ססיליה בו
ססיליה בו (באנגלית: Cecilia Beaux; 1 במאי 1855 – 17 בספטמבר 1942) הייתה ציירת אמריקאית, שקיבלה הכשרה בפילדלפיה ובצרפת. הרישומים שלה של המעמד העליון והשליטים האמריקניים, הפכו אותה לאחת מציירי הדיוקנאות המצליחים ביותר בזמנה.
 | |
| לידה |
1 במאי 1855 פילדלפיה, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
17 בספטמבר 1942 (בגיל 87) גלוסטר, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
פנסילבניה |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה |
ציור פורטרטים |
| זרם באמנות |
ראליזם אמריקני |
| הושפעה על ידי |
טוני רובר-פלורי, F.A. Van Der Wielen |
| יצירות ידועות |
סיטה וסריטה |
| פרסים והוקרה |
פרס מרי סמית |
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיה עריכה
ראשית חיים עריכה
אליזה ססיליה בו נולדה ב-1 במאי 1855 בפילדלפיה, פנסילבניה.[1] היא הייתה בתם הצעירה ביותר של יצרן המשי הצרפתי ז'אן אדולף בו והמורה ססיליה קנט לאוויט. אמה הייתה בתם של איש העסקים הבולט ג'ון ווילר לאוויט מניו יורק ואשתו ססיליה קנט מספילד, קונטיקט. אמה נפטרה 12 יום לאחר שילדה בגיל 33. ססיליה "לילי" בו ואחותה אטה גודלו לאחר מכן על ידי סבתן ודודותיהן בעיקר בפילדלפיה.[2] אביה, שלא היה מסוגל לשאת את צער אובדנו, שב לצרפת ארץ הולדתו. הוא חזר כשססיליה הייתה בת שנתיים, אך עזב ארבע שנים לאחר מכן לאחר שעסקיו כשלו. לאביה הייתה היכולת הטבעית לשרטט. מאוחר יותר, ססיליה בו גילתה שהמורשת הצרפתית שלה תשמש אותה היטב במהלך הכשרתה בצרפת.
בפילדלפיה נישאה אמילי, דודתה של ססיליה בו, למהנדס הכרייה ויליאם פוסטר בידל, שבמשך חמישים שנה דאג לאחייניותיו בתשומת לב עקבית ותמיכה כלכלית. סבתה, לעומת זאת, סיפקה פיקוח יום-יומי בין אם בעבודות בית, בעבודות יד או בלימוד, הסבתא הציעה מסגרת פרגמטית, והדגישה כי "כל מה שקורה צריך להשלים איתו." שנות מלחמת האזרחים היו מאתגרות במיוחד, אך המשפחה המורחבת שרדה למרות מעט תמיכה רגשית או כלכלית מצד אביה של בו.
לאחר המלחמה החלה בו לבלות זמן במשפחתם של ווילי ואמילי, שניהם היו מוזיקאים. בו למדה לנגן בפסנתר אך העדיפה לשיר. האווירה המוזיקלית הוכיחה מאוחר יותר יתרון לשאיפותיה האמנותיות. בו נזכרה, "הם הבינו בצורה מושלמת את רוחם וצרכי חייו של אמן." בשנות העשרה המוקדמות לחייה, הייתה לה חשיפה ראשונה לאמנות בביקורים עם ווילי באקדמיה לאמנויות היפות של פנסילבניה, אחד מבתי ספר והמוזיאונים הטובים באמריקה. אף על פי שהייתה מוקסמת מהאלמנטים העלילתיים של חלק מהתמונות, ובמיוחד הנושאים התנ"כיים של הציורים המסיביים של בנג׳מין ווסט, בנקודת זמן זו לא היו לה לשאיפות להיות אמנית.
בגיל 16 החלה ססיליה בו שיעורי אמנות אצל קרובת משפחה, קתרין אן דרינקר, אמנית שהייתה בעלת סטודיו משלה וקהל לקוחות קבוע. דרינקר הפכה למודל החיקוי של בו, והיא המשיכה בשיעורים אצלה במשך שנה. לאחר מכן למדה במשך שנתיים אצל הצייר פרנסיס אדולף ואן דר וילן, שהציע שיעורים בפרספקטיבה ורישום מתוך יציקות בתקופה בה נבנתה האקדמיה החדשה לאמנויות פנסילבניה. בהתחשב בהטיה של התקופה הוויקטוריאנית, סטודנטיות נמנעו ממחקר ישיר באנטומיה ולא יכלו להשתתף בשיעורי רישום עם דוגמניות חיות (שהיו לעיתים קרובות זונות) אלא כעבור עשור. בגיל 18 מונתה בו למורה לציור בבית הספר של מיס סנפורד, כשהיא נכנסת לתפקידה של דרינקר. היא גם העבירה שיעורי אמנות פרטיים והפיקה אמנות דקורטיבית ודיוקנאות קטנים. הלימודים שלה היו בעיקר מכוונים מעצמם. בו ניפגשה לראשונה עם ליטוגרפיה בעבודות העתקה עבור תומאס סינקלייר בפילדלפיה, והיא פרסמה את עבודתה הראשונה במגזין סנט ניקולס בדצמבר 1873. בו הפגינה דיוק וסבלנות כמאיירת מדעית, ויצרה רישומים של מאובנים עבור אדוארד דרינקר קופ, עבור הסקר הגאולוגי האמריקאי. עם זאת, היא לא מצאה את הציור הטכנית כמתאים לקריירה. בשלב זה היא עדיין לא ראתה את עצמה אמנית.[3]
בו החלה ללמוד באקדמיה לאמנויות פנסילבניה בשנת 1876, אז בהשפעתו הדינמית של תומאס אייקינס. פילוסופיית ההוראה שלו, התמקדה באנטומיה ולימוד חי (ואיפשרה לסטודנטיות להשתתף באולפנים מופרדים), הובילה בסופו של דבר לפיטוריו כמנהל האקדמיה. במקומו היא השתתפה בשיעורי תלבושות וציור דיוקנאות במשך שלוש שנים שהועברו על ידי כריסטיאן שוסלה. בו זכתה בפרסי מרי סמית בתערוכות באקדמיה בפנסילבניה בשנים 1885, 1887, 1891 ו-1892.[4]
לאחר שעזבה את האקדמיה, החליטה בו בת ה-24 לנסות את ידה בציור על חרסינה והיא נרשמה לקורס בבית הספר הארצי להכשרה לאמנות. היא התאימה היטב ליצירה המדויקת, אך בהמשך כתבה, "זה היה המקום הנמוך ביותר אליו הגעתי אי פעם באמנות מסחרית" היא למדה באופן פרטי אצל ויליאם סאראטין, חבר של אייקינס ואמן ניו יורקי שהוזמן לפילדלפיה כדי ללמד קבוצת סטודנטים לאמנות, החל משנת 1881. אף על פי שבו העריצה יותר את אייקינס וחשבה שמיומנות הציור שלו עליונה מזו של סאראטין, היא העדיפה את סגנון ההוראה העדין של האחרון שלא קידם גישה אסתטית מיוחדת. אולם בניגוד לאייקינס, סאראטין האמין בפרנולוגיה ובו אימצה אמונה לכל החיים כי מאפיינים גופניים קשורים להתנהגויות ותכונות.
בו השתתפה בשיעורים של סאראטין במשך שנתיים, אחר כך שכרה סטודיו משלה ושיתפה אותו עם קבוצת אמניות ששכרו מודל חי והמשיכה ללא מדריך. לאחר שהקבוצה התפרקה, בחרה בו להוכיח את יכולותיה האמנותיות. היא ציירה בד גדול בשנת 1884, Les Derniers Jours d'Enfance, דיוקן של אחותה ואחייניתה שהרכבם וסגנונה חשפו את סגנונו של ג'יימס מקניל וויסלר והנושא היה דומה לציורי האם והילד של מרי קאסאט. הציור זכה בפרס הטוב ביותר של אמנית באקדמיה, והוצג בפילדלפיה ובניו יורק. בעקבות הציור ההוא, היא ציירה למעלה מ־50 דיוקנאות בשלוש השנים הבאות בהתלהבות של אמנית מקצועית מחויבת.
באמצע שנות השמונים של המאה ה-19 היא קיבלה עבודות מהפילדלפים הבולטים והרוויחה 500 דולר לפורטרט. כשחברתה מרגרט בוש-בראון התעקשה שציור שלה מספיק טוב כדי להיות מוצג בסלון המפורסם בפריז, בו שלחה את הציור לשם והוא הצליח להיכנס לתערוכה.
פריז עריכה
_-_Google_Art_Project.jpg)
בגיל 32, למרות הצלחתה הברורה בפילדלפיה, בו החליטה שהיא עדיין צריכה לקדם את כישוריה. היא יצאה לפריז עם בן דודה מאי ויטלוק, זנחה כמה מחזרים והתגברה על התנגדויות משפחתה. שם התאמנה בבית הספר לאקדמיה ז'וליאן, בבית הספר לאמנות הגדול ביותר בפריז, ובאקדמיה קולארוסי, וקיבלה ביקורת שבועית של אמנים מבוססים כמו טוני רוברט-פלורי ויליאם אדולף בולו. אף שקיבלה המלצות ושבחים באופן קבוע על התקדמותה של בו בפריז, דודתה אליזה הזכירה לה שוב ושוב להימנע מהפיתוים של פריז, "זכרי שאת קודם כל נוצרייה - אחר כך אישה ואחרון אמנית."
כשהגיעה בו לפריז, האימפרסיוניסטים, החלו להציג סדרת תערוכות עצמאיות שלהם, מחוץ לסלון הרשמי בשנת 1874, והחלו לאבד את הסולידריות שלהם. הקבוצה כללה לעיתים את דגה, מונה, סיסלי, צ'ילבוט, פיסארו, רנואר ואחרים שספגו את זעם המבקרים במשך כמה שנים. אומנותם, אף שהייתה שונה בסגנון וטכניקה, הייתה האנטיתזה לסוג האמנות האקדמית בה היא הוכשרה, גם מהמורה שלה ויליאם-אדולף בולו אמן חשוב.
בקיץ 1888 עבדה בו בכפר הדייגים קונקרנו עם הציירים האמריקאים אלכסנדר הריסון וצ'ארלס לזר. היא ניסתה ליישם את טכניקות הציור הבסיסיות בהן השתמשו האימפרסיוניסטים על נופיה ודיוקנאות שלה, בהצלחה לא מעטה. בניגוד לקודמתה מרי קאסאט, שהגיעה סמוך לתחילת התנועה האימפרסיוניסטית, 15 שנה קודם לכן, והצטרפה אליהם, האופי האמנותי של בו, שדגל בדייקנות והתבוננות, לא התחבר עם האימפרסיוניזם והיא נותרה ציירת ריאליסטית בשאר הקריירה שלה. אפילו כשסזאן, מאטיס, גוגן ופיקאסו החלו להוביל את האמנות לכיוונים חדשים.
בו העריצה בעיקר אמנים קלאסיים כמו טיציאן ורמברנדט. אולם ההכשרה האירופית שלה השפיעה על לוח הצבעים שלה, והיא אימצה צבע לבן יותר וחיוור יותר בציור השמן שלה, במיוחד בתיאור נושאים נשיים.
חזרה לפילדלפיה עריכה
בו חזרה לאמריקה בשנת 1889, והמשיכה לצייר דיוקנאות בצורה מפוארת, את בני משפחת אחותה ואת האליטה של פילדלפיה. בקבלת ההחלטה שלה להתמסר לאמנות, היא גם חשבה ״טוב להישאר רווקה, ולא להתחתן, וחברת הגברים לא יאיימו על הקריירה שלה״. היא חידשה את החיים עם משפחתה, והם תמכו בה במלואם, הכירו בדרכה ודרשו ממנה מעט אחריות ביתית. היא פיתחה שגרה מובנית ומקצועית.
חמשת השנים שלאחר מכן היו היצרניות ביותר, והתוצאה הייתה למעלה מארבעים דיוקנאות. בשנת 1890 הציגה בתערוכת פריז, השיגה בשנת 1893 את מדליית הזהב של מועדון האמנות בפילדלפיה, וגם את פרס דודג' באקדמיה הלאומית לעיצוב בניו יורק. היא הציגה את עבודותיה בארמון האמנויות ובניין האישה בתערוכה העולמית[5] בשנת 1893 בשיקגו, אילינוי.[6]
בשנת 1895 הפכה בו לאישה הראשונה שזכתה בתפקיד הוראה קבוע באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה, שם הנחתה בציור וציור דיוקנאות במשך עשרים השנים הבאות. ההישג הנדיר הזה של אישה גרם לעיתון מקומי אחד לומר: "זהו מקור לגיטימי לגאווה בפילדלפיה שאחד המוסדות היקרים ביותר שלה עשה את החידוש הזה." היא הייתה מדריכה פופולרית.
ססיליה בו ראתה עצמה "אישה חדשה", שקבלה הזדמנויות חינוך וקריירה שבדרך כלל נשללו מנשים. בסוף המאה ה-19 הציג צ'ארלס דנה גיבסון את "האישה החדשה" בציורו - "אישה חדשה" . היא הייתה דמות מצליחה, מאומנת מאוד ולעיתים קרובות לא נשואה. נשים כאלה היו אלן דיי הייל, מרי קאסאט, אליזבת נורס ואליזבת קופין.[7]
ניו יורק עריכה
בשנת 1900 הדרישה לעבודותיו של בו הביאו לקוחות מוושינגטון די. סי., ועד לבוסטון, מה שהניע את האמנית לעבור לעיר ניו יורק. שם בילתה בחורף ב"סמטה הירוקה", הבית והסטודיו שבנתה בגלוסטר, מסצ'וסטס.[8] הידידות של בו עם ריצ'רד גילדר, העורך הראשי של מגזין ספרותי, סייעה לקידום הקריירה שלה והוא הציג אותה בפני האליטה של החברה. בין דיוקנאותיה שהגיעו בעקבות אותה הכרות היה גם ז'ורז' קלמנסו; הגברת הראשונה אדית רוזוולט ובתה; והאדמירל סר דייוויד ביטי. היא גם ציירה את הנשיא טדי רוזוולט בביקוריה בבית הלבן בשנת 1902, במהלכם "הוא ישב שעתיים, דיבר רוב הזמן, דקלם את קיפלינג וקרא את בראונינג."
בעוד בו דבקה בדיוקנאותיה של האליטה, האמנות האמריקאית התקדמה לנושאים עירוניים וחברתיים, בהובלת אמנים כמו רוברט אנרי שדגלו באסתטיקה שונה לחלוטין, "עבודה במהירות רבה ...צייר הכל בישיבה אחת אם אתה יכול. עוד דקה אם אתה יכול. אין שום טעם לדחות ... תפסיק ללמוד לצייר כדים ובננות וצייר את חיי היומיום." הוא יעץ לתלמידיו, ביניהם אדוארד הופר ורוקוול קנט. צריך לחיות עם האדם הרגיל ולצייר את האדם הפשוט, בניגוד מוחלט לשיטותיה המקצועיות של ססיליה בו.[9]
ההתנגשות של רוברט אנרי עם ויליאם מריט צ'ייס (המייצג את הממסד האמנותי המסורתי) הביאה בשנת 1907 לתערוכה העצמאית של הריאליסטים האורבניים המכונה "השמונה" או אסכולת אשקן. בו וחבריה לאמנות הגנו על הסדר הישן, ורבים חשבו (וקיוו) שהתנועה החדשה תהיה אופנה חולף, אך התברר שהיא תפנית מהפכנית באמנות האמריקאית.
בשנת 1910 נפטר דודה אהוב וילי. בחמש השנים הבאות ציירה כמעט 25 אחוז מתפוקת חייה וקיבלה זרם קבוע של כבוד. הייתה לה תערוכה ראשונה של 35 ציורים בגלריה קורקורן בוושינגטון, די.סי. בשנת 1912.
למרות הייצור המתמשך והתשבחות שלה, בו פעלה נגד זרם הטעמים והמגמות באמנות. תערוכת הארמורי המפורסמת בשנת 1913 בעיר ניו יורק הייתה נקודת ציון של 1,200 ציורים שהציגו את המודרניזם. בו האמינה שהציבור, בסופו של דבר ידחה את המודרניזם ויחזיר את האמנות לאימפרסיוניזם.
בו שברה את מותנה כשצעדה בפריז בשנת 1924. עם לקוי בבריאותה, תפוקת העבודה שלה דעכה בהמשך חייה. באותה שנה התבקשה בו להפיק דיוקן עצמי לקולקציית מדיצ'י בגלריה אופיצי בפירנצה. בשנת 1930 פרסמה אוטוביוגרפיה.
חייה המאוחרים התמלאו באותות הצטיינות. בשנת 1930 היא נבחרה כחברה במכון הלאומי לאמנויות. בשנת 1933 קבלה חברות באקדמיה האמריקאית לאמנויות, שנתיים לאחר מכן ארגנה את הרטרוספקטיבה העיקרית הראשונה של עבודתה. בנוסף בשנת 1933 כיבדה אלינור רוזוולט את בו כ"האישה האמריקאית שתרמה את התרומה הגדולה ביותר לתרבות העולם".
בשנת 1942 העניק לה המכון הלאומי לאמנויות מדליית זהב על הישג כל החיים.
מוות והערכה עריכה
ססיליה בו נפטרה בגיל 87 ב-17 בספטמבר 1942 בגלוסטר, מסצ'וסטס. היא נקברה בבית העלמין המערבי בלורל היל בבאלה סינויד, פנסילבניה.
בו נכללה בתערוכת נשים 2018 בפריז 1850–1900 במכון לאמנות קלארק.
אף על פי שבו הייתה אינדיבידואליסטית, השוואה לג'ון סרג'נט הייתה בלתי נמנעת ולעיתים קרובות חיובית. הטכניקה החזקה שלה, הקריאה התפיסתית שלה על הנושאים שלה, והיכולת שלה להחמיא בלי לזייף, היו תכונות דומות לשלו.
היא זכתה לשבחים רבים: בעודו מציג את מדליית הזהב של מכון קרנגי בשנת 1899, ויליאם מריט צ'ייס הצהיר כי "מיס בו היא לא רק הציירת הגדולה ביותר בעולם, אלא הטובה ביותר שחיה אי פעם. העלמה בו הספיקה להפסיק את ההאפליה המגדרית באמנות."[10]
במהלך חייה הפרודוקטיביים הארוכים כאמנית, היא שמרה על הסטנדרטים האישיים שלה כנגד כל הסחות הדעת וכוחות הנגד. היא נאבקה כל העת למען השלמות, "טכניקה מושלמת בכל דבר", הצהירה בראיון, "פירושה שלא היה שום פער בין התפיסה לבין המעשה והביצוע."
קישורים חיצוניים עריכה
- ססיליה בו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Cecilia Beaux | American painter, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
- ^ Wadsworth Atheneum, American Paintings Before 1945 in the Wadsworth Atheneum, Wadsworth Atheneum, 1996, ISBN 978-0-300-06238-0. (באנגלית)
- ^ Beaux, Cecilia. Background with Figures: Autobiography of Cecilia Beaux. Boston and New York: Houghton Mifflin, 1930.
- ^ Pennsylvania Academy of the Fine Arts, Catalogue of the Annual Exibition of Painting and Sculpture, 1914. (באנגלית)
- ^ Whitney Chadwick, Separate but Unequal : Woman`s Sphere and the New Art, Women, Art , and Society, 1994, London: Thames and Hudson, 1990, עמ' 233, ISBN 0-500-20241-9. (באנגלית)
- ^ United States Women Painters: 1893 Exposition--page 1, arcadiasystems.org
- ^ "The Greatest Woman Painter": Cecilia Beaux, Mary Cassatt, and Issues of Female Fame; essay by Nancy Mowll Mathews, www.tfaoi.com
- ^ The Century Illustrated Monthly Magazine, The Century Co., 1910. (באנגלית)
- ^ Chisholm, Hugh, ed., Beaux, Cecilia, 1911 Encyclopædia Britannica Volume 3
- ^ "Cecilia Beaux's Contemporaries Judged Her to Be the Cat's Meow; History Sees a Bit of a Chameleon" (באנגלית אמריקאית). 2008-03-09. ISSN 0190-8286. נבדק ב-2021-09-16.