סרביה במלחמת העולם הראשונה
סרביה במלחמת העולם הראשונה הייתה זירת המערכה הראשונה והעילה לפרוץ המלחמה, כאשר הניצוץ לפרוץ המלחמה נגרם בשל סכסוך פנימי של האימפריה האוסטרו-הונגרית מול סרביה, שגרר אחריו, בשל מערכת הבריתות, את כל מדינות אירופה למלחמה. הצבא האוסטרו-הונגרי פלש לסרביה ב-28 ביולי 1914, אך באופן מפתיע הצליחה הממלכה הקטנה שנלחמה על חייה להדוף את פלישת האימפריה פעמיים. רק באוקטובר 1915, ובסיוע צבא האימפריה הגרמנית ובולגריה, הצליחו מעצמות המרכז לכבוש את סרביה ומונטנגרו ולהשליט בשטחן משטר צבאי. הכוחות הסרביים הכשירים פונו ממנה במבצע ימי, בסיוע מדינות ההסכמה לאי קורפו והשתתפו מאוחר יותר בלחימה לצד מדינות ההסכמה בחזית המקדונית. סרביה ספגה במלחמה 1,100,000 הרוגים חיילים ואזרחים, רבע מכלל כל הכוח המגויס, כרבע מכלל אוכלוסייתה בת 4.6 מיליון (שיעור הרוגים לגודל אוכלוסייה הגבוה ביותר במלחמת העולם הראשונה) ו-56% מכלל אוכלוסיית הגברים, אובדן ממנו לא התאוששה.[1] מיד לאחר סיום המלחמה קמה מדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים ממנה צמחה יוגוסלביה.
.svg) | |
 | |
| צד בעימות | חלק ממדינות ההסכמה |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 28 ביולי 1914 |
| העילה למלחמה | הכרזת מלחמה של האימפריה האוסטרו-הונגרית על סרביה |
| תאריך סיום העימות | 11 בנובמבר 1918 |
| אירועי הסיום | שביתת הנשק |
| ראש המדינה בפועל |
פטר הראשון, מלך סרביה ניקולה פאשיץ' (Nikola Pašić) |
| מפקדים בולטים |
רדומיר פוטניק ז'יוויין מישיץ' |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 4.6 מיליון |
| נתוני הצבא | |
| צבא סרביה | בשיאו (1915): 710,000 |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש | 1.1 מיליון הרוגים (450,000 מתוכם חיילים, 275,000 בפעילות מבצעית והשאר מרעב ומחלות) |
  | |
פרוץ המלחמה עריכה
ערך מורחב – רצח פרנץ פרדיננד
סרביה הייתה ממלכה חופשית מאז קונגרס ברלין (1878), וקיימה ברית פאן-סלאבית עם האימפריה הרוסית, איתה חלקה מאפיינים של מוצא, דת ותרבות. באותו הסכם קיבלה אוסטרו-הונגריה את השליטה על הטריטוריה של בוסניה, לגביה היו ללאומנים סרבים תביעות טריטוריאליות. יורש העצר האוסטרו הונגרי, פרנץ פרדיננד הצטייר בעיני הסרבים כמי שתומך באיחודם של השטחים הסלאביים כמלכות שלישית (אוסטרית-הונגרית-סלאבית) תחת האימפריה האוסטרו-הונגרית. אף שבמציאות השקפתו הייתה כי צעדים כאלה צריכים להינקט תוך התחשבות ברצונותיהם של המיעוטים האתניים בשטחים אלה. ממלכה סלאבית הייתה יכולה להכשיל את שאיפותיהם הלאומיות של הסרבים להתאחד יחדיו למדינה עצמאית ולכן פרנץ פרדיננד נתפס כאיום על ידי חלק מן הלאומנים הסרביים.
ב-28 ביוני 1914, ביקר פרנץ פרדיננד בבוסניה כדי להשתתף בתרגילים צבאיים מטעם הקיסר פרנץ יוזף. במהלך ביקורו בסרייבו עם אשתו, תכננו חבורת קושרים, חברי הארגון המחתרתי היד השחורה, להתנקש בחייו. לאחר כישלון הניסיון עברה מכוניתו של פרנץ פרדיננד, שזכתה לאבטחה דלה בלבד, מול גברילו פרינציפ, אחד הקושרים, שבמקרה נכח במקום. פרינציפ התקרב לרכב וירה לעבר יורש העצר ואשתו סופי. שניהם נפגעו קשה ומתו לאחר זמן קצר. במהלך החקירה, התגלה כי הקושרים התארגנו בבלגרד, בירת סרביה, ולכן התעורר החשד שהייתה מעורבות סרבית בהתנקשות. לעומת הקיסר פרנץ יוזף הזקן (שהיה בן 84 באותה עת) ושוחר השלום, ביקשו בכירים אוסטרים (בהם הרמטכ"ל קונרד פון הצנדורף ושר החוץ לאופולד פון ברכטולד) לעשות שימוש ברצח כהזדמנות לחסל אחת ולתמיד את האיום הסרבי. משהסתיימה החקירה הפלילית ב-23 ביולי והתגלה שבתכנון וארגון ההתנקשות היה מעורב רב-סרן בצבא הסרבי, הגישה אוסטרו-הונגריה מכתב אולטימטום לממשלת סרביה.[2] המכתב הציב לסרבים עשר דרישות מפורטות שמטרתן להרוס את מקורות המימון ובסיסי הפעולה של ארגוני הטרור אשר לטענת אוסטרו-הונגריה עמדו מאחורי הרצח בסרייבו. אוסטרו-הונגריה איימה כי במידה וסרביה לא תקבל את מלוא דרישותיה בתוך 48 שעות, תחזיר אוסטריה את שגרירה מסרביה. סרביה קיבלה למעשה את כל הדרישות האוסטרו-הונגריות, להוציא את הדרישה (אחת מתוך עשר שנקבעו באולטימטום) כי יותר לסוכנים אוסטרים לנהל חקירה בבלגרד, כיוון שהדבר פגע לטענתה בריבונותה.
חיילי מילואים סרביים אשר הושטו על נהר הדנובה בספינות קיטור, חצו כנראה בטעות את הנהר לגדה האוסטרו-הונגרית בטמש-קובין וחיילים אוסטרו-הונגריים ירו באוויר כדי להרחיקם. תקרית זו יצאה מכל פרופורציה וממשלת אוסטרו-הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה והחלה לגייס את צבאה ב-28 ביולי 1914. רוסיה אשר תמכה באופן מסורתי בשאיפות הלאומיות של הסרבים, מיהרה להתייצב לצידם וגייסה את צבאה. בהתאם להסכם סודי משנת 1892 בין צרפת לרוסיה, הייתה אף צרפת מחויבת לגייס את צבאה. גרמניה מצידה, מתוקף הסכם עם אוסטרו-הונגריה, גייסה אף היא את צבאה. עד מהרה הצטרפו כל המעצמות לצדדים היריבים ופרצה מלחמה כוללת.
הפלישה לסרביה עריכה
| | ||||||||||||||||||
| חיילים סרביים בעמדה באדה צ'יגליג'ה | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה בבלקן במלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 28 ביולי 1914 – 3 בנובמבר 1918 (4 שנים ו־14 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סרביה, מונטנגרו, יוון, אלבניה | |||||||||||||||||
| תוצאה |
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
בראשית המערכה הצליחו הסרבים להעמיד כוח לוחם שמנה 250,000 חיילים בפיקודו של המרשל רדומיר פוטניק. ב-28 ביולי פלש הצבא האוסטרו-הונגרי לסרביה בכוח של שלוש ארמיות תחת פיקודו של אוסקר פוטיורק. עם כניסת הרוסים למלחמה יומיים לאחר מכן עברה ארמייה אוסטרו-הונגרית אחת לחזית המזרחית והותירה כוח של 270,000 חיילים אוסטרו-הונגרים מול 180,000 סרבים. על אף יתרונם המספרי ואיכות ציודם, לא הצליחו האוסטרו-הונגרים להביס את הסרבים ואיבדו כ-40,000 חיילים, בשלושת ניסיונות ההתקפה בסוף יולי וראשית אוגוסט, בראשית ספטמבר, ובנובמבר - דצמבר. הצלחתם היחסית של הסרבים נבעה גם מכך שהרוסים בעלי בריתם העבירו להם ערב המלחמה את תוכנית הפלישה האוסטרו-הונגרית, שהועברה אליהם באמצעות המרגל קולונל אלפרד רדל. ב-2 בדצמבר כבשו האוסטרו-הונגרים את בלגרד. בנקודה זו הצליחו צרפת ויוון להחיש לסרבים סיוע בתחמושת, בעיקר פגזי ארטילריה וב-15 בדצמבר שוחררה בלגרד על ידי הכוחות הסרביים. הניצחון הוביל תנופה במסגרתה הובסו האוסטרו-הונגרים בקרב קולובארה ונסוגו מסרביה.
עד סוף השלב הראשון בדצמבר 1914, לאחר שהאוסטרו-הונגרים גורשו אל מעבר לגבול, עמדה מצבת כוח האדם של הצבא הסרבי על 420,000 חיילים בעוד האוסטרו-הונגרים תגברו את הכוחות לסדר גודל של 450,000 חיילים.
1915 עריכה
מלבד האיבה הלאומית שחשו האוסטרו-הונגרים כלפי הסרבים ורצונם בנקמה על מות הארכידוכס, מעצמות המרכז נזקקו לשטחה של סרביה לצורך העברת אספקה יבשתית בין גרמניה לאימפריה העות'מאנית.
סרביה לא הצליחה לשקם את צבאה ולגייס כוחות נוספים וצבאה עמד ב-1915 על כ-225,000 חיילים. הסיוע שהגיע מצרפת ובריטניה היה דל ומאוחר.
בראשית אוקטובר 1915 שכנעו הגרמנים את פון הצנדורף לנסות לכבוש את סרביה פעם נוספת. ב-7 באוקטובר חצו כוחות אוסטרו-הונגרים וגרמניים את הנהרות סאווה ודרינה וב-9 באוקטובר נפלה בלגרד. ב-14 באוקטובר הכריזה בולגריה מלחמה על סרביה, אשר, עקב מלחמת הבלקן השנייה (1913), הגדירה אותה כ"אויבתה הטבעית" ותבעה תביעות טריטוריאליות בשטחה. כוחות בולגריה חדרו לסרביה בשני ראשים וכבשו את הערים ניש וסקופיה.
המרשל פוטניק הכריז על נסיגה כללית של הכוחות הלוחמים, שנסוגו דרך מונטנגרו לדורס שבאלבניה. הנסיגה התנהלה במזג אוויר חורפי, ללא מזון או ציוד מספק וכאשר לחיילים מצטרפים אלפי אזרחים חסרי-כל וכן פטר הראשון, מלך סרביה, בני ביתו וממשלתו. נוסף לתקיפות מצד האויב סבלו הנסוגים מרעב ומחלות. בסופו של דבר הגיעו לחופי אלבניה כ-155,000 איש. נוסף לכ-90,000 הרוגים במהלך הקרבות עוד כ-100,000 קרבנות נפלו במהלך הנסיגה הקשה דרך ההרים האלבניים.
הכוחות הסרבים הלוחמים חולצו במבצע ימי, בסיוע מדינות ההסכמה, ורוב הכוח הכשיר ללחימה פונה לאי קורפו.
הסרבים בחזית המקדונית עריכה
- ערך מורחב – החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה
לאי קורפו הגיעו כ-125,000 סרבים במצב גופני ולוגיסטי ירוד, כשהם אינם מאומנים ואינם מצוידים ומאורגנים. לאחר ניוד הסרבים לחזית המקדונית, נפלה עיקר מטלת השיקום על הגיס הצרפתי בחזית, אשר מפקדיו פעלו לציודו, אימונו וארגונו מחדש של הצבא הסרבי. בין אפריל ליוני 1916 הצליחו הסרבים לארגן מחדש 118,000 חיילים, בשתי ארמיות רגלים ואוגדת פרשים אחת, אליהם הצטרפו בראשית 1917 28,000 מתנדבים סרבים שאורגנו בשתי אוגדות. ב-17 ביולי 1917 חזר הצבא הסרבי להיות כוח לוחם ומילא תפקיד משמעותי במאמץ מדינות ההסכמה להכרעת החזית. בספטמבר 1918 השתתף הצבא הסרבי בפיקודו של ז'יוויין מישיץ' במתקפת הווארדאר שהכריעה את המערכה. הסרבים אורגנו בשתי ארמיות, הארמייה הראשונה בפיקודו של פטר בויוביץ' והארמייה השנייה בפיקודו של סטפה סטפנוביץ'.[3]
המשטר הצבאי בסרביה עריכה
בינואר 1916 הפעיל הצבא האוסטרו-הונגרי משטר צבאי בכל שטחה של סרביה ושל מונטנגרו. אדולף פון רמן צו בארנספלד מונה לתפקיד המושל הצבאי של המדינה מטעם מעצמות המרכז. האוסטרו-הונגרים הציבו בסרביה כוחות ז'נדרמריה בלבד לצורכי שיטור פנים והסתמכו על הכוחות הבולגריים והגרמניים לצורך הגנת גבולות המדינה.
כוחות הכיבוש הפעילו יד קשה ואכזרית על האזרחים הסרבים. לפי ההערכות, כ-650,000 אזרחים מצאו את מותם ברעב, במגפת טיפוס הבהרות ובהתקלויות אלימות עם שלטונות הכיבוש.[4]
תוצאות המלחמה עריכה
תוצאות המלחמה עבור סרביה היו הרסניות. הממלכה איבדה 1.1 מיליון איש מתוך אוכלוסייה בת 4.6 מיליון איש לפני המלחמה. 275,000 הרוגים נהרגו כחיילים בצבא, כ-175,000 מתו כחיילים ברעב ובמגפות והשאר אזרחים.
ממשלת סרביה גלתה למקדוניה. במהלך תקופת הממשלה הגולה חל שינוי משמעותי בשיווי המשקל של הכוחות הפוליטיים, כאשר המיליטנט הפאן-סרבי קולונל דרגוטין דימטרייביץ' ("אפיס") (מנהיג ההפיכה ב־1903, וראש ארגון "היד השחורה" שהואשם בקשר לרצח בסרייבו) נשפט והוצא להורג ביוני 1917 בשל האשמות שקשר כנגד הממשלה המלכותית. החוגים הצבאיים מעתה נשלטו בידי הפלג המלוכני, ה"יד הלבנה" של הגנרל פטר ז'יבקוביץ', שהיה לאחר מכן ראש הממשלה (1929-1932).
בספטמבר 1918 תקפו כוחות מדינות ההסכמה את קווי מעצמות המרכז בחזית המקדונית והצליחו להבקיע אותם. ממלכת בולגריה נאלצה להיכנע והשטחים הכבושים הוחזרו לסרבים. ב־25 בנובמבר אספת העמים של וויבודינה הצביעה בעד הצטרפות לסרביה. ב־29 בנובמבר הצביעה האספה הלאומית של מונטנגרו בעד הצטרפות לסרביה, ויומיים לאחר מכן אספה של מנהיגים מהאזורים הסלאביים בדרום אוסטרו-הונגריה הצביעו גם הם להצטרף למדינת הסלובנים, הקרואטים והסרבים, ממנה צמחה ב-1 בדצמבר 1918 ממלכת יוגוסלביה.
סרביה, או יורשתה ממלכת יוגוסלביה, לא קיבלו ייצוג בועידת השלום בפריז. עם זאת, חוזה ניי שנחתם עם בולגריה והסדיר את כניעתה ב-27 בנובמבר 1919 העביר שטחים מבולגריה ליוגוסלביה, במסגרת תיקוני גבול.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ "הכחדת סרביה, הניו יורק טיימס
- ^ מכתב האולטימטום של יולי
- ^ צבא סרביה במלחמת העולם הראשונה, החזית המקדונית, באתר srpska-mreza (באנגלית).
- ^ נתונים באתר WorldWarI