נוח סוויין
נוח היינס סוויין (באנגלית: Noah Haynes Swayne; 7 בדצמבר 1804 – 8 ביוני 1884) היה משפטן ופוליטיקאי אמריקאי. הוא היה הרפובליקני הראשון שמונה כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
 | |||||||||
| נוח סוויין | |||||||||
| לידה |
7 בדצמבר 1804 מחוז פרדריק, וירג'יניה, ארצות הברית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
8 ביוני 1884 (בגיל 79) ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית | ||||||||
| שם מלא | נוח היינס סוויין | ||||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות אוק היל, וושינגטון הבירה, ארצות הברית | ||||||||
| מפלגה |
המפלגה הרפובליקנית  | ||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
ראשית חייו עריכה
נוח סוויין נולד במחוז פרדריק שבווירג'יניה בחלקו העליון של עמק שננדואה, כ-160 ק"מ מצפון-מערב לוושינגטון הבירה. הוא היה הצעיר מבין תשעת ילדיהם של ג'ושוע ורבקה (לבית סמית') סוויין.[1] הוא היה צאצא של פרנסיס סוויין, שהיגר מאנגליה ב-1710 והתיישב ליד פילדלפיה.[2] לאחר מות אביו ב-1809, התחנך נוח סוויין בבתי ספר מקומיים עד לכניסתו לאקדמיית מנדנדהול שבווטרפורד, וירג'יניה, בית ספר קווייקרי מכובד בו הוא למד בשנים 1817–1818. הוא החל לימודי רפואה באלכסנדריה, אך פרש מהלימודים לאחר שב-1819 נפטר מורו דר' ג'ורג' תורנטון. אף על פי שלמשפחתו לא הייתה אפשרות לממן את המשך לימודיו, הוא למד משפטים בקריאה עצמית בהדרכתם של ג'ון סקוט ופרנסיס ברוקס בוורנטון, וירג'יניה, וב-1823 התקבל ללשכת עורכי הדין של וירג'יניה.[1] כקווייקר אדוק (ועד היום הקווייקר היחידי שכיהן בבית המשפט העליון), התנגד סוויין באופן נמרץ לעבדות, וב-1824 הוא עזב את וירג'יניה ועבר לאוהיו, שהייתה מדינת חירות.[3]
ראשית הקריירה עריכה
סוויין פתח משרד עורכי דין בקושוקטון, וב-1825 הוא נבחר לתפקיד התובע המחוזי. ארבע שנים לאחר מכן הוא נבחר לבית המחוקקים של אוהיו. ב-1830 הוא מונה על ידי הנשיא אנדרו ג'קסון כתובע הפדרלי של אוהיו ועבר לבירת המדינה קולומבוס כדי לקבל על עצמו את המשרה.
בעת כהונתו כתובע הפדרלי, נבחר סוויין ב-1834 כחבר במועצת העיר קולומבוס וב-1836 הוא נבחר שוב לבית המחוקקים של אוהיו. כתובע פדרלי הוא יצר ידידות קרובה עם שופט בית המשפט העליון ג'ון מקלין. בשלהי הקריירה שלו היה מקלין תומך נלהב ברפובליקנים, וכאשר המפלגה הוקמה ב-1855, היה סוויין לאחד מראשוני חבריה ומארגניה.
ב-1835, כאשר סכסוכי הגבול הגוברים בין אוהיו לבין טריטוריית מישיגן ("מלחמת טולידו") איימו להפוך לעימות אלים, שיגר מושל אוהיו רוברט לוקאס את סוויין, יחד עם חבר הקונגרס לשעבר ויליאם אלן וחבר בית המחוקקים של אוהיו לשעבר, דייוויד דיסני, לוושינגטון, כדי להוועד עם הנשיא ג'קסון. המשלחת הציגה בפני הנשיא את עמדתה של אוהיו ודחקה בו לפעול במהירות כדי לטפל במצב.[4][5][6]
שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית עריכה
מינויו עריכה
ג'ון מקלין היה אחד משני שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית שהתנגדו לדעת הרוב בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד. בבחירות לנשיאות של 1860 הוא שאף להיבחר כמועמד המפלגה הרפובליקנית, אך הפסיד לאברהם לינקולן. במספר הזדמנויות המליץ מקלין ללינקולן שהמועמד להחליפו על כס השיפוט יהיה סוויין. המלצה זו הגיע בעיתוי מתאים, כאשר באפריל 1861 הלך מקלין לעולמו, זמן קצר לאחר השבעתו של לינקולן לנשיאות. עם פרוץ מלחמת האזרחים פתח סוויין במסע למינויו לתפקיד, ושידל מספר חברי קונגרס מטעם אוהיו לתמוך במועמדותו. כפי שצוין באחד המקורות: "סוויין ענה לקריטריונים של לינקולן להתמנות לתפקיד: מחויבותו לאיחוד, התנגדותו לעבדות ומוצאו מאוהיו, מדינתו של לינקולן".[7] קיימת גם סברה שסוויין ייצג עבדים נמלטים בבית המשפט.
תשעה חודשים לאחר מותו של מקלין, ב-21 בינואר 1862, הוגשה מועמדותו של סוויין.[8] ב-24 בינואר אושר מינויו על ידי הסנאט של ארצות הברית וב-27 בינואר הוא הושבע לתפקידו.
פסיקותיו עריכה
ב-1866, כשופט בסבב רכיבה בבית המשפט המחוזי הפדרלי, אישר סוויין את תאימותו לתיקון ה-13 לחוקה של חוק זכויות האזרח של 1866 (אנ') בפסיקתו בתיק "ארצות הברית נגד רודס". בפסק דין זה הוא כתב:
לגזע זה היו דרישות נוקבות לצדק ולרוחב ליבה של האומה. לכך נוספו שיקולים כבדי ממשל של מדיניות, אנושיות וצדק. למעשה, העבדות התקיימה בשלוש עשרה המדינות הראשונות. ביטולה באופן פשוט, שהותיר את החוקים הללו ואת הסמכות הבלעדית של מדינות אלו בתוקף מעל מתן שיוויון הזכויות, תהיה אשלייה דימיונית. העוינות של המעמדות השולטים הוחייתה בלהט חדש. אכיפה חקיקתית עלולה להגביר את חומרתה. במסווה של שיטור ותקנות אחרות, העבדות עלולה לשוב על כנה, אולי בצורתה הגרועה ביותר, ומתת החירות עלולה להיות לקללה במקום לברכה כפי שהייתה כוונתם של מעניקיה. הם כבר לא יקבלו את ההגנה שייצר הקניין מביא את בעליו בכל אופן שיהיה. החלק השני של התיקון הזה נוצר כדי להגן בפני עוולות כאלו. הכוונה הייתה במפורשת לתת לקונגרס את הסמכות הנדרשת, ולא להותיר מקום לספק או להתנגדות בנוגע לסוגיה זו. התוצאות הראו את חוכמתו של חזון זה. כמעט באופן מידי עם אשרור התיקון החלה האכיפה החקיקתית. מכאן, אין ספק בנוגע להעברת החוק שבו אנו דנים. לאור עובדות אלו, מי יוכל להכחיש שזהו האמצעי הראוי להתקיים כדי לקיים את הסעיף הראשון של התיקון לחוקה, ויישום נחוץ וראוי של הסמכות שהוענקה על פי הסעיף השני? ביטול חוק זה ישלול את הסמכות החוקתית להעבירו ובעקבותיו יבואו במהרה ההשפעות הגרועות ביותר של העבדות. צעד זה יהיה למעשה ביטולו של התיקון לחוקה.[9][10]
בפסק הדין "תיקי בית המטבחיים" (Slaughter-House Cases) מ-1873, פסק דין מכריע לפירושו של סעיף 1 של התיקון ה-14 לחוקה, הוציא סוויין חוות דעת מיעוט יחד עם השופטים סטיבן פילד וג'וזף בראדלי. חוות דעת המיעוט של פילד הייתה חשובה, ובישרה החלטות מאוחרות יותר שהרחיבו עוד יותר את הפרשנות לתיקון ה-14. עם זאת, ארבע שנים מאוחר יותר הצטרף סוויין לדעת הרוב בפסק הדין "מון נגד אילינוי" (Munn v. Illinois), פסק דין בו פילד ובראדלי היו עדיין בדעת המיעוט.[8]
גדולתו השיפוטית של סוויין לא באה לידי מימוש. הוא היה הראשון מבין חמשת מינוייו של לינקולן לבית המשפט העליון. ארבעת האחרים היו סמואל מילר ודייוויד דייוויס, שמונו ב-1862; סטיבן פילד, שמונה ב-1863; וסלמון צ'ייס, שמונה כ-נשיא בית המשפט העליון ב-1864.[11] הוא בלט רק בתמיכתו בצעדים שנקט הנשיא לינקולן במהלך המלחמה: הטלת המצור הימי על נמלי הקונפדרציה בפסק הדין "תיקי הפרס" (Prize Cases) ב-1862, הנפקת שטרות הכסף, והתמיכה בזכותו של הנשיא להכריז על ממשל צבאי בפסק הדין "אקס פארטה מיליגן" (Ex parte Milligan) ב-1866.
פסק דין הרוב המפורסם ביותר שהוא כתב היה בתיק "ספרינגר נגד ארצות הברית" (Springer v. United States), שבו אושרה גבייתו של מס הכנסה על פי חוק ההכנסות של 1864.[12]
בפסק הדין "גלפק נגד דביוק" (Gelpcke v. Dubuque) מ-1864 כתב סוויין את פסק דין הרוב, בו הוא דחה את הטענה שחוקת איווה עלולה לפגוע בהתחייבויות החוקיות כלפי מחזיקי איגרות חוב. כאשר חוזים נחתמו על בסיס אמון בהחלטות שיפוטיות קודמות, חוזים אלו יכולים להיפגע על ידי כל חקיקה שבאה אחריהן. "לעולם אל לנו להקריב את האמת, הצדק והחוק, בשל העובדה שבית המשפט של המדינה בנה את המזבח והציב עליו את הקורבן". הוא תמך בזכויות החוזיות של מחזיקי איגרות החוב של חברת הרכבות, גם לנוכח ההתכחשות אליהן, הן מצד בית המחוקקים של איווה והן מצד בית המשפט העליון של המדינה. "התחייבויות הכפופות לחוק לא צריכות להיות מופרות רק מפני שבית המשפט של המדינה הקים את המזבח והציב עליו את הקורבן".[13]
סוויין המשיך לכהן על כס השיפוט עד לפרישתו ב-1881. פעמיים הוא ניסה להתמנות כנשיא בית המשפט העליון, ב-1864 לאחר מותו של רוג'ר טוני וב-1873 לאחר מותו של סלמון צ'ייס.
שנותיו האחרונות עריכה
סוויין לא נחשב לשופט מפורסם במיוחד. הוא כתב כמה פסקי דין, ובדרך כלל חתם על פסקי דין שנכתבו על ידי אחרים והמשיך לכהן על כס השיפוט זמן רב לאחר שהוא לא היה במיטבו מבחינה בריאותית. הוא נעתר ללחציו של הנשיא רתרפורד הייז לפרוש לאחר שהובטח לו שידידו ועמיתו מאוהיו סטנלי מתיוס ימונה במקומו.
בנו, וייג'ר סוויין, שירת במלחמת האזרחים, הגיע לדרגת מייג'ור גנרל ושירת כמושל הצבאי של אלבמה לאחר המלחמה. לאחר מכן הוא ייסד משרדי עורכי דין בטולידו ובניו יורק. בנו של וייג'ר, שנקרא נוח הייז סוויין על שם סבו, היה נשיא חברת האחים ברנס, מיבילת הפחם הגדולה בארצות הברית, עד לפרישתו ב-1932. בן אחר של וייג'ר, אלפרד האריס סוויין, היה סגן נשיא ג'נרל מוטורס.[14] בן נוסף של סוויין, נוח סוויין הבן, היה עורך דין בטולידו ותרם קרקע ששמשה לבניית מגרשה של קבוצת הבייסבול המקומית Toledo Mud Hens.[15]
נוח סוויין נפטר ב-8 ביוני 1884 בניו יורק ונטמן בבית הקברות אוק היל שבוושינגטון הבירה.
קישורים חיצוניים עריכה
- נוח סוויין באתר המדריך הביוגרפי של השופטים הפדרליים (באנגלית)
- נוח סוויין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- נוח סוויין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Stephenson, Donald Grier, Jr. (2003). The Waite Court: Justices, Rulings, and Legacy. ABC-CLIO. pp. 63–69.
- ^ J. Smith Futhey, History of Chester County, Pennsylvania, with Genealogical and Biographical Sketches, vol 2, Heritage Books, 2007, p. 733.
- ^ Noah Haynes Swayne - The Supreme Court of Ohio & The Ohio Judicial System
- ^ "American Law Encyclopedia, Vol. 9, Noah Hayes Swayne".
- ^ Way, Willard V. (2005) (1869). "The Toledo War". The facts and historical events of the Toledo war of 1835. Ann Arbor, Mich.: University of Michigan Library. p. 33.
- ^ Galloway, Tod B. (1895). "The Ohio-Michigan Boundary Line Dispute". Ohio History. Ohio State Archaeological and Historical Society. 4: 221. Archived from the original on 2007-12-25.
- ^ Oyez: Noah Haynes Swayne Biography, U.S. Supreme Court Media
- ^ 1 2 "Ariens, Michael, Noah Swayne". Archived from the original on 2008-05-16.
- ^ UNITED STATES v. RHODES. (Abb. U. S. 28; 1 Am. Law T. Rep. U. S. Cts. 22; 7 Am. Law Reg. (N. S.) 233.) Circuit Court, D. Kentucky., 1866.
- ^ Pamela Brandwein, Reconstructing Reconstruction: The Supreme Court and the Production of Historical Truth, Duke University Press, 1999, pp. 72-74.
- ^ D. Grier Stephenson, The Waite Court: Justices, Rulings, and Legacy, ABC-CLIO, 2003, p. 66.
- ^ Biography of Noah Hayes Swayne, Sixth Circuit Archived 2009-01-19 at the Wayback Machine United States Court of Appeals.
- ^ Oyez: Gelpcke v. Dubuque, U.S. Supreme Court Media
- ^ "Personnel", TIME, September 26, 1932
- ^ "Swayne Field" Archived 2006-07-16 at the Wayback Machine, Toledo's Attic