ויקיפדיה

נופי עולם

סוג קומפוזיציה בציור המערבי

נופי עולם (מגרמנית: Weltlandschaft) היא סוג של קומפוזיציה בציור המערבי, המציג נוף פנורמי דמיוני הנשקף מנקודת מבט מוגבהת הכוללת הרים ועמקים, מים ומבנים. הנושא של כל ציור הוא בדרך כלל נרטיב מקראי או היסטורי, והדמויות המרכיבות את היסוד העלילתי הזה מתגמדות בסביבתם.

יואכים פטיניר: חציית נהר סטיקס, 1515-1524

סגנון ״הנוף העולמי״ הופיע לראשונה בציור של הצייר ההולנדי יואכים פטיניר (בערך 1480–1524), שציוריו המעטים שנותרו הם בסגנון הזה. הם בדרך כלל מראים נושאים דתיים, אך גם הוזמנו על ידי פטרונים חילוניים. "אלה היו נופים דמיוניים של ההיבטים המושכים והמרהיבים ביותר בגאוגרפיה האירופית, שהורכבו לשמחת מטייל הכורסה העשיר",[1] והעניקו "מראה אידיאלי של העולם שצויר במבט רצוף אחד."[2] כמו הציור שלו על ״חציית נהר סטיקס״, שמבוסס על המיתולוגיה היוונית.

את סוג הקומפוזיציה הזאת, אימצו מספר אמנים הולנדים נוספים, הידוע ביותר פיטר ברויגל האב. התפתחות מקבילה הייתה של אלברכט אלטדורפר בן זמנו של פטיניר ואמנים אחרים מהאסכולה של הדנובה. אומנם קומפוזיציות מהסוג הרחב הזה המשיכו להיות נפוצים גם במאה ה-18 ואילך, אך המונח משמש בדרך כלל רק לתיאור יצירות מארצות השפלה וגרמניה שהופקו במאה ה-16. המונח הגרמני Weltlandschaft נקבע לראשונה על ידי אברהרד פרייהר פון בודנהאוזן בשנת 1905 תוך התייחסות לג'רארד דייוויד,[3] ולאחר מכן בשנת 1918 יוחס ליצירתו של פטיניר על ידי לודוויג פון בלדאס, שהוגדר כתיאור של "כל מה שנראה יפה לעין: "הים והאדמה, הרים ושפלות, יערות ושדות, הטירה והבקתות ".[4]

הולנד עריכה

הטיפול ברקע של הנוף בציור של הולנד בתור הזהב של הציור, נערץ מאוד באיטליה, ומומחים פלמיים הועסקו בכמה סדנאות איטלקיות, כולל זו של טיציאן. הרקע לרבים מהציורים המוקדמים של אלברכט דירר יוחסו למספר אמנים איטלקים. פטיניר, "שהושפע על ידי הסגנון האיטלקי, החל כבר בשנות ה-1510 להרחיב את הרקע בציוריו מכל פרופורציה" באופן ש"הפך את ההיררכיה הרגילה של הנושא לעומת הרקע ".[5] עד 1520 שמו הפך לנודע כמומחה בנושאים אלה. כשדירר ביקר אותו באנטוורפן הוא תיאר אותו ביומנו "כטוב בציירי הנופים."[6]

הציורים קטנים יחסית ומשתמשים בפורמט אופקי. הדבר הפך לסטנדרט בציורי נופים באמנות, עד שעכשיו נקרא הפורמט האופקי בכינוי "נוף" בהקשרים אחרים (צילום ורישום) באותה העת הפורמט האופקי היה חידוש לא מבוטל, שכן "כמעט תמיד הציורים היו בפורמט אנכי לפני 1520" ו"ציורי הנופים של פטיניר היו בין הציורים האופקיים הראשונים מכל סוג שהוא ".[7] בדרך כלל הוא השתמש בשלושה צבעי בסיס כדי לעצב את הקומפוזיציות, עם חזית חומה, אזור אמצעי כחול-ירוק וכחול מרחוק. קו האופק גבוה יחסית במישור התמונות.[8] פטיניר (והארי מט דה בלס) הגיעו מדיננט (בבלגיה), שם, "הנוף לא שטוח כמו בהולנד״, אלא לאורך נהר המייז ישנם מצוקי סלעים דרמטיים לאורך גדות הנהר. אלה מצוירים לעיתים קרובות בציוריו, והגיעו למאפיין משותף של יצירות של אמנים אחרים.

עם מאפיינים אנכיים נוספים, גם כאשר הם מצוירים בחלקים הנמוכים של התמונה, הם משיבים את שלמות ״המראה של מישור" כמאפיין הנוף הראשי. [9] שני ההיסטוריונים - קנת קלארק וסיימון שאמה רואים בקומפוזיציות אלה "שרידים אחרונים של נופים סמליים" ומייחסים אותם לייצוגים של הרים מימי הביניים. [10]

 
פיטר ברויגל, האב: נוף עם הבריחה למצרים, 1563

הסגנון קשור לרקע הנוף של הירונימוס בוש, אם כי ביצירותיו העיקריות הנופים מתפקדים כתפאורה לדמויות שלו שאינן מתייחסות למגוון האלמנטים בנוף. אבל יצירות קטנות יותר שלו כמו ״ג'רום הקדוש בתפילה״ כבר מרמזות על הסגנון החדש. [11] בהרבה מובנים הציורים שומרים על אותם אלמנטים כמו קודמיהם מהמאה ה -15 של אותם נושאים אך מראים, במונחים מודרניים, מבט רחב של הנוף ולא ממוקד.

מרבית היסטוריוני האמנות רואים את נושא ״הדמות״ כממשיך להיות חשוב ביצירותיהם של פטיניר וציירים הדומים לו, ולא רק הנופים. רובם משלבים נושאים שבהם נוף רחב הוא רלוונטי. בין הפופולריים ביותר היו ״הבריחה למצרים״, והציור המחודש של המאה ה-15 בהולנד, ונושאים המראים נזירים כמו הקדושים ג'רום ואנתוני שהעולם ממנו הגיעו משתרע מתחתם.

בנוסף לחיבור סגנון ציור ״נופי העולם״, עם עידן הגילויים הגאוגרפיים, תפקידה של אנטוורפן היה כמרכז פורח הן של סחר עולמי והן של קרטוגרפיה. כן משתקף בציורים תפיסת תושבי העיר העשירים את דמות הכפר והנוף הטבעי. חוקרי היסטורית האמנות התייחסו אל הציורים כמטאפורות דתיות לחיים.[12]

סגנון הציור הנ״ל, הוא גם דוגמה מוקדמת לאופנה האמנותית של המאה ה -16 ל"היפוך המנייריזם "(המונח שהומצא על ידי מקס דובייק) או "ההרכב ההפוך", בו אלמנטים מינוריים שהיו בעבר ברקע, הפכו לשלוט במרחב התמונה. בשנות ה -1550, פיטר ארסן החל לצייר על בדים גדולים נושאי טבע דומם ודמויות יומיומיות של טבחים או מוכרי בשוק, כאשר ברקע אפשר לראות סצנות תנ"כיות קטנות. כמה ציורים של יאן סנדרס ואן המסן מציבים דמויות ז'אנר בקדמת הציורים בנושאים דתיים או מוסריים.[13] במאה ה -17 כל אזורי הנושא הללו התבססו כסוגות עצמאיות בציור ההולנדי והפלמי, ובהמשך לשאר אמני הציור במערב.

המצאתו של פטיניר פותחה על ידי הארי מט דה בלש (1510 - 1560), שהיה ככל הנראה אחיינו. הוא לקח את הסגנון החדש והפיץ אותה צפונה לאלפים.[14] אמנים אחרים היו לוקאס גאסל, וקורנליס מאסיס.[15]

מאסיס היה בנו של קוונטין מאסיס, חברו של פטיניר, שהוסיף את הדמויות לפחות לנוף אחד של פטיניר ״פיתוי של סנט אנתוני״,[16] ואשר השתמש בסגנון הנופי בכמה מיצירותיו שלו, כמו ״מדונה וילד״ (1513) בפוזנן. פטיניר השאיר את הדמויות הגדולות ביצירותיו. נראה שהיה לו גם בית מלאכה גדול או מעגל של חסידים באנטוורפן.

 
פיטר רובנס: קיץ - אכרים הולכים לשוק, 1618

הסגנון אומץ והפך לטבעי יותר בנופיו של פיטר ברויגל האב, שנסע לאיטליה דרך האלפים. בשובו לאנטוורפן התבקש בשנות 1550, על ידי המו"ל היירונימוס קוק להכין ציורים לסדרת תחריטים, הנופים הגדולים, כדי לענות על הביקוש באותה העת לתמונות נוף. כמה מציוריו הקודמים, כמו הנוף בציור ה״בריחה למצרים״ (1563) עונים בסגנונם למוסכמות שקבע פטיניר. אך הנוף שלו ב״נפילת איקרוס״ (הידוע משני עותקים) היה אמנם בסגנון פטיניר אבל הדמות הגדולה ביותר הייתה דמות ז'אנרית ולא חלק מהנושא העלילתי כביכול.

יצירות אחרות יצרו וריאציות של הנושא, כאשר מערכת הנופים המפורסמת שלו עם דמויות ז'אנריות המתארות את עונות השנה היו שיאו של הסגנון שלו; חמשת הציורים ששרדו משתמשים באלמנטים הבסיסיים של הנוף העולמי (רק באחד חסרים נופי הרים) אך הופכים אותם לסגנון משלו. הם גדולים מרוב העבודות הקודמות, עם סצנת ז'אנר וכמה דמויות בקדמת התמונה, והנוף הפנורמי שנראה מרחוק או דרך עלוות העצים. [17] ברויגל היה מודע גם לסגנון הנוף של ציירי הדנובה באמצעות הדפסים. [18]

אסכולת הדנובה עריכה

אסכולת הדנובה הייתה קבוצה של אמנים גרמנים ואוסטרים שהיו גם הם חלוצי ציורי נוף, והראשונים שציירו באופן קבוע נופים כשלעצמם ללא דמויות. נופיהם מתהדרים ביערות הדנובה העליונה, ואת מקומה של דמות חזיתית תופס לעיתים קרובות עץ בודד, נוסחה שהמציא אלברכט אלטדורפר, האמן המשמעותי ביותר בקבוצה, ומשמש, בעיקר בציורים והדפסים, מאת וולף הובר ואוגוסטין הירשפוגל. עבודות חדשניות אחרות הראו תצוגות מקרוב של יער צפוף כמעט ללא נוף מרוחק או אפילו ללא שמיים. אך רבים מנופיהם הם פנורמיים בגרסה של הסגנון ההולנדי, אם כי הנהר המתפתל מחוץ לטווח הראייה מחליף בדרך כלל את הים התופס את האופק ביצירות הולנדיות רבות.[19] סביר להניח שלפחות בשנת 1531 ראה אלטדורפר ציור של פטיניר, שהיה באוגסבורג בשנת 1517.[20]

 
פיטר בויגל, האב. ״נפילת איקרוס״,1558

הנופים המצוירים של אלטדורפר הם בדרך כלל אנכיים, ולו רק משום שהציור הוזמן לחלל אנכי. זהו מקרה קיצוני מבין כל הנופים העולמיים הגדולים, הציור ״הקרב של אלכסנדר באיסוס״ (1529). ציור יוצא דופן זה מציג את הנוף ממבט אווירי עד מעבר לים התיכון, עם המון דמויות קטנות הנלחמות בקרב גדול בחזית. המקום נמצא בטורקיה המודרנית, והנוף משתרע מעבר לאי קפריסין עד לחופי מצרים וחצי האי סיני והים האדום.[21] הציור במקור היווה חלק אחד ממספר ציורים היסטוריים באותה פורמט.

השפעה על ציורי הנוף עריכה

 
אלברכט אלדורפר, הקרב של אלכסנדר באיסוס, 1529

הגישה ההולנדית והדנובית לציור נוף השפיעה מאוד על אמנים מאוחרים יותר.[22] דורות מאוחרים יותר של אמנים פלמיים כמו יאן ברויגל האב, אנטון מירו, לוקאס ואן פאלקנבורך המשיכו לייצר גרסאות מנריסטיות מאוחרות בנוסחה המלאה, כפי שפותחה על ידי פיטר ברויל האב, לפני שנות 1590 . ואן קונינקסלו העמיד את העצים כמו וילונות מצדדי הנוף, כדי להגביל ולחסל את המבט המרוחק. הייתה זאת קומפוזיציה חלוצית בהתפתחות הפלמית של נופי היער הצפופים של אסכולת הדנובה.[23] רובנס למד בשנות ה-1590 עם קרוב משפחתו טוביאס ורהאכט, אמן שמרני במיוחד שהמשיך להשתמש בסגנונות נוף עולמיים שמקורם בפיטר ברויל האב אף על פי שרובנס הביא במהירות את השפעתו, בכמה מנופיו המאוחרים, כמו ״איכרים יוצאים לשוק בקיץ״ (בערך 1618), "המסורת של 'נוף העולם הישן' חיה בפשטות".[24]

היבטים של הנוסחה הספציפית של הנוף העולמי, אם כי כבר לא ממשתמשים בדרך כלל באותו מונח, ממשיכים להופיע שוב בגרסאות שונות עד המאה ה-19. בציור תור הזהב ההולנדי, שציירו את ציוריהם וההדפסים האידיוסינקרטיים של הרקולס סגרס (בערך 1589 - 1638), נדירים כמו ציורי פטינר, היו נופים פנורמיים רחבים, לעיתים קרובות עם הרים.[25] לעומת זאת, פיליפ דה קונינק (1619–1688) השתמש בנוף המוגבה הפנורמי, וכלל לעיתים קרובות מים, אך הראה נוף של שטחים חקלאיים שטוחים או גגות עיר עם אופק נמוך.

הצייר האיטלקי ניקולו דה לה אבטה חלק מאסכולה של פונטנבלו, הכניס את הנוף העולמי הפלמי לאמנות צרפתית ביצירות כמו ״אורפיאוס ואורודיצה״ (לונדון) ו״הפרוספרין״ בלובר, שניהם ציורים גדולים.[26] בציור הבארוק או הציור הקלאסי הצרפתי אמנים רבים, כולל קלוד לוריין וגם ניקולה פוסן, ציירו נושאים "נוף עם ...", ועבור קלוד נופים פנורמיים רחבים עם אלמנטים מעורבים של הרים, מים ודמויות קטנות היוו את עיקר יצירתו, אם כי אצל שניהם נקודת המבט והאופק בדרך כלל נמוכים בהרבה מאשר ביצירות של המאה ה-16. קלוד בתורו הפך לבעל השפעה עצומה, ועד תחילת המאה ה-19 המשיך סגנונו בכך שחיקו את שמותיו לציור "נוף עם". ציורים אלה זכו למקום גבוה יותר בהיררכיה של ז'אנרים, וכתוצאה מכך למחיר גבוה יותר, מאשר נוף טהור גרידא.[27]

עם תחילת התקופה הרומנטית בראשית המאה ה-19המצב השתנה, אך נופים פנורמיים המשיכו לככב במאה ה-19, ואמנים כמו אלה באסכולת נהר ההדסון, אדוארד ליר וציירי נוף רוסיים לקחו את סגנון הקומפוזיציה לנופים חדשים ברחבי העולם ביצירות כמו ״לב של האנדים״ (1859), אם כי לעיתים קרובות לא כללו אנשים ובניינים. אלה עדיין מופיעים בציורים הדתיים האפוקליפטיים הגדולים של האנגלי ג'ון מרטין (צייר), שלרוב הם פשוטו כמשמעו "נופי סוף העולם", ומחזירים את תולדות הז'אנר למקורותיו עם בוש.

מקורות עריכה

  • Baldwin, Robert, Review of "Mirror of the Earth": The World Landscape in Sixteenth-Century Flemish Painting by Walter Gibson, The Sixteenth Century Journal, Vol. 23, No. 2 (Summer, 1992), pp. 362–363, JSTOR
  • Clark, Kenneth, Landscape into Art, 1949, page refs to Penguin edn of 1961
  • Falkenberg, R. L. (1988), Iconographical connections between Antwerp landscapes, market scenes and kitchen pieces, 1500–1580, Oud Holland, 102, 1988
  • Harbison, Craig. The Art of the Northern Renaissance, 1995, Weidenfeld & Nicolson, ISBN 0297835122
  • Jenson, Susan H., "Patinir..." in Renaissance and Reformation, 1500–1620: A Biographical Dictionary, ed. by Jo Eldridge Carney, 2001, Greenwood Publishing Group, ISBN 0313305749, 9780313305740, Google Books
  • Reitlinger, Gerald; The Economics of Taste, Vol I: The Rise and Fall of Picture Prices 1760–1960, 1961, Barrie and Rockliffe, London
  • Simon Schama, Landscape and Memory, 1995, HarperCollins (2004 HarperPerennial edn used), ISBN 0006863485
  • Silver, Larry, Peasant Scenes and Landscapes: The Rise of Pictorial Genres in the Antwerp Art Market, 2006, University of Pennsylvania Press, ISBN 0812222113, 9780812222111, Google Books, (see also his review of Gibson, JSTOR)
  • Snyder, James. Northern Renaissance Art, 1985, Harry N. Abrams, ISBN 0136235964
  • Vlieghe, H. (1998). Flemish Art and Architecture, 1585–1700. Yale University Press Pelican history of art. New Haven: Yale University Press. ISBN 0300070381
  • Weemans, David, "The Earthly Paradise, Herri Met de Bles's Visual Exegesis of Genesis 1–3", in The Authority of the Word: Reflecting on Image and Text in Northern Europe, 1400–1700, 2011, BRILL, ISBN 9004215158, ISBN 9789004215153, Google Books
  • Wood, Christopher S., Albrecht Altdorfer and the Origins of Landscape, 1993, Reaktion Books, London,

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא נופי עולם בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Harris, Ann Sutherland, Seventeenth-century Art and Architecture, 378, 2005, Laurence King Publishing,
  2. ^ Schama, 431
  3. ^ Weemans, 263
  4. ^ Weemans, 263, quoting von Baldass
  5. ^ Wood, 42–45,
  6. ^ Harbison, 138; Wood, 45 (dating the visit to 1521)
  7. ^ Wood, 47,
  8. ^ Harbison, 139; Jenson, 280
  9. ^ Snyder, 410; Harbison, 139; Silver, 30; Schama, 416–417,
  10. ^ Clark, 25–27, 27 quoted; Schama, 415–417
  11. ^ Silver, 27
  12. ^ Silver, 26–36; Wood, 274–275
  13. ^ Harbison, 152–153
  14. ^ Snyder, 432, 441–2
  15. ^ Silver, 35–39; Baldwin, 362
  16. ^ Wood, 45; Snyder, 409
  17. ^ Silver, 39–52; Snyder, 502–510; Harbison, 140–142; Schama, 431–433
  18. ^ Wood, Chapter 5, especially 275–278
  19. ^ Wood, throughout, especially 160–168; Snyder, 357–359, 362–364; Harbison, 142–143
  20. ^ Wood, 267
  21. ^ Wood, 22–23, 201–202, 266–267; Snyder, 362–363; Harbison,
  22. ^ On Danubian influence: Wood, 165–171, 234–235, 267–275
  23. ^ Vlieghe, 175–176, 179–180
  24. ^ Vlieghe, 189–192,
  25. ^ Silvers, 162–163
  26. ^ Blunt, Anthony, Art and Architecture in France, 1500–1700, p. 61, 2nd edn 1957, Penguin
  27. ^ Reitlinger, 74
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נופי_עולם&oldid=38303850"