עמק אוונס
עמק אוונס (באנגלית: Owens Valley) הוא עמק צחיח במחוזות איניו ומונו במזרח קליפורניה בארצות הברית. העמק משתרע מזרחית לרכס סיירה נבדה, דרומית-מערבית להרים הלבנים (White Mountains), וצפונית-מערבית להרי איניו (Inyo Mountains), בקצה המערבי של האגן הגדול. פסגות ההרים מכל צד של העמק (כולל הר ויטני) מגיעים עד לגובה של 4,300 מטרים מעל פני הים כשקרקעית העמק היא בגובה 1,200 מטרים מעל פני הים, ולכן הוא אחד העמקים העמוקים ביותר בארצות הברית.[1] רכס סיירה נבדה מטיל צל גשם ולכן מכונה עמק אוונס "הארץ מועטת הגשמים" (The Land of Little Rain).[2]
 | |
| מבט על הנהר אוונס מהר השולחן בישופ טאפ (Bishop Tuff) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | גראבן |
| גיל גאולוגי | 3 מיליון שנים |
| על שם |
ריצ'רד למון אוינגס  |
| נתונים ומידות | |
| גובה | 1,200 מטרים מעל פני הים |
| כיוון | מצפון לדרום |
| אורך | 120 קילומטרים |
| עומק | עד 3,100 מטרים |
| מיקום | |
| מיקום | קליפורניה בארצות הברית |
| גבולות |
הרי איניו (מזרח) |
| עיירות | בישופ, לון פיין, אינדפנדנס, ביג פיין |
| חוצה | כביש 395 של ארצות הברית |
| נתיבי מים | נהר אוונס |
| קואורדינטות | 36°48′09″N 118°11′59″W / 36.802500°N 118.199722°W |
  | |
בעמק זרם הנהר אוונס, החל מהקלדרה הגדולה לונג ואלי קלדרה (Long Valley Caldera) בצפון ועד אגם אוונס (Owens Lake), אגם סגור בדרום העמק. רוב מימיו של הנהר הוסטו בתחילת המאה ה-20 למוביל המים של לוס אנג'לס (Los Angeles Aqueduct), המקור למחצית מכמות המים שצורכת העיר לוס אנג'לס, ואגם אוונס הוא כיום אגם יבש באופן קבוע. העמק היה ידוע לשמצה כאתר שבו התרחשו חלק מהאירועים הממושכים והעזים ביותר של מלחמות המים של קליפורניה.[3] אירועים אלו נתנו השראה להיבטים של הסרט "צ'יינהטאון".
העיירות בעמק כוללות את בישופ (Bishop), לון פיין (Lone Pine), אינדפנדנס (Independence) וביג פיין (Big Pine). כ-25,000 אנשים חיים בעמק. הכביש הראשי בעמק אוונס הוא כביש 395 של ארצות הברית.
גאולוגיה עריכה
לפני כ-3 מיליון שנים הפכו מערכות ההעתקים: העתק סיירה נבדה (Sierra Nevada Fault) והעתק וייט מאונטיינס (White Mountains Fault) לפעילות תוך אפיזודות חוזרות ונשנות של רעידות אדמה של החלקה אופקית תוך יצירה הדרגתית של התבליט המרשים של המתלולים של מזרח הסיירה נבדה וההרים הלבנים הגובלים בצפון עמק אוונס ובאזור אגן מונו.
עמק אוונס הוא גראבן, מונח בגאולוגיה מבנית המתאר גוש סלע שקוע בין שני העתקים מקבילים. העמק הוא הגראבן המערבי ביותר בפרובינציית אגן ורכס. העמק הוא גם חלק משקע המשתרע מאורגון ועד עמק המוות המכונה נתיב ווקר (Walker Lane).[4]
השוליים המערביים של מרבית העמק כוללים מורנות שמקורם בסיירה נבדה. ערימות בלתי ממוינות אלו של סלעים, גושי סלע ואבק נדחפו למקומם הנוכחי באמצעות קרחונים שזרמו מהרכס בעידן הקרח האחרון. דוגמה מצוינת למורנה היא בכביש 168 של קליפורניה כשהוא מטפס באזור גושי הסלע המכונה "ארץ החובצה" (Buttermilk Country).
גראבן זה נוצר כתוצאה מסדרה ארוכה של רעידות אדמה שהשקיעו את הגראבן והרימו את הסיירה נבדה. לדוגמה, רעידת האדמה של 26 במרץ 1872, שהחריבה כמעט לחלוטין את היישוב לון פיין, והייתה בדרגה 7.1 בסולם ריכטר, השלישית בעוצמתה בהיסטוריה של רעידות האדמה בקליפורניה. הגראבן גדול בהרבה ממה שהעומק הנוכחי של העמק מרמז. מחקר כבידה הראה שאת מרבית הגראבן ממלאת שכבה בעובי של כ-3,000 מטרים של סלעי משקע, ושמתלול תלול מאוד קבור מתחת לחלקו המערבי של העמק. חלקו העליון של מתלול זה נחשף בהרי אלבמה (Alabama Hills). על אף השכבה העבה של המשקעים הממלאה את העמק, הוא העמק העמוק ביותר באמריקה הצפונית, כשיש פער גובה של 3,282 מטרים בין פסגת הר ויטני, ההר הגבוה ביותר בארצות הברית מחוץ לאלסקה, בגובה 4,418 מטרים, וקרקעית העמק בלון פיין בגובה 1,136 מטרים. המרחק האופקי בין שני האתרים הוא 20 קילומטרים.
יש בעמק אוונס הרי געש קטנים רבים, כדוגמת הר קרטר (Crater Mountain). אתרים של עמודים משושים של בזלת מצויים למשל באתר ליטל לייק (Little Lake).
,%22_California,_1936.,_ca._1936_-_NARA_-_519935.jpg)
אקלוגיה עריכה
הצמחים בעמק מותאמים לבית גידול של אגם יבש. אחד מהם: Sidalcea covillei (באנגלית Owens Valley checkerbloom), אנדמי לעמק אוונס.
היסטוריה עריכה
העמק היה מיושב בשלהי הפרהיסטוריה המאוחרים על ידי הילידים בני שבט הטימבישה (Timbisha, קרויים גם פנאמינט (Panamint) או קוסו (Koso)) בקצה הקיצוני הדרומי סביב אגם אוונס, ועל ידי בני שבט מונו (המכונים גם פאיוט של עמק אוונס) בחלקים המרכזיים והצפוניים של העמק. ילידים אלו היו בעיקר ציידים-לקטים, אם כי הם גם עסק מעט בחקלאות מבוססת השקיה. הטימבישה מדברים בשפת טימבישה, שפה נומית, ענף במשפחת השפות היוטו-אצטקיות. השפות הקרובות ביותר הן שפת שושוני ושפת קומנצ'י. בני שבט מונו המזרחי מדברים ניב של שפת מונו שגם היא שפה נומית, אבל קרובה יותר לשפתם של הפאיוט הצפוניים. בני הטימבישה מתגוררים כיום בעמק המוות ביישוב פרנס קריק, אף שלמרבית המשפחות יש בתי קיץ ביישוב לון פיין. בני שבט מונו המזרחי מתגוררים בכמה יישובים בעמק מלון פיין ועד בישופ. קשרי מסחר בין הילידים של עמק אוונס ושבטי החוף כדוגמת צ'ומאש הוכחו באמצעות עדויות ארכאולוגיות.[5]
ב-1 במאי 1834 נכנס ג'וזף רדפורד ווקר (Joseph Reddeford Walker), איש הרים וסייר מנוסה לעמק אוונס דרך מעבר ווקר (Walker Pass). ווקר והקבוצה בת 52 איש שהוביל סיירו במעלה העמק בדרכם בחזרה לאגן המבולדט (Humboldt Sink), וממנו במעלה הנהר המבולדט אל הרי הרוקי.[6]
העמק קיבל את שמו הנוכחי ב-1845 כאשר ג'ון פרימונט קרא לעמק, לנהר ולאגם על שם ריצ'רד אוונס (Richard Owens), אחד ממורי הדרך שלו. בעקבות הבהלה לזהב של קליפורניה הגיעו מתיישבים לעמק בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19 והקימו חוות לחיות משק וכרו מכרות. הם חיפשו זהב, אבל מצאו רק מעט כסף, עופרת ואבץ. עימותים עם הילידים החלו עקב פלישת הלבנים לשטחם שהשתלטו על חלק ממקורות המים. ב-4 ביולי 1862 הוקם פורט אינדיפנדס (Fort Independence) באוק קריק (Oak Creek), סמוך ליישוב אינדפנדנס של ימינו,[7] בתקופת מלחמת האינדיאנים של עמק אוונס (Owens Valley Indian War). ב-1863 הועברו בכפייה כ-1,000 מבני הפאיוט לשמורת אינדיאנים בפורט טג'ון (Fort Tejon), כ-200 קילומטרים דרומית משם. כמעט כולם שבו בשנים אחר-כך, כשהם מועסקים חלקית בחוות והמשיכו באורח החיים המסורתי שלהם. ב-1900 הפעילה הלשכה לענייני אינדיאנים שלושה בתי ספר בעמק.
המכרות הידלדלו סביב 1880, וכלכלת העמק התבססה על חקלאות בלבד, אם כי הריחוק של העמק ממרכזי אוכלוסייה הקשתה על מכירת התוצרת. המצב השתפר לאחר שהגיעה מסילת הברזל של קרסון וקולורדו (Carson & Colorado Railroad) לעמק באמצע שנות ה-80 של המאה ה-19. החקלאים בנו תעלות השקיה על מנת לנצל בצורה המיטבית את המים בעמק. בין 1905 ל-1910 הציעה "חברת שיפור עמק אוונס" (Owens Valley Improvement Company) להקים מטעי פירות בעמק. ביישוב חדש בשם מאנזנר (Manzanar – מספרדית – "מטע תפוחים") התיישבו כמה משפחות וגידלו פירות שונים, בעיקר תפוחים.
לאחר המתקפה על פרל הארבור בסוף 1941 הקימה רשות העקירה המלחמתית (War Relocation Authority), גוף פדרלי שהוקם לטפל בכליאת היפנים בארצות הברית, את מרכז מאנזנר לעקירה מלחמתית (Manzanar War Relocation Center) במאנזנר. המחנה פעל מ-1942 עד סוף מלחמת העולם השנייה ב-1945, ונכלאו בו 10,046 עקורים. רק ב-1988 קיבלו הקורבנות שעדיין היו בחיים פיצויים על הכליאה. המחנה הוא כיום "אתר לאומי היסטורי מאנזנר" (Manzanar National Historic Site). במקום פועל מרכז מבקרים שבו יש מידע על ההיסטוריה ופעם בשנה מתאספים כלואים לשעבר ובני משפחתם לחגיגה במקום.
מלחמות המים של קליפורניה עריכה
בתחילת המאה ה -20, הפך העמק לאתר של מאבק בין התושבים המקומיים לבין העיר לוס אנג'לס על זכויות מים. ויליאם מולהולנד (William Mulholland), מנהל מחלקת המים והחשמל בעיריית לוס אנג'לס (Los Angeles Department of Water and Power, בראשי תיבות LADWP), תכנן את מוביל המים של לוס אנג'לס (Los Angeles Aqueduct) באורך 360 קילומטרים שהושלם בשנת 1913, והסיט מים מנהר אוונס. זכויות המים נרכשו במרמה, תוך כדי פיצול חברות מים מקומיות ויצירת יריבויות בין שכנים. בשנת 1924 נמאס לחקלאים המקומיים מהרכישות והחלה אלימות, שכללה חבלה בחלקי מערכת המים.
בסופו של דבר רכשה לוס אנג'לס חלק גדול מזכויות המים ליותר מ-1,200 קילומטרים רבועים של אדמה בעמק, וכמעט הסיטה לחלוטין את כל המים שזרמו אל אגם אוונס. רכישה זו נעשתה לאחר משא ומתן שבו לוס אנג'לס וחקלאי עמק אוונס עסקו במונופול דו-צדדי. לפי הערכות מודרניות, לוס אנג'לס הייתה מוכנה לשלם עד 7.05 דולר לאלף מטרים מעוקבים של מים. בסופו של דבר המחיר הממוצע בפועל של העסקה סביב 3.25 דולר לאלף מטרים מעוקבים. האפשרות החליפית שעמדה לבעלי הקרקע הייתה להמשיך להשתמש בה לשימושים חקלאיים, שההכנסה מהם הייתה נמוכה בהרבה. אף על פי שמחיר זה היה נמוך מהנכונות של לוס אנג'לס לשלם, קיבלו חקלאי עמק אוונס פרמיה על אדמתם בהשוואה לערכי הקרקע במחוזות השכנים. יתר על כן, החקלאים של עמק אוונס שהתנגדו למכירת אדמתם במשך התקופה הארוכה ביותר הצליחו למכור את אדמתם במחירים גבוהים אף יותר מאשר החקלאי הממוצע קיבל בשל נכונותה של לוס אנג'לס להתפשר.[8] כתוצאה מרכישות אלו האגם התייבש לחלוטין, כשהוא מותיר מאחוריו אגם יבש הגורם לסופות חול אלקליות בחלק הדרומי של העמק.
ב-1970 השלימה ה-LADWP (מחלקת המים של לוס אנג'לס) מוביל מים שני מעמק אונס. מים מפלגים נוספים הוסטו למוביל ומי תהום נשאבו על מנת להזין את המוביל. המעיינות בעמק אוונס התייבשו ונעלמו וצמחייה התלויה במי תהום החלה לגווע.
כתוצאה מכך החלו שנים של דיונים משפטיים. ב-1997 חתמו מחוז איניו, לוס אנג'לס, ועדת עמק אוונס, מועדון סיירה וגופים נוספים על מזכר הבנות שפירט את התנאים לפיהם ישובו לזרום מים בחלקו התחתון של הנהר אוונס עד יוני 2003.[9] ה-LADWP החמיצה מועד אחרון זה ונתבעה שוב. בהסדר אחר, שכלל הפעם גם את מדינת קליפורניה, הבטיחה לוס אנג'לס להשיב את זרימת המים לחלק התחתון של הנהר אוונס עד ספטמבר 2005. היא לא עמדה גם בהתחייבות זו. לבסוף, ב-2008 קיימה לוס אנג'לס את ההבטחה ומים שבו לזרום בחלק התחתון של הנהר אוונס.[10]
ביולי 2004 הציע ג'יימס האהן (James Hahn), ראש עיריית לוס אנג'לס לאסור כל פיתוח עתידי בנכסים שבבעלות העירייה בעמק אוונס, בכך שהציע זיקת הנאה לשימור (conservation easement) לכל הקרקעות שבבעלות ה-LADWP.[11] לוס אנג'לס החלה להשתמש בשיטה אורגנית חדשה לדכא את האבק הנישא באוויר מהקרקעית היבשה של אגם אוונס ב-2014 בעקבות הסכם בין העיר לבין ארגוני איכות הסביבה, וסיימה בכך מחלוקת ארוכת שנים מרה בנושאים המים והאבק.[12]
לקריאה נוספת עריכה
- Cadillac Desert, Marc Reisner, revised edition, Penguin USA, (1993), ISBN 0-14-017824-4
- Geology Underfoot in Death Valley and Owens Valley, Sharp, Glazner (Mountain Press Publishing Company, Missoula; 1997) ISBN 0-87842-362-1
- Spirit in the Desert: Pilgrimages to Sacred Sites in the Owens Valley, Brad Karelius, BookSurge Publishing, (2009). ISBN 1-4392-1721-1, 0-520-07245-6
- Western Times and Water Wars, John Walton, University of California Press, (1992). ISBN 978-1-4392-1721-4
- The Water Seekers, Remi Nadeau, Crest Publishers, (4th edition: 1997), ISBN 0-9627104-5-8
- Farewell to Manzanar – A True Story of Japanese American Experience During and after the World War II Internment, Jeanne Wakatsuki
קישורים חיצוניים עריכה
- The Owens Valley Committee: The Owens Valley
- Groundwater Quality in the Owens Valley, California United States Geological Survey
- Lower Owens River Project - restoration of the lower owens river
- Inyo County Water Department
- Eval. of the Hydrologic System and Selected Water-Management Alternatives in the Owens Valley, California
- Roadside Geology and Mining History of the Owens Valley and Mono Basin
הערות שוליים עריכה
- ^ Smith, Genny; Jeff Putnam (1976). Deepest Valley: a Guide to Owens Valley, its roadsides and mountain trails (2nd ed.). Genny Smith books. Sierra Club. ISBN 0-931378-14-1.
- ^ Austin, Mary Hunter (1903). Land of Little Rain. Houghton, Mifflin and Company. ISBN 0-8263-0358-7.
- ^ "Los Angeles Aqueduct LADWP".
- ^ Alison B. Till, Exhumation Associated with Continental Strike-slip Fault Systems
- ^ Hogan, C. Michael (2008). Andy Burnham (ed.). "Los Osos Back Bay". Megalithic Portal.
- ^ Bil Gilbert, Westering Man: The Life of Joseph Walker
- ^ Hart, Herbert M. "Camp Independence (Inyo County)". Digital Desert.
- ^ Libecap, Gary D. (2008-04-05). "Chinatown Revisited: Owens Valley and Los Angeles—Bargaining Costs and Fairness Perceptions of the First Major Water Rights Exchange" (PDF). Journal of Law, Economics, and Organization. 24 (2). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2017-05-25. נבדק ב-2018-03-02.
- ^ "The 1997 MOU". Inyo County Water Department
- ^ "L.A. Returns Water to the Owens Valley". NPR
- ^ Broder, John M. (2004-08-08). "Los Angeles Mayor Seeks To Freeze Valley Growth". The New York Times. New York Times
- ^ Sahagun, Louis (14 בנובמבר 2014). "New dust-busting method ends L.A.'s longtime feud with Owens Valley". Los Angeles Times.
{{cite news}}: (עזרה)
