סולטנות מצרים

סולטנות מצרים (בערבית: السلطنة المصرية) הייתה סולטנות שהתקיימה במצרים התחתונה, מצרים העליונה ושטחי סודאן, כמדינת חסות בריטית, בין השנים 1914–1922.

הסולטנות המצרית
السلطنة المصرية

דגל סמל
ממשל
ראש הרשות המבצעת	סולטאן מצרים
שפה נפוצה	ערבית, אנגלית
עיר בירה	קהיר
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
היסטוריה
הקמה	מלחמת העולם הראשונה
תאריך	1914
פירוק	הכרזה על עצמאות מבריטניה
תאריך	1922
ישות קודמת	ח'דיוות מצרים
ישות יורשת	ממלכת מצרים
שליטים בולטים	חוסיין כאמל אחמד פואד
כלכלה
מטבע	לירה מצרית

היסטוריה

סולטנות מצרים

בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, צידד עבאס השני, החדיו של מצרים, באימפריה העות'מאנית, ובשל כך הודח על ידי הבריטים לטובת דודו חוסיין כאמל. הריבונות העות'מאנית הרשמית במצרים, הסתיימה באופן רשמי, חוסיין כאמל הוכרז כסולטן מצרים, והארץ הפכה לפרוטקטורט בריטי.

במהלך המלחמה פעלו כוחות מהאימפריה הבריטית במצרים, על מנת להגן על אזור התעלה. לאחר המתקפות העות'מאניות על התעלה, החליטו הבריטים על תפיסת מאחזים בעברה המזרחי של התעלה, ובהמשך התקדמו וכבשו את ארץ ישראל.

כוחות מצריים לחמו כחלק מחיל המשלוח המצרי, ובנוסף גייסו הבריטים 500,000 איכרים מצריים ככוחות עזר לחיל המשלוח. כמו כן הפקיעו הבריטים חלק גדול ממלאי הכותנה והמספוא המצרי, ושילמו עליו במחיר נמוך ממחירי השוק.

בשנת 1917 מנתה אוכלוסיית מצרים 12.751 מיליון נפש: 11.658 מיליון מוסלמים (91.5%), 855 אלף קופטים, 108 אלף קתולים, 47 אלף פרוטסטנטים, 14 אלף נוצרים אחרים (בין כלל הנוצרים היו 110 אלף אירופים וסורים), ו-60 אלף יהודים (0.5%).

בשנת 1920 92% מהגברים ו-99% מהנשים במצרים היו אנאלפביתיים.

מהומות 1919 והקמת הממלכה

ערך מורחב – מהומות 1919 במצרים

הפגנות בקהיר, מרץ 1919

לאחר מלחמת העולם הראשונה דרשה מפלגת אל-ופד להשתתף בועידת השלום בפריז, ולדרוש עצמאות למצרים. בעקבות סירוב הבריטים, וגירוש ראשי הקבוצה למלטה, פרצו מהומות ענק במדינה. הדיכוי הבריטי של המהומות, הביא למותם של כ-800 בני אדם. בנובמבר 1919 נשלח אלפרד מילנר בראש ועדה, כדי לנסות לפתור את המצב. בשנת 1920 המליץ לורד מילנר לשר החוץ הבריטי לורד קרזון, על ביטול הפרוטקטורט הבריטי במצרים.

לאחר שעזבה ועדת מילנר את מצרים החלו הבריטים להתוות גישה חדשה. מילנר הכיר בכך שנחוצה גישה ישירה יותר ושעתידה של מצרים צריך לכלול משא ומתן עם מפלגת אל-ופד, ושיחות אישיות בינו לבין סעד זע'לול, מנהיג המפלגה, החלו ב-7 ביוני ונמשכו במהלך קיץ 1920 בלונדון. כתוצאה ממה שכונה בשם "הסכם מילנר-זע'לול", הכריזה הממשלה הבריטית בפברואר 1921 על הסכמה לביטול הפרוטקטורט כבסיס למשא ומתן להסכם עם המצרים.

ב-4 באפריל 1921 שב זע'לול למצרים, שם זכה לקבלת פנים חסרת תקדים שהצביעה על התמיכה המכרעת לה זכה בקרב המצרים. אך אלנבי היה נחוש לשבור את כוחו הפוליטי של זע'לול וליצור קבוצה פרו-בריטית עמה תוכל בריטניה לדון בהענקת עצמאות בתנאים נוחים יותר. ב-23 בדצמבר הוגלה זע'לול בשנית לסיישל דרך עדן. הגלייתו לוותה בהפגנות, התנגשויות אלימות עם המשטרה ושביתות סטודנטים ופקידי ממשל שהשפיעו על קהיר, אלכסנדריה, פורט סעיד וסואץ, וכן על ערים קטנות יותר בפרובינציה.

לאחר שלוש שנים של משא ומתן ללא תוצאות הגיעו הבריטים בחוסר רצון להכרה כי הסכם שרק ישמור על הסטטוס קוו אינו בר-השגה. לכן, הכריזה בריטניה ב-28 בפברואר 1922 באופן חד-צדדי על ביטול הפרוטקטורט והענקת עצמאות למצרים. ארבעה נושאים "נותרו לשיקול דעתה של בריטניה" עד שהסכמים הנוגעים להם ייחתמו רק לאחר משא ומתן:

• ביטחון נתיבי התקשורת של בריטניה במצרים ובכללם תעלת סואץ
• הגנה על מצרים מפני השפעה ישירה או עקיפה של אויב חיצוני
• שמירה על האינטרסים הזרים במצרים
• הגנה על המיעוטים
• שמירתה של סודאן תחת שלטון בריטי

מצריים הוכרזה כמלוכה חוקתית, הסולטאן אחמד פואד הפך למלך פואד הראשון ובנו, פארוק, נבחר כיורשו. ב-19 באפריל 1922 אושרה חוקה חדשה ובהמשך החודש הוכרז על בחירות לפרלמנט בן שני בתים. הבחירת שנערכו לבסוף ב-12 בינואר 1924 הסתיימו בניצחון מפלגת הוופד בראשות סעד זע'לול אשר זכתה להקים את ממשלתה העצמאית הראשונה של מצרים. עיקר הכוח הפוליטי נותר בידי המלך, אשר היה בעל זכות וטו על חוקים חדשים ויכולת למנות בעצמו חלק מחברי הפרלמנט.

מחאה שהחלה כהצעה פוליטית שקטה, שהונהגה בתחילה בידי מצרים בני המעמד הגבוה אשר הושפעו מנאומיו של נשיא ארצות הברית לגבי ההגנה על זכות הגדרתם העצמית של עמים, הפכה למהומות בעלות אופי מהפכני בהן השתתפו המוני העם. באופן אירוני, לא הייתה כוונתם של מייסדי אל-ופד לעמוד בראש מהפכה פוליטית או להאיץ שינויים סוציאליים נרחבים, אלא להפעיל לחץ מתוכנן באמצעות מצרים בתפקידים בכירים במנגנון השלטוני ולשכנע את הבריטים לוותר בהדרגה על חלק מכוחם. במקום זאת, המצב שנוצר בשטח עם תחילת המהומות הביא את האוכלוסייה למחאה קיצונית יותר מכפי שהמפלגה עצמה תכננה. בדומה למדינות אחרות תחת שלטון קולוניאלי לאחר מלחמת העולם הראשונה, מצאו המצרים כי רצונם להגדרה עצמית בינלאומית סיפקה בסיס ואף העצימה את המחאה.

המהומות לא גרמו לפינוי הבריטים ממצרים, אך הכניסו למודעות פוליטית אוכלוסייה שגילתה מחדש את גאוותה הלאומית ורכשה מידה של כוח בזירה הלאומית. כוח זה הביא את אלנבי והממשלה הבריטית להכיר בסעד זע'לול ומפלגתו, ולא בממשלת מצרים הרשמית, כגוף המייצג עמו יש לשאת ולתת על עתיד מצרים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא סולטנות מצרים בוויקישיתוף