סוף
סוּף (שם מדעי: Typha) הוא סוג של צמח, ממשפחת הסופיים.
 סוף
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | מכוסי זרע |
| מחלקה: | חד-פסיגיים |
| סדרה: | דגנאים |
| משפחה: | סופיים |
| סוג: | סוף |
| שם מדעי | |
 Typhaליניאוס, 1753 | |
מאפיינים עריכה
מיני הסוג הם עשבוניים רב שנתיים, שעליהם הארוכים (עד 2 מטרים) צומחים בשושנה סביב השורשים. התפרחות צומחות על גבי עמודי תפרחת ארוכים - כשני מטרים ויותר אורכם. העמוד ספוגי וחתכו עגול. התפרחות - הזכרית בראש העמוד והנקבית מעט מתחתיה נראות כמברשות ארוכות.
מיני הסוף צומחים על גדות נחלים ומקווי מים מתוקים, בחגורת הצומח הראשונה. שורשיהם מסוגלים לנבוט אף כ-30 ס"מ תחת פני המים, והעלים מצוידים ברקמות אוגרות אוויר - תאים חלולים גדולים מאוד, המסייעים לצמח לנשום תחת המים. רקמה אוגרת אוויר זו נקראת אארנכימה.
בסוג 11 מינים, תפוצתם באזורים הממוזגים בחצי הכדור הצפוני כולל אירופה ואסיה. בארץ מיוצג הסוג על ידי סוף הַקָּרִין[1], סוף מצוי, סוף רחב עלים
הסוף במקרא עריכה
הסוף נזכר 4 פעמים כצמח מים הגדל על שפת היאור שבתוכו הוסתרה תיבת משה (שמות ב ג-ה). הוא גדל בסמוך ל'קנה', ועם התייבשות מי היאור צמחים אלה קמלים: ”קנה וסוף קמלו” (ישעיהו יט ו). פעם אחת נזכר בתפילת יונה כצמח הנמצא בים: ”אפפוני מים עד נפש, תהום יסבבני סוף חבוש לראשי” (יונה ב ו). כנראה ש"ים סוף" (הנזכר 23 פעמים במקרא) נקרא על שם ה'סוף' שגדל בו או על שפתו.
ל'סוף' אין מסורת זיהוי מוצקה, אך לפי הקשר הפסוקים וכן לפי רוב התרגומים יש להבחין בין ה'סוף' הנזכר בספר יונה כצמח של ים הגדל בים התיכון (יונה א, ג) שמזוהה כאלג"א (אצות) על ידי אחד המפרשים, לבין שאר האזכורים המתייחסים לצמח הגדל בנילוס, שהוא מקווה מים מתוקים. לפי פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן, ה'סוף' המקראי הוא כנראה שם קיבוצי לכלל הצמחים היוצרים נוף סבוך במקווי מים מתוקים ומלוחים. הצמח הנקרא בימינו סוף מצוי (Typha domingensis) הוא אפוא רק אחד מהאפשרויות לזיהוי ה"סוף" המקראי[2].
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ סוף הקרין, באתר "צמחיית ישראל וסביבתה"
- ^ זהר עמר, צמחי המקרא, ירושלים תשע"ב, עמ' 205-204