עפרוני מצויץ
עפרוני מצויץ (עֶפְרוֹנִי מְצֻיָּץ, שם מדעי: Galerida cristata) (שם הציפור בערבית: قبرة متوجة קֻבַּרַה מְתַוַּגַ'ה) הוא מין של עפרוני, ציפור שיר החיה במדבר ממשפחת העפרוניים. הפרט שמבדיל אותו משאר העפרונים היא הציצה הקטנה שעל ראשו, שהקנתה לו את שמו. הוא נפוץ בכל חלקי ארץ ישראל, מלבד אזורים צחיחים בדרום מדבר יהודה ובדרום הנגב.[2]
 עפרוני מצויץ
| |
|---|---|
.jpg)
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | עופות |
| סדרה: | ציפורי שיר |
| תת־סדרה: | דמויי־דרור |
| משפחה: | עפרוניים |
| סוג: | Galerida |
| מין: | עפרוני מצויץ |
| שם מדעי | |
 Galerida cristataלינאוס, 1758 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
טקסונומיה ואטימולוגיה עריכה
העפרוני המצויץ היה אחד מהמינים הרבים שתוארו במקור על ידי קארולוס ליניאוס במהדורה העשירית של Systema Naturae שלו משנת 1758. הוא סווג בתחילה בסוג Alauda (זרעית), עד שחוקר הטבע הגרמני פרידריך בויה הכניס אותו לסוג החדש Galerida בשנת 1821. קולין הריסון המליץ לאחד את המינים בסוגים Galerida ו-Lullula בחזרה לתוך Alauda בשנת 1865 בשל היעדר מאפיינים מבדילים מובחנים.[3] השם המדעי הנוכחי מלטינית; Galerida מקורו בשם של עפרוני עם ציצה, מ-galerum, "כיפה", ו- cristata שפירושו "ציצה".[4] מחקר שנערך לאחרונה ציינו את הייחודיות של אוכלוסיות מאזור המגרב - לפרטים באזורים היבשים יותר של מרוקו ותוניסיה יש מקורים ארוכים יותר, בעוד שלאלו מהאזורים הצפוניים יותר של החוף היו מקורים קצרים יותר האופייניים לתת-המין האירופי. מחברי המחקר דגמו את ה-DNA המיטוכונדריאלי ומצאו שהם שונים מבחינה גנטית.[5] ישנן רשימות המחשיבות אוכלוסיות אלו כמין מובחן בשם "עפרוני מגרב" תחת השם המדעי Galerida macrorhyncha.[6] שמו העברי של העפרוני המצויץ נובע מצבע ניצויו, הדומה לצבע העפר, ומציצת הנוצות שעל ראשו.
תת-מינים עריכה
תוארו שלושים ושלושה תת-מינים:[7]
- עפרוני מצויץ איברי (G. c. pallida) - כריסטיאן לודוויג ברם, 1858: מצוי בפורטוגל וספרד
- עפרוני מצויץ מרכז אירופאי (G. c. cristata) - (קארולוס ליניאוס, 1758): מצוי מדרום סקנדינביה וצרפת מזרחה עד לאוקראינה והונגריה
- עפרוני מצויץ מערב איטליקי (G. c. neumanni) - הילגרט, 1907: מצוי במערב-מרכז איטליה
- עפרוני מצויץ יווני (G. c. meridionalis) - כ. ל. ברם, 1841: תואר במקור כמין נפרד. מצוי ממזרח קרואטיה עד מרכז יוון ומערב טורקיה
- עפרוני מצויץ קפריסאי (G. c. cypriaca) - ולנטין לבוביץ' ביאנקי, 1907: מצוי ברודוס, קרפאתוס וקפריסין
- עפרוני מצויץ דרום-מזרח אירופאי (G. c. tenuirostris) - כ. ל. ברם, 1858: מצוי ממזרח הונגריה ורומניה עד דרום רוסיה וקזחסטן
- עפרוני מצויץ קווקזי (G. c. caucasica) - ולדיסלב טצנובסקי, 1888: מצוי במזרח האיים האגאיים, צפון טורקיה ודרום הקווקז
- עפרוני מצויץ צפון-מערב מרוקאי (G. c. kleinschmidti) - קארלו פון ארלנגר, 1899: מצוי בצפון-מערב מרוקו
- עפרוני מצויץ מערב מרוקאי (G. c. riggenbachi) - ארנסט הארטרט, 1902: מצוי במערב מרוקו
- עפרוני מצויץ צפון אלג'יראי (G. c. carthaginis) - אוטו קליינשמידט והילגרט, 1905: מצוי מצפון-מזרח מרוקו עד צפון תוניסיה
- עפרוני מצויץ צפון-מזרח אלג'יראי (G. c. arenicola) - הנרי בייקר טריסטראם, 1859: תואר במקור כמין נפרד. מצוי בצפון-מזרח אלג'יריה, בדרום תוניסיה ובצפון-מערב לוב
- עפרוני מצויץ קיראנקי (G. c. festae) - א. הארטרט, 1922: מצוי בצפון-מזרח לוב באזור החוף
- עפרוני מצויץ צפון-מזרח לוב (G. c. brachyura) - ה. ב. טריסטרם, 1865: מצוי מצפון-מזרח לוב בפנים הארץ ועד לדרום עיראק וצפון חצי האי ערב
- עפרוני מצויץ דרום מזרח אלג'יראי (G. c. helenae) - לואי לאבוודן, 1926: מצוי בדרום מזרח אלג'יריה ודרום-מערב לוב
- G. c. jordansi - גונתר ניטהאמר, 1955: מצוי בהרי אייר (בצפון ניז'ר)
- עפרוני מצויץ של דלתת הנילוס (G. c. nigricans) - כ. ל. ברם, 1855: תואר במקור כמין נפרד. מצוי בדלתת הנילוס (צפון מצרים)
- עפרוני מצויץ של עמק הנילוס הצפוני (G. c. maculata) - כ. ל. ברם, 1858: מצוי במרכז מצרים
- עפרוני מצויץ של עמק הנילוס הדרומי (G. c. halfae) - מייקל ג'ון ניקול, 1921: מצוי בדרום מצרים וצפון סודן
- עפרוני מצויץ דונגולי (G. c. altirostris) - כ. ל. ברם, 1855: תואר במקור כמין נפרד. מצוי במזרח סודן ואריתריאה
- עפרוני מצויץ סומלי (G. c. somaliensis) - אנטון רייכנוב, 1907: מצוי בדרום אתיופיה, בצפון סומליה וצפון קניה
- G. c. balsaci - אנדרה וויליאר ופייר דקייסר, 1950: מצוי בחוף מאוריטניה
- עפרוני מצויץ סנגלי (G. c. senegallensis) - (פיליפ לודוויג סטטיוס מולר, 1776): תואר במקור כמין נפרד בסוג Alauda. מצוי ממאוריטניה וסנגל לניז'ר
- עפרוני מצויץ ניגרי (G. c. alexanderi) - אוסקר רודולף נוימן, 1908: מצוי מצפון ניגריה עד מערב סודן וצפון מזרח הרפובליקה המרכז אפריקאית
- עפרוני מצויץ סודני (G. c. isabellina) - שארל לוסיאן בונפרטה, 1850: תואר במקור כמין נפרד. מצוי במרכז סודן
- עפרוני מצויץ של חוף הלבנט (G. c. cinnamomina) - הארטרט, 1904: מצוי במערב לבנון ובצפון-מערב ישראל
- עפרוני מצויץ של מזרח הלבנט (G. c. Zion) - ריצ'רד מיינרצהגן, R, 1920: מצוי מדרום טורקיה לצפון- מזרח ישראל
- עפרוני מצויץ מרכז טורקי (G. c. subtaurica) - (פול קוליביי, 1912): מצוי ממרכז טורקיה לדרום- מערב טורקמניסטן וצפון איראן
- עפרוני מצויץ קזחסטני או עפרוני מצויץ בלוצ'יסטני (G. c. magna) - אלן אוקטביאן יום, 1871: תואר במקור כמין נפרד. מצוי ממרכז איראן ומרכז טורקמניסטן לצפון-מערב פקיסטן, קזחסטן, דרום מונגוליה וצפון-מערב סין
- G. c. leautungensis - (רוברט סווינהו, 1861): תואר במקור כמין נפרד בסוג Alauda. מצוי בצפון-מזרח ומזרח סין
- G. c. coreensis - ו. טצנובסקי, 1888: מצוי בקוריאה
- עפרוני מצויץ גילגיטי (G. c. lynesi) - יו ויסלר, 1928: מצוי בצפון פקיסטן
- עפרוני מצויץ הודי (G. c. chendoola) - (ג'יימס פרנקלין, 1831): תואר במקור כמין נפרד מינים בסוג Alauda. מצוי ממרכז ומזרח פקיסטן דרך מערב וצפון הודו לדרום נפאל
תיאור עריכה
אורכו 17–19 ס"מ ומוטת כנפיו באורך של 34–37 ס"מ. משקלו 37–55 גרם. זהו עפרוני קטן וחום בעל זנב קצר עם נוצות חיצוניות חומות בהירות. גופו בצבע חום אפרפר מפוספס, ובטנו בהירה. בין הזוויגים אין הבדלים ממשיים, אך לפרטים צעירים יש יותר כתמים על הגב מאשר לבוגרים.[8] הציצה הבולטת שהעניקה לעפרוני המוייץ את שמו בולטת בכל עת, אך בולטת יותר במהלך תצוגות טריטוריאליות או חיזור ובזמן שירה.[9][10] בתעופה ניתן להבחין בתת-כנף אדמדמה.
קולני ביותר; שירתו נעימה לאוזן, ולעיתים הוא אף משלב בה חיקויים של ציפורים אחרות. הוא מבלה את רוב זמנו על הקרקע.
אקולוגיה עריכה
העפרוני המצויץ חי בשטחים נרחבים באירואסיה ואפריקה, הכוללים את פורטוגל, ישראל, סין, בריטניה, צרפת, הודו וניגריה. הוא חובב שדות, שטחי מרעה, ערבות ומדבר. ניזון מחרקים, פרוקי-רגליים, זרעים, תולעים זחלים וחלקים מהצומח. חי את רוב חייו על הקרקע, ובה הוא גם מקנן. העפרוני הוא עוף חברתי מלבד בעונת הקינון, ונצפה לעיתים קרובות בחברת פרטים נוספים.
עונת הקינון והחיזור בארץ מתחילה בפברואר ומסתיימת ביוני. כחלק מעונת הקינון, הזכר שר תוך כדי מעוף, על מנת להרשים את הנקבות. צורת הקן כמעין סלסילה שטוחה, והוא בנוי מעשבים וענפים, ומצוי בדרך כלל תחת סלע או שיח. הנקבה מטילה 3 עד 5 ביצים בהטלה. צבע הביצים לבן-אפרפר, והן מכוסות בכתמים בצבע חום. הנקבה דוגרת על הביצים במשך 9 עד 13 ימים.
קישורים חיצוניים עריכה
- עפרוני מצויץ, באתר ITIS (באנגלית)
- עפרוני מצויץ, באתר NCBI (באנגלית)
- עפרוני מצויץ, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- עפרוני מצויץ, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- עפרוני מצויץ, באתר GBIF (באנגלית)
- ליאור כסלו, עפרוני מצויץ, אתר תצפית - טיולי צפרות וטבע בישראל.
- עפרוני מצויץ, אתר המרכז לטיפוח ציפורי הבית.
הערות שוליים עריכה
- ^ עפרוני מצויץ באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ מגדיר הציפורים של ישראל - עפרוני מצויץ, באתר פורטל צפרות
- ^ Harrison, C. J. O. (1966). "The Validity of Some Genera of Larks (Alaudidae)". Ibis. 108 (4): 573–83. doi:10.1111/j.1474-919X.1966.tb07209.x.
- ^ Jobling, James A (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. pp. 122, 169. ISBN 978-1-4081-2501-4.
- ^ Guillaumet, Alban; Pons, Jean-Marc; Godelle, Bernard; Crochet, Pierre-Andre (2006). "History of the Crested Lark in the Mediterranean region as revealed by mtDNA sequences and morphology". Molecular Phylogenetics and Evolution. 39 (3): 645–56. doi:10.1016/j.ympev.2006.01.002. PMID 16473529.
- ^ Galerida macrorhyncha Tristram, 1859 | COL, www.catalogueoflife.org
- ^ "IOC World Bird List 6.4". IOC World Bird List Datasets. doi:10.14344/ioc.ml.6.4.
- ^ Černý, Walter (1975). A Field Guide in Colour to Birds. תורגם ע"י Margot Schierlová. Illustrated by Karel Drchal. London: Octopus Books Limited. pp. 156–157. ISBN 070640405X.
- ^ Harbard, Chris (1989). Songbirds: How to attract them and identify their song. London: Kingfisher Books. p. 52. ISBN 0862724597.
- ^ Burnie, David (2001). Animal: The Definitive Visual Guide to the World's Wildlife. London: Dorling Kindersley. p. 342. ISBN 9780789477644.