ויקיפדיה

עצמאות סקוטלנד

תנועה פוליטית סקוטית

עצמאות סקוטלנד[1] היא התנועה הפוליטית ששואפת להפיכת סקוטלנד למדינה ריבונית, עצמאית מהממלכה המאוחדת[2][3][4][5].

סקוטלנד הייתה ממלכה עצמאית בימי הביניים, לאחר שניצחה במלחמות עצמאות נגד אנגליה. שתי הממלכות הצטרפו לאיחוד פרסונלי בשנת 1603 כאשר המלך הסקוטי ג'יימס הפך למלך ג'יימס הראשון באנגליה ושתי הממלכות התאחדו פוליטית בשנת 1707. קמפיינים פוליטיים למען שלטון עצמי סקוטי החלו במאה התשע עשרה, בתחילה בצורה של דרישות לשלטון ביתי במסגרת הממלכה המאוחדת. שני משאלי עם בנושא היפרדות מבריטניה התקיימו בשנת 1979 וב-1997, וב-1 ביולי 1999 הוקם פרלמנט סקוטי.

המפלגה הלאומית הסקוטית התומכת בעצמאות הפכה לראשונה למפלגת השלטון של הפרלמנט בשנת 2007 וזכתה ברוב מוחלט של המושבים בבחירות לפרלמנט הסקוטי ב-2011. זה הוביל להסכם בין ממשלת סקוטלנד ובריטניה לקיים משאל עם לעצמאות סקוטלנד בשנת 2014. המצביעים נשאלו: "האם סקוטלנד צריכה להיות מדינה עצמאית?"[6] 44.7 אחוזים מהמצביעים השיבו "כן" ו-55.3 אחוזים ענו "לא", עם אחוזי הצבעה של 85 אחוזים.[7][8] לאחר משאל העם בבריטניה בנושא חברות באיחוד האירופי ביוני 2016, הפרלמנט הסקוטי אישר לממשלת סקוטלנד לבקש צו על פי סעיף 30 לקיים בשנית משאל עם לעצמאות[9]. ראש הממשלה הבריטי דחה את בקשתה.

היסטוריה עריכה

ממלכת סקוטלנד עריכה

סקוטלנד התגלתה כמשטר עצמאי בימי הביניים המוקדמים, עם כמה היסטוריונים שהתבססו מימי שלטונו של קנת מק'אלפין בשנת 843.[10] על רמת העצמאות של הממלכה הסקוטית נלחמו על ידי המלכים הסקוטים ושליטי נורמן ואנגווין באנגליה שעתרו לאפיפיור ולשליטים זרים אחרים.

מיתוס פופולרי בפולקלור האנגלי היה שבריטניה הוקמה על ידי ברוטוס מטרויה, שהשאיר את אנגליה לבנו הבכור, לוקרינוס, וסקוטלנד לבנו הצעיר, אלבנקטוס[10]. הסקוטים חלקו על כך וקבעו מיתוס פופולרי משלהם, שסקוטלנד הוקמה קודם לכן, על ידי נסיך יווני גויד גלאס ואשתו סקוטה, בת פרעה. על פי האגדה, סקוטה נשאה את אבן הגורל ממצרים לסקוטלנד.

קו פרשת המים בתולדות הממלכה הסקוטית היה משבר ירושה שפרץ בשנת 1290, אז תבע אדוארד הראשון מאנגליה את זכות הירושה לכס המלכות הסקוטי. הברית האולדית של סקוטלנד וצרפת נגד האינטרסים האנגלים הופעלה לראשונה בשלב זה ונשארה פעילה עד שנות 1500. מלחמות העצמאות הסקוטית הסתיימה בממלכה מחודשת בהנהגתו של רוברט דה ברוס (שהוכתר בשנת 1306), שנכדו רוברט השני מסקוטלנד היה המלך הסקוטי הראשון מבית סטיוארט.

איחוד עריכה

 
מגילת האיחוד בין שתי הממלכות של אנגליה וסקוטלנד מאת ההיסטוריון האנגלי סר ג'ון הייוורד, 1604

משנת 1603 חלקו סקוטלנד ואנגליה את אותו המלך באיחוד פרסונלי כשג'יימס השישי מסקוטלנד הוכרז כמלך אנגליה ואירלנד במה שהיה ידוע כאיחוד כתרים. לאחר שג'יימס השביעי מסקוטלנד (השני מאנגליה) הודח בשנת 1688 על רקע סכסוכים קתוליים-פרוטסטנטים, וכששושלת סטיוארט הפרוטסטנטית הראתה סימנים של כישלון (כפי שאכן התרחש בשנת 1714), האנגלים חששו שסקוטלנד תבחר במלוכה אחרת בתוך בריטניה, כשפשיטת הרגל של אצילים סקוטיים רבים באמצעות תוכנית דריין הובילה לאיחוד פורמלי של שתי הממלכות בשנת 1707, עם חוזה האיחוד ובעקבות חוקי האיחוד, כדי ליצור את ממלכת בריטניה הגדולה. ההתנגדות היעקוביטית הסקוטית לאיחוד, שהונהגה על ידי צאצאיו של ג'יימס השביעי/השני כולל הנסיך צ'רלי, נמשכה עד 1746.

הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הוקמה מכוח חוקי האיחוד 1800, שאיחדו את ממלכת בריטניה הגדולה וממלכת אירלנד. בעקבות מלחמת העצמאות האירית (1919–1921) והחוזה האנגלו-אירי שהסתיים במלחמה, אירלנד חולקה לשתי מדינות: דרום אירלנד, שבחרה להיות עצמאית (וכיום היא מכונה אירלנד) וצפון אירלנד, שבחרה להישאר בתוך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד.

תנועת השלטון העצמי עריכה

תנועת "שלטון עצמי" לאספה הסקוטית נלקחה לראשונה בשנת 1853 על ידי האגודה הלאומית לאישור זכויות הסקוטים, גוף המקורב למפלגה השמרנית. מרכיב מרכזי בתנועה זו היה ההשוואה עם אירלנד. התנועה המקורית הרחיבה את משיכתה הפוליטית ועד מהרה החלה לקבל גיבוי של המפלגה הליברלית.[11] בשנת 1885 הוקמה מחדש תפקיד המזכיר של סקוטלנד והמשרד הסקוטי כדי לקדם את האינטרסים של סקוטלנד ולהביע את חששותיהם בפני הפרלמנט הבריטי. אולם בשנת 1886 הציג ראש הממשלה הליברלי ויליאם יוארט גלדסטון את הצעת החוק לשלטון העצמי האירי, שעורר תקווה בקרב הסקוטים לחוק דומה לטובתם.

מיד לפני מלחמת העולם הראשונה תמכה הממשלה הליברלית בראשות הרברט אסקווית' במושג "שלטון עצמי כולל", לפיו שלטון עצמי סקוטי ידמה לשלטון עצמי אירי שהוצע בחוק ממשלת אירלנד 1914.[12] אסקווית' האמין כי קיים עוול בכך שחלקי הרכיבים של בריטניה יכולים להתכנס לפעול יחד במטרות משותפות, אך רכיבים אלה לא יכלו להתמודד עם עניינים פנימיים שאינם דורשים הסכמה ברחבי בריטניה. זו לא הייתה פילוסופיה לאומנית, אלא במקום זאת אסקווית' פעל מתוך אמונה שהפדרליזם הוא "הבסיס האמיתי של האיחוד" וכי ריכוז הכוח בווסטמינסטר הוא "הגרוע מכל השגיאות הפוליטיות".[13] הצעת חוק שלטון עצמי סקוטי הוגשה לראשונה בפני הפרלמנט בשנת 1913, אך התקדמותה הסתיימה במהרה כשהפרלמנט התמקד בצעדי חירום הנדרשים בעת מלחמת העולם הראשונה.

בניגוד לאירלנד, שמרדה במהלך חג הפסחא ולחמה במלחמת עצמאות, סקוטלנד לא התנגדה לשלטון המרכזי[13]. עם זאת, הייתה דרישה מתמשכת לשלטון עצמי סקוטי. המשרד הסקוטי הועבר לבית סנט אנדרו באדינבורו במהלך שנות השלושים[11][14]. האמנה הסקוטית הייתה עתירה לממשלת בריטניה שביקשה שלטון עצמי. זו הוצעה לראשונה בשנת 1930 על ידי ג'ון מקורמיק ונכתב רשמית בשנת 1949. העצומה "נחתמה בסופו של דבר על ידי שני מיליון איש"[15] (אוכלוסיית סקוטלנד נרשמה כ-5,100,000 במפקד בריטניה 1951[16]). המפלגות העיקריות התעלמו מהאיחוד. גם בשנת 1950 הוסרה אבן סקון ממנזר וסטמינסטר על ידי קבוצת סטודנטים לאומנים סקוטים.

שאלת העצמאות המלאה, או שלטון עצמי הפחות שנוי במחלוקת, לא נכנס מחדש למיינסטרים הפוליטי עד 1960, לאחר נאום רוח השינוי המפורסם של ראש הממשלה השמרני הרולד מקמילן. נאום זה סימן את תחילת הדה-קולוניזציה המהירה באפריקה וסוף האימפריה הבריטית. בריטניה כבר סבלה מההשפלה הבינלאומית של משבר סואץ 1956, שהראה שהיא כבר לא הייתה מעצמת העל שהייתה לפני מלחמת העולם השנייה. עבור רבים בסקוטלנד, זה שימש כדי לערער את בריטניה וגם סימל את סוף אימפריאליזם ואת האחדות האימפריאליסטית שהיה, אך המפלגה היוניוניסטית סבלה לאחר מכן מירידה מתמדת בתמיכה והתקוות לא התממשו[17][18].

1979 משאל עם ראשון להיפרדות עריכה

המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP) זכתה במושב השני אי פעם בבית הנבחרים בשנת 1967, כאשר וויני יואינג היה הזוכה הבלתי צפוי בבחירות המשנה של המילטון ב-1967. המושב היה בעבר מושב בטוח של מפלגת הלייבור, וניצחון זה הביא את המפלגה הלאומית הסקוטית לגדולה לאומית, מה שהוביל להצהרת פרת' של אדוארד הית' ב-1968 ולהקמת ועדת קילברנדון[19]. גילוי הנפט בים הצפוני מול החוף המזרחי של סקוטלנד בשנת 1970, עודד את הדיון בנושא עצמאות סקוטלנד.[20] ה-SNP ארגן קמפיין מוצלח מאוד שכותרתו "זהו הנפט של סקוטלנד" והדגיש כיצד גילוי הנפט יכול להועיל לכלכלה התעשייתית בסקוטלנד ולאוכלוסייתה.[21] בבחירות הכלליות בפברואר 1974 נבחרו שבעה חברי פרלמנט של SNP. הבחירות הכלליות הביאו לפרלמנט תלוי, ולכן ראש הממשלה הרולד וילסון קרא לבחירות שניות באוקטובר 1974, כאשר ה SNP השיגה ביצועים טובים אפילו יותר מאשר בפברואר, וזכתה ב-11 מושבים והשיגה מעל 30% מסך הקולות בסקוטלנד[22].

בינואר 1974, הממשלה השמרנית הזמינה את דו"ח מקרון, שנכתב על ידי פרופסור גאווין מקרון, כלכלן ממשלתי מוביל, לדווח על כדאיותה של סקוטלנד עצמאית. הוא הגיע למסקנה שהנפט היה מעניק לסקוטלנד העצמאית את אחד המטבעות החזקים באירופה. בהמשך הדו"ח נאמר כי גורמים רשמיים יעצו לשרי הממשלה כיצד להוציא "את הרוח ממפרשי SNP". המסמך הועבר לידי ממשלת הלייבור הנכנסת וסווג כחשאי בשל חשש הלייבור מזינוק בפופולריות המפלגה הלאומית הסקוטית. המסמך התגלה רק בשנת 2005, כאשר ה-SNP השיגה את הדו"ח במסגרת חוק חופש המידע 2000[23][24].

מפלגת הלייבור, בראשות הרולד וילסון, זכתה בבחירות הכלליות באוקטובר 1974 ברוב הצר ביותר של שלושה מושבים בלבד. לאחר בחירתם לפרלמנט לחצו חברי פרלמנט של SNP להקמת אספה סקוטית: נקודת מבט שקיבלה אמינות נוספת על ידי מסקנות ועדת קילברנדון. עם זאת, המתנגדים דרשו לקיים משאל עם בנושא. אף שמפלגת הלייבור והמפלגה הלאומית הסקוטית תמכו רשמית בהיפרדות מבריטניה, התמיכה פוצלה בשתי המפלגות. בלייבור התמיכה הייתה מפוצלת בין אלה שהעדיפו היפרדות לבין אלו שרצו לקיים ממשלה מרכזית בווסטמינסטר. ב-SNP, הייתה חלוקה בין אלה שראו בהיפרדות אבן דרך לעצמאות לבין אלו שחששו מכך שזה עלול לגרוע מהמטרה הסופית[20]. התפטרותו של הרולד וילסון מתפקידו בשנת 1976 הביאה את ג'יימס קלהאן לשלטון, אך רובו הקטן נשחק בכמה הפסדים בבחירות, והממשלה נעשתה יותר ויותר פופולרית. נערכו עסקאות עם SNP ועם מפלגת פלייד קמרי לקיים משאלי עם על היפרדות בתמורה לתמיכתם, מה שסייע להאריך את הקדנציה של הממשלה.

התוצאה של משאל העם בסקוטלנד הייתה רוב מצומצם בעד היפרדות (52% עד 48%)[20], אך תנאי המשאל היה כי 40% מכלל הבוחרים צריכים להצביע בעד על מנת להפוך אותו לתקף. אולם שיעור ההצבעה היה 63.6% בלבד, ולכן רק 32.9% מהבוחרים הצביעו "כן". חוק סקוטלנד 1978 בוטל כתוצאה מכך במרץ 1979 בהצבעה בין 301–206 בפרלמנט. בעקבות משאל העם ניהלו תומכי הצעת החוק קמפיין מחאה תחת הסיסמה "סקוטלנד אמרה שכן". הם טענו כי חוק 40% אינו דמוקרטי וכי תוצאות משאל העם מצדיקות את הקמת האספה. קמפיינים להצבעה "לא" עמדו נגד מצביעים שאמרו לפני המשאל כי אי הצבעה טובה כמו להצביע "לא"[25]. לפיכך לא היה נכון להסיק שאחוז ההצבעה הנמוך יחסית נבע לחלוטין מאדישות המצביעים.

כמחאה, ה-SNP משכה את תמיכתה מהממשלה. הצעת אי אמון הוגשה אז על ידי השמרנים ונתמכה על ידי SNP, הליברלים והיוניוניסיטים. זה עבר בקול אחד ב-28 במרץ 1979, ואילץ את קיום הבחירות הכלליות במאי 1979, בהן ניצחו השמרנים בראשות מרגרט תאצ'ר. ראש הממשלה קלהאן תיאר את החלטת SNP להפיל את ממשלת הלייבור כ"הצבעת עוף הודו לחג המולד"[26][27]. סיעת ה-SNP צומצמה מ-11 חברי פרלמנט לשניים בבחירות הכלליות בשנת 1979, ואילו ההתנגדות לעצמאות זכתה להתנגדות של ממשלות השמרנים בראשות מרגרט תאצ'ר וג'ון מייג'ור.

משאל עם שני להיפרדות 1997 עריכה

 
לשכת הדיונים של הפרלמנט הסקוטי

תומכי העצמאות הסקוטית המשיכו להחזיק בדעות מעורבות על תנועת השלטון העצמי שכללה תומכים רבים של האיחוד שרצו היפרדות במסגרת הממלכה המאוחדת. היו שראו בכך אבן דרך לעצמאות, בעוד שאחרים רצו ללכת ישר לעצמאות[28].

בשנות הממשלה השמרנית לאחר 1979 הושק הקמפיין לאספה סקוטית, ובסופו של דבר פרסמה את טענת הימין 1989 שהוביל אז לאמנה החוקתית הסקוטית. האמנה קידמה קונצנזוס על התפשטות על בסיס בין-מפלגתי, אף שהמפלגה השמרנית סירבה לשתף פעולה והמפלגה הלאומית הסקוטית נסוגה מהדיונים כשהתברר כי האמנה אינה מוכנה לדון בעצמאות סקוטלנד כאופציה חוקתית[20]. הטיעונים נגד ההיפרדות והפרלמנט הסקוטי, שהועלו בעיקר על ידי המפלגה השמרנית, היו כי הפרלמנט ייצור "מדרון חלקלק" לעצמאות סקוטלנד ויספק למפלגה הסקוטית הלאומית שאיפה לעצמאות דרך השלטון.[29] ראש הממשלה ג'ון מייג'ור ערך קמפיין במהלך הבחירות הכלליות בשנת 1997 בסיסמה "72 שעות להצלת האיחוד". בסופו של דבר מפלגתו ספגה את התבוסה הקשה ביותר בבחירות מזה 91 שנה.[30]

מפלגת הלייבור זכתה בבחירות הכלליות בשנת 1997 בצורה מוחלטת, ודונלד דיואר כמזכיר המדינה בסקוטלנד הסכים להצעות להקמת פרלמנט סקוטי. משאל עם התקיים בספטמבר ו-74.3% מאלה שהצביעו אישרו את תוכנית ההסכמה (44.87% מהבוחרים)[31]. הפרלמנט של בריטניה אישר לאחר מכן את חוק סקוטלנד משנת 1998, שיצר פרלמנט סקוטי שנבחר עם שליטה ברוב מדיניות הפנים[20]. במאי 1999 קיימה סקוטלנד את הבחירות הראשונות שלה לפרלמנט ובחודש יולי פרלמנט של סקוטלנד התכנס לראשונה מאז הופסק הפרלמנט הקודם בשנת 1707. דונלד דיואר ממפלגת הלייבור הפך לאחר מכן לשר הראשון של סקוטלנד, ואילו המפלגה הלאומית הסקוטית הפכה למפלגת האופוזיציה העיקרית. באישור כל המפלגות, השיר השוויוני "A Man's A Man for A 'That", מאת רוברט ברנס, נוגן בטקס הפתיחה של הפרלמנט הסקוטי.

הפרלמנט הסקוטי הוא בית מחוקקים חד-ביתי המונה 129 חברים, 73 מהם מייצגים מחוזות בחירה נבחרים בשיטה רובנית; 56 נבחרים בשמונה אזורי בחירות שונים. החברים מכהנים לתקופת כהונה של ארבע שנים. המלך ממנה אחד מחברי הפרלמנט הסקוטי, על מינוי הפרלמנט, להיות שר ראשון, כשהאמנה היא שמנהיג המפלגה עם מספר המושבים הגדול ביותר ממונה לשר הראשון, אם כי כל חבר שיכול לשלוט באמון המצביעים. כל השרים האחרים ממונים ומפוטרים על ידי השר הראשון ויחד הם מהווים את הממשלה הסקוטית, הזרוע המבצעת של הממשלה[32].

לפרלמנט הסקוטי סמכות חקיקה לכל העניינים שאינם שמורים הנוגעים לסקוטלנד, ויש לו סמכות מוגבלת לשנות מס הכנסה, שכונה "מס הטרטן", כוח שלא הפעילה ואשר הוחלף מאוחר יותר בסמכויות רחבות יותר המשתנות במס. הפרלמנט הסקוטי יכול להפנות את העניינים חזרה לווסטמינסטר כדי להיחשב כחלק מחקיקה בכל רחבי הממלכה המאוחדת על ידי העברת הצעת חוק בהסכמה אם חקיקה רחבה בבריטניה נחשבת מתאימה יותר לנושאים מסוימים. בתוכניות החקיקה שנחקקו על ידי הפרלמנט הסקוטי מאז שנת 1999 ניתן היה לראות חריגה במתן השירותים הציבוריים בהשוואה לשאר הממלכה המאוחדת. למשל, עלויות השכלה אוניברסיטאית ושירותי טיפול בקשישים הם בחינם בסקוטלנד, בעוד ששכר הטרחה משולם בשאר חלקי בריטניה. סקוטלנד הייתה המדינה הראשונה בבריטניה שאסרה עישון במקומות ציבוריים סגורים במרץ 2006[33].

משאל עם לעצמאות 2014 עריכה

  ערך מורחב – משאל העם על עצמאות סקוטלנד (2014)
 
סקר חשיבות קיום משאל עם, שנערך על ידי BBC באפריל 2011.

במצע שלה לבחירות לפרלמנט הסקוטי ב-2007, המפלגה הלאומית הסקוטית התחייבה לקיים משאל עם לעצמאות עד לשנת 2010[34][35]. לאחר הזכייה בבחירות[36], פרסמה ממשלת סקוטלנד בשליטת SNP ספר לבן שכותרתו "בחירת העתיד של סקוטלנד", בו תוארו אפשרויות לעתיד סקוטלנד, כולל עצמאות[37][38]. הלייבור הסקוטי, השמרנים הסקוטים והליברל-דמוקרטים הסקוטיים התנגדו למשאל עם שהציע עצמאות כאופציה. ראש הממשלה גורדון בראון גם תקף בפומבי את אפשרות העצמאות[39]. שלוש המפלגות העיקריות שהתנגדו לעצמאות במקום הקימו ועדה על היפרדות סקוטית, בראשות קנת קלמן[40][41]. הוועדה סקרה את ההיפרדות ושקלה את כל האפשרויות החוקתיות מלבד עצמאות. באוגוסט 2009 הודיעה ממשלת סקוטלנד כי הצעת החוק למשאל עם (סקוטלנד), 2010, שתפרט את השאלה וההתנהלות של משאל עם אפשרי בנושא העצמאות, תהיה חלק מתוכנית החקיקה שלה לשנים 2009–2010. החוק לא היה צפוי להתקבל בשל מעמד ה-SNP כממשלת מיעוט והתנגדות כל המפלגות הגדולות האחרות בפרלמנט.[42][43] בספטמבר 2010 הודיעה ממשלת סקוטלנד שלא יתקיים משאל עם לפני הבחירות לפרלמנט הסקוטי ב-2011[44].

ה-SNP זכתה ברוב כולל בפרלמנט הסקוטי בבחירות הסקוטיות ב-2011[45][46]. השר הראשון אלכס סלמונד הצהיר על רצונו לקיים משאל עם "במחצית השנייה של הפרלמנט", שייערך בשנת 2014 או 2015[47]. בינואר 2012 הציעה ממשלת בריטניה להעניק לפרלמנט הסקוטי את הסמכויות הספציפיות לקיים משאל עם, בתנאי שהוא "הוגן, חוקי ומכריע".[48][49] המשא ומתן נמשך בין שתי הממשלות עד אוקטובר 2012, אז הושג הסכם אדינבורו.[50] חוק משאל העצמאות הסקוטי (זיכיון) 2013 הועבר על ידי הפרלמנט הסקוטי ב-27 ביוני 2013 וקיבל הסכמה מלכותית ב-7 באוגוסט 2013. ב-15 בנובמבר 2013 פרסמה ממשלת סקוטלנד את העתיד של סקוטלנד, ספר לבן בן 670 עמודים המציג את אופציית העצמאות ואת האמצעים באמצעותם סקוטלנד עשויה להפוך למדינה עצמאית.[51]

לאחר תקופת משא ומתן ממושכת, נערך דיון ציבורי בין סלמונד למנהיג תנועת "מוטב יחד" (Better Together) אליסטר דארלינג[52]. בבוקר שלפני הדיון בטלוויזיה נחתמה הודעה משותפת, שהתחייבה להטיל סמכויות מוגברות יותר לסקוטלנד במקרה של הצבעה "לא", על ידי ראש הממשלה דייוויד קמרון (מנהיג המפלגה השמרנית), סגן ראש הממשלה ניק קלג (מנהיג הליברל-דמוקרטים) ומנהיג האופוזיציה אד מיליבנד (מנהיג מפלגת הלייבור).[53]

 
תוצאת משאל העם, רוב הצביעו "לא".

אתר ה-BBC הודיע על התוצאה הסופית של משאל העם בשעה 06:24 ב-19 בספטמבר 2014: 55% מהמצביעים (2,001,926) הצביעו "לא" בהצבעה הכוללת שבה הצביעו 84.5% מבעלי זכות הבחירה. קצינת הספירה הראשית מרי פיטקיית'לי אמרה: "ברור שרוב האנשים המצביעים הצביעו לא לשאלת משאל העם." ההצבעה בעד קיבלה 45% אחוזי תמיכה (1,617,989) כשסך הזכייה הדרוש היה 1,852,828 קולות. התוצאות נערכו ב-32 אזורי בחירה, כשגלזגו דווקא תמכה בעצמאות - 53.5% הצביעו "כן" כש-46.5% הצביעו "לא" (ואחוז ההצבעה באזור היה 75%) - בעוד אדינבורו הצביעו נגד העצמאות בשיעור של 61% עד 39% (אחוז ההצבעה באזור היה 84%). דרלינג הצהיר בנאומו לאחר היוודע התוצאה, "השתיקה אמרה את דברה" ואילו סלמונד הצהיר, "אני מקבל את פסק הדין של העם, ואני קורא לכל סקוטלנד ללכת בעקבותיו בקבלת פסק הדין הדמוקרטי"[7].[54][55][56][57]

נסיגה בריטית מהאיחוד האירופי עריכה

אישים מובילים התומכים בעצמאות סקוטלנד הציעו כי בעקבות ההצבעה בבריטניה לעזוב את האיחוד האירופי בעוד סקוטלנד הצביעה להישאר באיחוד האירופי, יש להקדים משאל עם אחר לעצמאות סקוטלנד[58]. בהצבעת הברקזיט שנערכה ב-23 ביוני 2016, 62% מהמצביעים הסקוטים הצביעו להישאר באיחוד (38% מהמצביעים הצביעו לעזוב את האיחוד האירופי).[59][60] השרה הראשונה של סקוטלנד ניקולה סטרג'ן אמרה שהיא בוחנת את כל האפשרויות "להבטיח את מקומנו באיחוד האירופי", וכי משאל עם שני "סביר מאוד".[61] דוברת ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי אמרה ש"ראש הממשלה והממשלה אינם מאמינים שיש מנדט ל[משאל עם שני]. היה רק לפני שנתיים. היה שיעור גבוה במיוחד והייתה תוצאה מהדהדת לטובת הישארות סקוטלנד בבריטניה"[62][63].

לאחר הבחירות הכלליות בבריטניה 2019, בהן SNP זכתה ב-48 מתוך 59 מושבים, ביקשה סטרג'ן מבוריס ג'ונסון את הסכמתו לקיים משאל עם אחר[64]. ג'ונסון דחה את בקשתה וטען שסטרג'ן וקודמה (אלכס סלמונד) הבטיחו שמשאל העם בשנת 2014 תהיה הצבעה של "פעם בדור"[65].

חוקיות ולגיטימציה עריכה

הפרלמנט בבריטניה שומר על הריבונות הפרלמנטרית על בריטניה כולה[66][67]. טענה זו אושרה על ידי לורד בינגהאם מקורנהיל בתיק ג'קסון נגד התובע הכללי שטען כי אז [בשנת 1911], כמו עכשיו, הכתר בפרלמנט לא היה מוגבל על ידי כל חוקה מעוגנת או מקודדת. הם יכלו לקבל ולדחות כל חוק ועל ידי בית המשפט העליון. סגן הנשיא, לורד הופ מקרייהד, הצהיר כי "ריבונות הכתר בפרלמנט... היא סלע החוקה הבריטית. הריבונות נותרה בפרלמנט הממלכה המאוחדת."[68] עם זאת, על יישום עקרון הריבונות הפרלמנטרית על סקוטלנד קיימת מחלוקת. בתיקMacCormick v The Lord Advocate, לורד נשיא בית המשפט של מושב, לורד קופר מקולרוס הצהיר דיקטה אוביטרית כי "עקרון הריבונות הבלתי מוגבלת של הפרלמנט הוא עיקרון אנגלי מובהק, שאין לו שום מקבילה בחוק החוקתי הסקוטי."[69] הוצע כי דוקטרינת הריבונות העממית[70], שהוכרזה בהכרזת ארובאת משנת 1320, שנוסחה על ידי הוגים פוליטיים סקוטים כמו ג'ורג' ביוקנן ואושרה מחדש על ידי טענת ימין 1989[71][72], היא רלוונטית יותר לסקוטלנד. תביעת הימין 1989 נחתמה על ידי כל חבר פרלמנט ממפלגת הלייבור והליברלים בסקוטלנד, למעט טם דלייל.

ניתן לחלוק על החוקיות של כל מדינה מכוננת בריטית שמקבלת עצמאות בפועל או מכריזה על עצמאות חד-צדדית מחוץ לאמנה החוקתית הבריטית. על פי החוק הבינלאומי, הצהרה חד צדדית עשויה לספק את עקרון "התיאוריה ההצהרתית של המדינה", אך לא את "התיאוריה המכוננת של המדינה". כמה חוות דעת משפטיות בעקבות בית המשפט העליון של קנדה על ההחלטה על אילו צעדים קוויבק הייתה צריכה לנקוט למען עצמאות מאחר שסקוטלנד לא תוכל להכריז על עצמאות באופן חד צדדי על פי המשפט הבינלאומי אם הממשלה הבריטית תתיר משאל עם בנושא[73][74]. המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP) לא טענה לפעולה חד-צדדית, אלא טענה כי להצבעה חיובית לעצמאות במשאל עם יהיה "כוח מוסרי ופוליטי עצום... בלתי אפשרי להתעלמות מצד ממשלת [ווסטמינסטר] עתידית"[75], ומכאן יינתן לממשלת סקוטלנד מנדט לנהל משא ומתן לקראת ביצוע פעולה של הפרלמנט הבריטי הקובע את התנתקותה של סקוטלנד, במסגרתה וסטמינסטר תוותר על ריבונותה על סקוטלנד[76].

ישנם טיעונים הפונים לפסיקה על פי החוק הגבוה. למשל, אמנת האומות המאוחדות מעגנת את זכותם של עמים להגדרה עצמית וההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם מבטיחה גם את זכותם של העם לשנות לאום; בריטניה חתומה על שני המסמכים. פוליטיקאים בפרלמנט הסקוטי וגם בבריטניה אישרו את זכותו של העם הסקוטי להגדרה עצמית, כולל ראשי ממשלת בריטניה לשעבר ג'ון מייג'ור ומרגרט תאצ'ר[77]. מאחר שמשאל העם על עצמאות סקוטלנד בשנת 2014 אושר על ידי צו המועצה[78] שאושר על ידי שתי בתי הפרלמנט, חוקיותו החוקתית לא הייתה מוטלת בספק. הסכם אדינבורו (2012) בין הפרלמנט הסקוטי לפרלמנט הבריטי קבע ששתי הממשלות יקבלו את תוצאות משאל העם ולאחר מכן "ימשיכו לעבוד יחד באופן בונה לאור התוצאה, תהיה אשר תהיה, לטובת תושבי סקוטלנד ושאר הממלכה המאוחדת".[79] ההסכם העניק לפרלמנט הסקוטי את הסמכות החוקית לקיים משאל עם לעצמאות לפני סוף 2014.

תמיכה בעצמאות עריכה

מפלגות פוליטיות עריכה

 
כרזה לעצמאות של המפלגה הסוציאליסטית הסקוטית

העצמאות הסקוטית נתמכת באופן בולט ביותר על ידי המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP), אך גם מפלגות אחרות תומכות בעצמאות. מפלגות אחרות בעד עצמאות שקיבלו ייצוג בפרלמנט הסקוטי כוללות את המפלגה הירוקה הסקוטית[80], המפלגה הסוציאליסטית הסקוטית וסולידריות[81]. בבחירות לפרלמנט הסקוטי ב-2016, 69 מתוך 129 המושבים הזמינים זכו על ידי מפלגות שתמכו בעצמאות (63 SNP ו-6 לירוקים). תנועת העצמאות מורכבת מסיעות רבות עם השקפות פוליטיות שונות. SNP רוצה שסקוטלנד תשמור על המלוכה (ראה איחוד פרסונלי) ותהפוך לתחום עצמאי של חבר העמים הבריטי, בדומה לקנדה, אוסטרליה או ניו זילנד. כל שאר המפלגות התומכות בעצמאות מעוניינות שסקוטלנד תהפוך לרפובליקה עצמאית. המפלגה הסוציאליסטית (SSP) הובילה מחאות רפובליקניות וחיברה את הצהרת גבעת קלטון, שקראה לרפובליקה עצמאית[82].

ארגונים אחרים עריכה

אמנת העצמאות נוצרה בשנת 2005, וביקשה "ראשית, ליצור פורום לאלה מכל השכנוע הפוליטי ולא לאלה התומכים בעצמאות; ושנית, להיות זרז לאומי לעצמאות סקוטלנד."[83][84] "העצמאות ראשונה" היא קבוצת אינטרס בעד משאל עם, שארגנה הפגנות פומביות. התנועה הסוציאליסטית הרפובליקנית הסקוטית היא תנועת עצמאות פאן-סוציאליסטית המאמינה שיש להפוך את סקוטלנד לרפובליקה עצמאית. לתנועה זו יש אתוס סוציאליסטי, אולם היא אינה קשורה למפלגה הסוציאליסטית או למפלגה הקומוניסטית הסקוטית. היא מאמינה שכישלון העצמאות צריך להוביל להגירה המונית למקום אחר, או לנסח כסיסמה "עצמאות או עריקה".

לאחר השקת קמפיין כן סקוטלנד, הושקו קמפיינים נוספים לתמיכה בעצמאות, כולל קמפיין לאומי קולקטיבי וקמפיין העצמאות הרדיקלית. הראשונה היא תנועה המונעת על ידי אמנים המתארת את עצמה כ"שיתוף פעולה פוליטי פתוח ולא מפלגתי של כישרון המתמקד בהנעת שינויים חברתיים ופוליטיים בסקוטלנד באמצעות מגוון אמנויות"[85]. היא אחראית על ארגון משאל העם המדומה באוניברסיטת גלאזגו שנערך בפברואר 2013[86][87]. האחרון הכריז על עצמו שהוא "נלחם למען סקוטלנד העצמאית המיועדת למיליונים ולא למיליונרים" והוקמה לאחר ועידת העצמאות הרדיקלית 2012 בגלאזגו, בה השתתפו לפחות 650 אנשים ותוארה כ"[להביא יחד עם] הירוקים הסקוטיים, הסוציאליסטים הסקוטים, כמה מהאיגודים המקצועיים המיליטנטיים יותר, תומכי פירוק הנשק הגרעיני ורפובליקנים אנטי-מונרכיסטים"[88].

במהלך מסע משאל העם בשנת 2014 העצמאות לא זכתה לתמיכת העיתונים[89], "הנשיונל", העיתון היומי התומך בעצמאות, הושק בנובמבר 2014, בעקבות תבוסת קמפיין יס סקוטלנד.[90]

באוקטובר 2014 הוקמה קבוצת הלובי All Under One Banner שעורכת צעדות ציבוריות קבועות לתמיכה בעצמאות סקוטלנד ברחבי סקוטלנד.

סיבות עריכה

הסיבות שצוינו לטובת עצמאות כוללות:

  • דמוקרטיה והגדרה עצמית לאומית: אוכלוסיית סקוטלנד תהיה בעלת כוח קבלת החלטות מלא בנוגע לעניינים הפוליטיים של מדינתה. השר הראשון סלמונד הצהיר בהשקה במאי 2012 כי "האנשים שחיים בסקוטלנד הם הטובים ביותר לקבל את ההחלטות המשפיעות על סקוטלנד." [91]
  • פירוק נשק גרעיני: עם שליטה על ההגנה ומדיניות החוץ, סקוטלנד העצמאית יכולה לטפל בהסרת הנשק הגרעיני של טרידנט, נושא שקשור זמן רב למערכה למען סקוטלנד העצמאית, כפי שמתואר בספר הלבן של ועדת ההגנה של בית הנבחרים "העתיד של ההרתעה הגרעינית האסטרטגית של בריטניה: הספר הלבן "2006-2007.[92] [93] במאמר של האפינגטון פוסט בבריטניה ביולי 2013, הציע הכותב כי 25 מיליארד ליש"ט שהושקעו ב"החלפה דומה לכאורה של ההרתעה הגרעינית של טרידנט "יופנו במקום זאת לחינוך, בריאות ודיור[94]. בנוסף, הקמפיין הסקוטי לפירוק נשק גרעיני תומך בעצמאות על בסיס זה[95].
  • "זהו הנפט של סקוטלנד": מאז שימש כסיסמה יעילה ביותר על ידי ה- SNP בשנות השבעים [96] ביטוי זה עטף את הטענה שרק סקוטלנד העצמאית יכולה לנצל ולנצל באופן מלא את היתרונות הכספיים של המשאבים הלאומיים שלה, כולל צפון. נפט וגז ים, לרווחת האוכלוסייה[97]. על פי ממשלת סקוטלנד, 64% ממאגרי הנפט של האיחוד האירופי קיימים במים הסקוטיים[98], ואילו מכון דייוויד הום הצהיר: "סקוטלנד יושבת על עתודות נפט וגז בשווי של עד 4 טריליון ליש"ט[99]. ההשקעה בשדות הנפט בים הצפוני וייצורם צנחה בחדות לאחר שהקנצלר השמרני ג'ורג 'אוסבורן הטיל מיסים עונשיים, וחתך את ההכנסות הצפויות שיכולה סקוטלנד העצמאית לתבוע[100].
  • אנרגיה מתחדשת: אם תושג עצמאות, תומכי המבנה הפוליטי החדש מבקשים לרתום באופן מלא את משאבי האנרגיה המתחדשת הטבעית של סקוטלנד: 25% מפוטנציאל אנרגיית הרוח באירופה; 25% מפוטנציאל האנרגיה הגאותית באירופה; ו -10% מפוטנציאל האנרגיה הגלית של אירופה[101]. סלמונד טוען כי הדבר עלול להוביל ל"תיעוש מחדש "של סקוטלנד[102].
  • "התעוררות מחודשת תרבותית": קבוצות כמו National Collective, "תנועה שאינה מפלגתית לאמנים ויצירתיים התומכים בעצמאות סקוטלנד", מאמינות כי הזדמנויות העצמאות והאפשרויות שנוצרו, ישחררו גל חדש של רעיונות תרבותיים, ביטוי ו ביטחון עצמי בסקוטלנד[103][104].
  • "עצור את העולם, סקוטלנד רוצה להמשיך" [105] (הצהרה של וויני יואינג, עם זכייתה של ה- SNP בבחירות המשנה של המילטון בשנת 1967): סקוטלנד העצמאית תהיה חברה מלאה ושווה באו"ם., נאט"ו והאיחוד האירופי וארגונים בינלאומיים רבים אחרים.[106] עם קול אוטונומי בפוליטיקה הבינלאומית, תומכי העצמאות הסקוטית מאמינים כי השפעתה העולמית של האומה תגבר ביחס להגנה על האינטרסים הלאומיים שלה וקידום ערכיה. נטען כי גם מספר חברי הפרלמנט האירופיים שנבחרו על ידי סקוטלנד יעלה, משישה ל 12 לפחות[107]. יתר על כן, שגרירויות סקוטיות יוקמו ברחבי העולם כדי לקדם את סקוטלנד באופן בינלאומי ולשדל ממשלות אחרות מטעם המדינה.

התנגדות לעצמאות עריכה

מפלגות פוליטיות עריכה

המפלגה השמרנית, מפלגת הלייבור והליברל-דמוקרטים, שלכולם יש מושבים בפרלמנט הסקוטי, מתנגדים לעצמאות סקוטלנד. בשנת 2012 הם הקימו את הקמפיין החוצה מפלגות "Better Together" (מוטב יחד). מפלגות אחרות שמתנגדות לעצמאות סקוטלנד כוללות את מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP)[108], המפלגה הלאומית הבריטית (BNP)[109], בריטניה ראשונה, מפלגת בריטניקה[110], מפלגת האיחוד הסקוטית (SUP), מפלגת הכבוד ומפלגות היוניוניזם.

ארגונים אחרים עריכה

קבוצת קמפיין בשם "סקוטלנד באיחוד" קמה לאחר משאל העצמאות ב-2014. זה עודד הצבעה טקטית נגד המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP) בבחירות וקידם את האיחוד באופן כללי יותר.[111][112][113] עם זאת, 'סקוטלנד באיחוד' עוררה מחלוקת, לאחר שרשומות שהודלפו הצביעו על כך שרוב כספם הגיע מתורמים עשירים ולא מחברי הקמפיין עצמו[114][115]. בסוף 2017 הוקמה קבוצה חדשה בשם "אחדות בריטניה", תומכיה אמרו שאנשי האיגוד צריכים לתמוך יותר בברקזיט והם ביקורתיים כלפי סקוטלנד בעמדתם ה"אגנוסטית" לנושא.[116]

מסדר אורנג', אחווה פרוטסטנטית עם אלפי חברים בסקוטלנד, ערך קמפיין נגד עצמאות סקוטלנד[117] והקים קבוצת קמפיין בשם British Together (בריטים יחש)[118]. בספטמבר 2014 היא קיימה צעדה של לפחות 15,000 חברי המסדר, להקות נאמנות ותומכים מסקוטלנד ומרחבי בריטניה;[119] זו תוארה כהפגנה הגדולה ביותר למען אי-היפרדות מבריטניה[120].

גם עיתונים רבים בסקוטלנד מתנגדים לעצמאות, זה כולל עיתונים סקוטיים[121][122][123][124][125] כמו הדיילי מייל[126], דיילי אקספרס[127][128], The Daily Telegraph,[129] The Guardian[130], The Independent[131], The Economist[132], Financial Times[133], The Spectator וסאנדיי טיימס[134].

סיבות עריכה

קיימים קשרים היסטוריים ועכשוויים חזקים בין סקוטלנד לשאר בריטניה החל מהרפורמציה ובאיחוד הכתרים, וכלה במעורבות הסקוטית בצמיחה והתפתחות האימפריה הבריטית ותרומת הנאורות והמהפכה התעשייתית. תרבות פופולרית עכשווית משותפת, בעיקר באמצעות שכיחות השפה האנגלית, כאשר כמעט למחצית מהאוכלוסייה הסקוטית יש קרובי משפחה באנגליה[135]. בזמן מפקד האוכלוסין של שנת 2011, כ-700,000 מבוגרים שנולדו בסקוטלנד התגוררו בשאר בריטניה, בעוד שכ-470,000 מבוגרים שנולדו במקומות אחרים בבריטניה עברו להתגורר בסקוטלנד[136]. קיימים גם קשרים כלכליים משמעותיים עם הקומפלקס הצבאי-תעשייתי הסקוטי[137] וכן קשרים הדוקים במגזר הפיננסי[138].

הסיבות שצוינו לטובת שמירה על האיחוד כוללות:

  • סקוטלנד תהיה חזקה יותר מבחינה כלכלית כחלק מכלכלת בריטניה ותוכל לשגשג טוב יותר בכלכלה גלובלית עם השפעה בינלאומית ויציבות הנגזרת מהיותה חלק ממדינה גדולה יותר.[139]
  • קשה יהיה לקיים את רמות ההוצאות הציבוריות של סקוטלנד לאחר העצמאות מבלי להעלות מיסים בסקוטלנד העצמאית. לדוגמה, דייוויד מדוקס, כתב בשנת 2008 והצביע על ירידה עתידית בשיא ההכנסות מנפט בים הצפוני.[140] חלק מהדעות, כמו רות דייווידסון מהקונסרבטיבים הסקוטים[141], מבקשות לצמצם את ההוצאות הציבוריות ולהעביר סמכויות פיסקליות נוספות לפרלמנט הסקוטי במטרה לטפל בנושא זה במסגרת הרחבה יותר של האיחוד[142][143][144].
  • כחלק מבריטניה, יש לסקוטלנד השפעה רבה יותר על עניינים בינלאומיים ודיפלומטיה, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה צבאית, במסגרת נאט"ו, ה-G8, וכחברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם. מתנגדי ההשתלבות באיחוד האירופי טענו שעצמאות, בתוך אירופה אך מחוץ לאיחוד האירופי, פירושה שסקוטלנד תהיה שולית יותר מכיוון שכמדינה עצמאית קטנה יחסית, סקוטלנד לא תוכל לעמוד בפני הדרישות של מדינות חברות גדולות יותר.
  • מה יהיה המטבע של סקוטלנד העצמאית - הלירה, היורו, או מטבע סקוטי חדש לחלוטין? אי-ודאות יכולה להיות מובילה לאחר העצמאות המיידית, ובמיוחד אי הסכמה לגבי אופן הטיפול בסקוטלנד ביחס לאיחוד האירופי ואי הסבירות ששאר בריטניה תקבל איחוד מוניטרי עם סקוטלנד העצמאית[145][146]. יו"ר HSBC, דאגלס פלינט, הזהיר באוגוסט 2014 מפני חוסר ודאות אם יהיה מטבע סקוטי עצמאי, או אם סקוטלנד תצטרף לגוש האירו, מה שעלול לגרום למעוף הון.[147]
  • אזורים מרוחקים כמו אורקני, שטלנד והאי המערבי יקופחו או ראויים לחלק גדול יותר מהכנסות הנפט[148][149][150][151].[152][153]

דעת קהל עריכה

 
צעדה למען עצמאות סקוטלנד במאי 2018

סקרי דעת קהל רבים נערכו על עצמאות סקוטלנד לפני משאל העם בשנת 2014[154][155][156][157][158][159].[160] פרופסור ג'ון קרטיס הצהיר בינואר 2012 כי הסקרים הראו תמיכה בעצמאות בקרב 32% עד 38% מהאוכלוסייה הסקוטית.[161] זה צנח מעט מאז שנבחרה המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP) לראשונה לממשלת סקוטלנד בשנת 2007. המחקר הראה גם כי שיעור האוכלוסייה המתנגדת מאוד לעצמאות ירד גם כן. קרטיס הצהיר באפריל 2014 שהתמיכה בעצמאות גברה מאז דצמבר 2013, אם כי היו חילוקי דעות בין חברות הסקר באשר למצב דעת הקהל האמיתי[162]. הסקרים לקראת ההצבעה במשאל העם הראו סגירת פער, כשסקר אחד טען לתמיכה בעצמאות של 51–49. במשאל העם, סקוטלנד הצביעה נגד עצמאות ברוב של 55.3% ל-44.7%, עם אחוז הצבעה כללי של 84.5%[7][8].

מאז משאל העם שאלו סקרי דעת קהל כיצד אנשים יצביעו במשאל שני היפותטי. סקרים אלה נערכו מאז שישה שבועות לאחר משאל העם[163]. בשנה שאחרי משאל העם נערכו עשרים וחמישה סקרי דעת קהל, כששבעה עשר מהם קיבלו את התשובה השלטת "לא", ושבעה היו "כן" ואחד מהם היה שווה בשווה בין המשיבים לכל דעה[164].

בתאריכים 18 בספטמבר 2016 עד 18 בספטמבר 2017 נערכו עשרים ושישה סקרים כשעשרים וחמישה השיבו "לא" כתשובה הפופולרית ביותר ורק אחד החזיר "כן" כתשובה הפופולרית ביותר[165]. "לא" המשיך להראות יתרון בסקרים עד יולי 2019, אז סקר אחד של לורד אשקרופט הראה רוב דחוק ל"כן". פרופסור ג'ון קרטיס אמר כי לאחר פרסום הסקר הזה, כי לאחרונה התרחשה נדידה לעבר "כן", וכי הדבר התרכז בקרב אנשים שהצביעו "להישאר" במשאל הברקזיט ב-2016.[166] מגמה זו נמשכה גם בינואר 2020, כששלושה סקרים העמידו את התמיכה "כן" בין 50% ל-52%[167]. באוקטובר 2020, סקר חדשות IPSos MORI / STV הראה תמיכה בעצמאות ברמה הגבוהה ביותר אי פעם, כאשר 58% אמרו כי יצביעו "כן"[168].

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • Hassan, Gerry (2011). Radical Scotland: Arguments for Self-Determination. Luath Press.
  • Keating, Michael (2009). The Independence of Scotland: Self-Government and the Shifting Politics of Union. Oxford: Oxford University Press.
  • Keating, Michael (2013). Nationalism, unionism and secession in Scotland. Secessionism and Separatism in Europe and Asia: To have a state of one’s own. Routledge. pp. 127–144.
  • Murkens, Jo Eric (2002). Scottish Independence: A Practical Guide. Edinburgh University Press. ISBN 978-0-7486-1699-2.
  • Pittock, Murray (2008). The Road to Independence?: Scotland Since the Sixties. Reaktion Books.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא עצמאות סקוטלנד בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "Inside Information". Herald Scotland. נבדק ב-8 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Brexit: Scots prefer independence to no-deal, poll finds". נבדק ב-12 בדצמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Brooks, Libby (2018-11-15). "Sturgeon: Brexit chaos makes independence case stronger every day". The Guardian. נבדק ב-12 בדצמבר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ "Scottish nationalists want to take back control, Scottish nationalists want to take back control". The Economist.
  5. ^ Massie, Alex (15 בדצמבר 2019). "Never mind Brexit – Boris Johnson's biggest battle is Scotland trying to take back control". {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "Scotland's Referendum 2014 - Background". נבדק ב-8 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 3 "Scottish referendum: Scotland votes 'No' to independence". BBC News. 19 בספטמבר 2014. נבדק ב-19 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 "Referendum results: Turnout a record high as Scots vote No to independence". Scotland Now. 19 בספטמבר 2014. נבדק ב-20 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ "StackPath". www.instituteforgovernment.org.uk. נבדק ב-2020-07-08.
  10. ^ 1 2 (Marr 2013)
  11. ^ 1 2 "Scottish Referendums". BBC. נבדק ב-11 ביוני 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ (Marr 2013, p. 1)
  13. ^ 1 2 (Marr 2013, p. 2)
  14. ^ "Scottish Home Rule". Skyminds.net. 2007-07-06. נבדק ב-6 באפריל 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ "Devolution's swings and roundabouts". BBC News. BBC. 7 באפריל 1999. נבדק ב-7 בינואר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ "1951 Census: Preliminary Report |". Vision of Britain. 8 באפריל 1951. נבדק ב-18 באוקטובר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Gilson, Mike (16 בינואר 2007). "Come and join great debate on nation's past, present and future". The Scotsman. Edinburgh. נבדק ב-17 באוקטובר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ "National identities > The story so far". אורכב מ-המקור ב-27 בינואר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "Scottish Referendums". BBC. 30 בנובמבר 1990. נבדק ב-6 באפריל 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ 1 2 3 4 5 "The Devolution Debate This Century". BBC. נבדק ב-11 ביוני 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Russell, Ben; Kelbie, Paul (10 ביוני 2007). "How black gold was hijacked: North sea oil and the betrayal of Scotland". The Independent. London. נבדק ב-17 באוקטובר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ "Regional distribution of seats and percentage vote". psr.keele.ac.uk. נבדק ב-21 ביוני 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "Papers reveal oil fears over SNP". BBC. 12 בספטמבר 2005. נבדק ב-9 בדצמבר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ "Scottish Economic Planning Department" (PDF).
  25. ^ Department of the Official Report (Hansard), House of Commons, Westminster (26 באפריל 1996). "Hansard record of 26 April 1996 : Column 735". Publications.parliament.uk. נבדק ב-6 באפריל 2009. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  26. ^ "BBC report on 1979 election". BBC. 3 במאי 1979. אורכב מ-המקור ב-15 במאי 2005. נבדק ב-6 באפריל 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Hansard, House of Commons, 5th series, vol. 965, col. 471.
  28. ^ Martin, Campbell (23 באוגוסט 2003). "SNP should return to the honest argument on independence". The Scotsman. Edinburgh. נבדק ב-17 באוקטובר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ "Breaking the Old Place up". The Economist. 4 בנובמבר 1999. נבדק ב-14 באוקטובר 2006. {{cite news}}: (עזרה)
  30. ^ "Politics 97". BBC. בספטמבר 1997. נבדק ב-14 באוקטובר 2006. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "Scottish Parliament Factsheet 2003" (PDF). The Electoral Commission. אורכב מ-המקור (PDF) ב-6 באוגוסט 2012. נבדק ב-16 בדצמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "About Scottish Ministers". נבדק ב-8 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ BBC Scotland News Online "Scotland begins pub smoking ban", BBC Scotland News, 2006-03-26. Retrieved 17 July 2006.
  34. ^ "At-a-glance: SNP manifesto". BBC News. BBC. 12 באפריל 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  35. ^ "SNP Manifesto (PDF)" (PDF). BBC News. נבדק ב-19 בינואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ Wintour, Patrick (4 במאי 2007). "SNP wins historic victory". The Guardian. London. נבדק ב-20 ביוני 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ "SNP outlines independence plans". BBC News. BBC. 14 באוגוסט 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ "Scotland's Future: A National Conversation". 2008-08-14. נבדק ב-8 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  39. ^ "Scots split would harm UK – Brown". BBC News. 25 בנובמבר 2006. נבדק ב-6 באפריל 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ "Commission on Scottish Devolution". Commission on Scottish Devolution. נבדק ב-6 באפריל 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ "Scotland | Devolution body members announced". BBC News. 28 באפריל 2008. נבדק ב-6 באפריל 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  42. ^ "Referendum Bill". Official website, About > Programme for Government > 2009–10 > Summaries of Bills > Referendum Bill. Scottish Government. 2 בספטמבר 2009. אורכב מ-המקור ב-7 ביוני 2011. נבדק ב-10 בספטמבר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ MacLeod, Angus (3 בספטמבר 2009). "Salmond to push ahead with referendum Bill". The Times. London. אורכב מ-המקור ב-31 במאי 2010. נבדק ב-10 בספטמבר 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  44. ^ "Scottish independence plan 'an election issue'". BBC News. 6 בספטמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  45. ^ "Scottish election: SNP wins election". BBC News. 6 במאי 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ^ Black, Andrew (11 במאי 2011). "Scotland's 129 MSPs sworn in after SNP win". BBC News. BBC. נבדק ב-26 ביוני 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ Gardham, Magnus (2 במאי 2011). "Holyrood election 2011: Alex Salmond: Referendum on Scottish independence by 2015". Daily Record. נבדק ב-3 באוגוסט 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  48. ^ Clegg, David (17 בינואר 2012). "Advocate General says SNP's referendum plans would be 'contrary to the rule of law'". The Courier. DC Thomson. נבדק ב-9 בינואר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  49. ^ Clegg, David (11 בינואר 2012). "Independence referendum: Scotland facing constitutional chaos". The Courier. DC Thomson. נבדק ב-9 בינואר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  50. ^ "Timeline: Scottish independence referendum". BBC News. BBC. 15 באוקטובר 2012. נבדק ב-15 באוקטובר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  51. ^ "Scottish independence: Referendum White Paper unveiled". BBC News. 26 בנובמבר 2013. נבדק ב-5 בינואר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  52. ^ "Scottish independence: STV confirm Darling and Salmond TV debate date". BBC News. BBC. 9 ביולי 2014. נבדק ב-9 ביולי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  53. ^ Severin Carrell (5 באוגוסט 2014). "Scotland promised extra tax and legal powers for referendum no vote". The Guardian. נבדק ב-5 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  54. ^ Griff Witte (19 בספטמבר 2014). "Scotland votes to remain part of United Kingdom". The Washington Post. נבדק ב-19 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  55. ^ "Scottish independence: Edinburgh rejects independence". BBC News. 19 בספטמבר 2014. נבדק ב-19 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  56. ^ "Scottish independence: Glasgow votes Yes to independence". BBC News. 19 בספטמבר 2014. נבדק ב-19 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  57. ^ "Scottish referendum: Scotland votes no to independence". BBC News. 19 בספטמבר 2014. נבדק ב-19 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  58. ^ "Nicola Sturgeon Denies She Has 'Machiavellian' Wish For Brexit". The Huffington Post UK. 2016-01-24. נבדק ב-3 בפברואר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  59. ^ "UK votes to leave the EU". BBC News. 24 ביוני 2016. נבדק ב-24 ביוני 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  60. ^ Jolly, Seth (22 ביוני 2016). "The end of the United Kingdom: What Brexit means for the future of Britain". Salon. נבדק ב-23 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  61. ^ "Brexit: Nicola Sturgeon says second Scottish independence vote 'highly likely'". BBC News. 24 ביוני 2016. נבדק ב-24 ביוני 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  62. ^ "New Scottish independence bill published". BBC News (באנגלית בריטית). 2016-10-20. נבדק ב-2017-02-28.
  63. ^ Macdonell, Hamish (2017-03-27). "May stands firm against second Scottish referendum". The Times.
  64. ^ Brooks, Libby (2019-12-19). "Sturgeon demands independence referendum powers be devolved". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2019-12-22.
  65. ^ Brooks, Libby (14 בינואר 2020). "Boris Johnson refuses to grant Scotland powers to hold independence vote". The Guardian. נבדק ב-6 במרץ 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  66. ^ "UK Parliament – Parliamentary sovereignty". Parliament.uk. 21 בנובמבר 2007. אורכב מ-המקור ב-17 ביולי 2009. נבדק ב-6 באפריל 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  67. ^ Burrows, Noreen (1999). "Unfinished Business: The Scotland Act 1998". Modern Law Review. 62 (2): 241–260. doi:10.1111/1468-2230.00203.
  68. ^ AXA General Insurance Ltd and others v HM Advocate and others [2011] 3 WLR 871 at p 895
  69. ^ MacCormick v Lord Advocate 1953 SC 396 at p 411
  70. ^ "Yes/Yes – Reverend Kenyon Wright". Scottish referendum. BBC. נבדק ב-10 בינואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  71. ^ MacWhirter, Iain (26 בפברואר 2009). "That Bloody Woman". New Statesman. נבדק ב-10 בינואר 2012. The poll-tax row finally persuaded Labour's ultra-cautious shadow Scottish secretary, Donald Dewar, to join the cross-party Scottish Constitutional Convention in 1988 and sign its "Claim of Right" document, which called for a repatriation of Scottish sovereignty. {{cite news}}: (עזרה)
  72. ^ "Lords Hansard text for 27 Apr 1999 (190427-14)". publications.parliament.uk.
  73. ^ The Moder Law Review Vol. 62, No. 3, May 1999.
  74. ^ Naughton, Philippe; Sage, Adam (18 בינואר 2007). "Scotland and the thorny road to independence". The Times. London. נבדק ב-6 באפריל 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  75. ^ "Your Questions Answered". Scottish Government. 2008-08-14. נבדק ב-12 בינואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  76. ^ "Q&A: Scottish independence referendum". BBC News. BBC. 10 בינואר 2012. נבדק ב-12 בינואר 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  77. ^ Hazell, Robert. Rites of secession, The Guardian, 29 July 2008.
  78. ^ http://www.legislation.gov.uk/uksi/2013/242/pdfs/uksi_20130242_en.pdf
  79. ^ "Agreement between the Scottish Government and the United Kingdom Government on the referendum on independence for Scotland". Scottish Government. נבדק ב-8 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  80. ^ Dickie, Mure (27 ביוני 2017). "Sturgeon postpones plans for second Scottish independence referendum". Financial Times. נבדק ב-24 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  81. ^ Breathnach, Colm (17 באוקטובר 2020). "Socialists and Scottish Independence". Independent Left (Ireland). נבדק ב-19 באוקטובר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  82. ^ Martin, Lorna (10 באוקטובר 2004). "Holyrood survives birth pains". The Guardian. London. נבדק ב-21 ביוני 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  83. ^ Carrell, Severin (22 ביוני 2012). "The claymore count: the groups fighting for and against Scottish independence". The Guardian. Guardian Media Group. נבדק ב-29 במרץ 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  84. ^ "Introduction: Aims and Questions". Scottish Independence Convention. נבדק ב-4 ביולי 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  85. ^ "About Us". נבדק ב-13 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  86. ^ "Scottish independence: Glasgow University students plan ballot". BBC News. 18 בינואר 2013. נבדק ב-13 בפברואר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  87. ^ "Join the Debate: Glasgow Launches Independence Referendum". 18 בינואר 2013. נבדק ב-13 בפברואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  88. ^ "Radicals threaten Salmond and Scottish independence campaign". The Independent. London. 24 בנובמבר 2012. נבדק ב-13 בפברואר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  89. ^ "Scottish newspapers divide over referendum vote". HoldTheFrontPage.co.uk. 16 September 2014.
  90. ^ "The National launches in Scotland 'to fly flag for independence'". The Guardian. 24 בנובמבר 2014. נבדק ב-30 במרץ 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  91. ^ "'Scotland's future will be in Scotland's hands'". Herald Scotland. 26 במאי 2012. נבדק ב-13 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  92. ^ Great Britain: Parliament: House of Commons: Defence Committee (7 במרץ 2007). The future of the UK's strategic nuclear deterrent: the White Paper, ninth report of session 2006-07, Vol. 2: Oral and written evidence. The Stationery Office. pp. 167–. ISBN 978-0-215-03280-5. {{cite book}}: (עזרה)
  93. ^ "The Modern SNP: From Protest to Power", edited by Gerry Hassan, Edinburgh University Press: Edinburgh, p. 29 and p. 156
  94. ^ Chris York. "Trident Nuclear Replacement Will Cost £25 Billion: What Else Could The UK Buy?". Huffington Post UK. AOL (UK) Limited. נבדק ב-13 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  95. ^ "Scots CND backs Yes campaign". Herald Scotland. Herald & Times Group. 19 בנובמבר 2012. נבדק ב-13 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  96. ^ Hurst Hannum; Eileen Babbitt (2006). Negotiating Self-Determination. Lexington Books. p. 40. ISBN 9780739114339.
  97. ^ "What are the benefits of Scotland being independent? - Yes Scotland". נבדק ב-8 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  98. ^ "First Minister: Scotland can be "intellectual powerhouse of green energy"". The Scottish Government. Crown copyright. 8 באפריל 2014. נבדק ב-13 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  99. ^ Martin Kelly (5 במאי 2013). "Scottish oil revenues massively underestimated according to new report". Newsnet Scotland. נבדק ב-13 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  100. ^ "Who torpedoed independence?". The Economist. 19 בספטמבר 2014. נבדק ב-19 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  101. ^ "Energy in Scotland: Get the facts". The Scottish Government. Crown copyright. בינואר 2014. נבדק ב-13 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  102. ^ "'Energy economy to reindustrialise Scotland' - FM". The Scottish Government. Crown copyright. 15 בפברואר 2012. נבדק ב-13 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  103. ^ Jamie Mann (19 במאי 2014). "Jamie Mann: Scotland's Cultural And Political Reawakening Has Come Hand in Hand". National Collective. National Collective. נבדק ב-13 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  104. ^ "About Us". National Collective. National Collective. 19 במאי 2014. נבדק ב-13 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  105. ^ Glinka, Elizabeth (2018-03-23). "Political heroes: Sturgeon on Winnie Ewing". BBC News (באנגלית בריטית). נבדק ב-2020-09-26.
  106. ^ "Scotland's Future". The Scottish Government. Crown Copyright. 26 בנובמבר 2013. נבדק ב-13 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  107. ^ "Session 2012-13 HC 643 The foreign policy implications of and for a separate Scotland". www.parliament.uk. Parliamentary copyright. 19 בספטמבר 2012. נבדק ב-13 ביוני 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  108. ^ Mark Aitken (12 במאי 2013). "UKIP leader Nigel Farage insists he will play a key role in the campaign against Scottish independence". Daily Record. נבדק ב-18 באוקטובר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  109. ^ "Why does Scotland matter?". British National Party. 27 ביולי 2014. אורכב מ-המקור ב-26 באוגוסט 2014. נבדק ב-26 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  110. ^ Beaton, Connor (21 ביוני 2014). "BNP splinter joins anti-indy campaign". The Targe. נבדק ב-22 ביוני 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  111. ^   Auslan Cramb,Auslancramb, ‏New pro-Union campaign to identify seats where tactical voting could defeat SNP, The Telegraph, 2 March 2015
  112. ^   Simon Johnson,Simonjohnson, ‏Unionists can hold back the SNP 'if they act together', The Telegraph, 6 March 2015
  113. ^   Andrew Gilligan,Andrewgilligan, ‏Anti-SNP tactical voting: can it hold back the nationalist tide?, The Telegraph, 5 March 2015
  114. ^ "Scotland in Union in crisis after donor details are leaked". The National.
  115. ^ "Doubts over Unionist campaign's future after funding admission". HeraldScotland.
  116. ^ Gordon, Tom (7 בדצמבר 2017). "Unionist campaign splits over Brexit and second referendum". The Herald. נבדק ב-11 בינואר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  117. ^ "Scottish independence: Orange Lodge registers to campaign for a 'No' vote". BBC News. 2014-06-25. נבדק ב-8 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  118. ^ "British Together campaign". אורכב מ-המקור ב-31 באוגוסט 2014. נבדק ב-8 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  119. ^ "Orange Order anti-independence march a 'show of pro-union strength'". The Guardian. 13 September 2014.
  120. ^ "Orange Order march through Edinburgh to show loyalty to UK". Financial Times. 13 September 2014.
  121. ^ "Scotlands decision - The Scotsmans Verdict". The Scotsman. 10 בספטמבר 2014. נבדק ב-10 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  122. ^ "Scotland can be changed for the better with a no vote". Scotland on Sunday. 14 בספטמבר 2014. נבדק ב-14 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  123. ^ "The Herald's view: we back staying within UK, but only if there's more far-reaching further devolution". The Herald. 16 בספטמבר 2014. p. 14. {{cite web}}: (עזרה)
  124. ^ "Together we can build a fairer, stronger Scotland". Sunday Post. 14 בספטמבר 2014. נבדק ב-14 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  125. ^ Greenslade, Roy. "All eyes on Rupert Murdoch over the Sun's Scottish independence stance". The Guardian. 10 September 2014.
  126. ^ Macdonell, Hamish (4 במאי 2014). "The Sunday Herald says 'yes' to Scottish independence. Which newspaper will be next?". Spectator. The Spectator (1828) Ltd. נבדק ב-7 במאי 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  127. ^ "We back NO vote because only together can we build a better future". The Scottish Daily Express. 16 בספטמבר 2014. p. 14. {{cite web}}: (עזרה)
  128. ^ "Why we must vote to remain in the UK". Scottish Sunday Express. 14 בספטמבר 2014. נבדק ב-14 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  129. ^   Telegraph View, ‏Scottish referendum: Our future can be great if we face it together, The Telegraph, 14 September 2014
  130. ^ Editorial (12 בספטמבר 2014). "The Guardian view on the Scottish referendum: Britain deserves another chance". The Guardian. נבדק ב-12 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  131. ^ "Scottish independence: Bigger together - both Britain and Scotland would be diminished by Yes vote". The Independent. 17 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  132. ^ "Don't leave us this way". The Economist. 11 ביולי 2014. נבדק ב-11 ביולי 2014. {{cite journal}}: (עזרה)
  133. ^ "Scotland's fateful choice". Financial Times. 10 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  134. ^ Severin Carrell (2014-09-14). "Scottish referendum: majority of Sunday newspapers back no vote". the Guardian.
  135. ^ "The Union Jocks". Scotland on Sunday. 17 בפברואר 2008. נבדק ב-25 ביוני 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  136. ^ Eardley, Nick (7 באוגוסט 2014). "Scottish independence: The Scots in England who want Scotland to go it alone". BBC News. נבדק ב-8 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  137. ^ Gray, Louise (27 ביולי 2007). "Doubts raised over future of shipyards under independence". The Scotsman. Edinburgh. נבדק ב-20 באוגוסט 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  138. ^   David Cameron, ‏Scots and English flourish in the Union, The Telegraph, 11 April 2007
  139. ^ "The Scottish gamble". BBC News. 30 באפריל 2007. נבדק ב-20 ביוני 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  140. ^ Maddox, David (21 ביוני 2008). "Oil price fuels fresh row on Scots 'deficit'". The Scotsman. Edinburgh. נבדק ב-25 ביוני 2008. {{cite news}}: (עזרה)
  141. ^ Carrell, Severin (2013-03-26). "Scottish Tories reverse anti-devolution stance with call for greater powers". The Guardian. London. נבדק ב-3 באפריל 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  142. ^ Gray, Louise (26 בינואר 2007). "Study finds no benefit in fiscal autonomy as McCrone calls time on Barnett". The Scotsman. Edinburgh. נבדק ב-5 בינואר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  143. ^ "'Billions needed' to boost growth". BBC News. 14 במרץ 2006. נבדק ב-18 באוגוסט 2007. {{cite news}}: (עזרה)
  144. ^ "Public/private sectors in economy need to be rebalanced". The Scotsman. Edinburgh. 15 במרץ 2006. נבדק ב-5 בינואר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  145. ^ "The European Union and the United Kingdom Union". Better Together. אורכב מ-המקור ב-24 באוקטובר 2013. נבדק ב-18 באוקטובר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  146. ^ "Nationalist plans on currency and tax are falling apart". Better Together. אורכב מ-המקור ב-24 באוקטובר 2013. נבדק ב-18 באוקטובר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  147. ^ "Weak Scottish currency will cause capital flight after independence says HSBC boss". Scotland News.Net. 23 באוגוסט 2014. נבדק ב-23 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  148. ^ Tallack, Malachy (2 April 2007) Fair Isle: Independence thinking. London. New Statesman.
  149. ^   Ben Riley Smith,Ben Rileysmith, ‏Shetland and Orkney 'should get vote on whether to leave Scotland', The Telegraph, 18 March 2014
  150. ^ Lawless, Jill (23 במרץ 2014). "Scotland's Vikings go own way in independence vote". Associated Press. נבדק ב-9 במאי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  151. ^ "Scottish islanders seek votes for own independence". Reuters. 24 במרץ 2014. נבדק ב-26 במרץ 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  152. ^ "Island referendum petition launched". Shetland Times. 18 במרץ 2014. נבדק ב-26 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  153. ^ "Petition for independence in the Western Isles, Shetland and Orkney". The Herald. Herald & Times Group. 19 במרץ 2014. נבדק ב-26 במרץ 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  154. ^   Patrick Hennessy and Melissa Kite, ‏Britain wants UK break up, poll shows, The Telegraph, 26 November 2006
  155. ^   Patrick Hennessy,Patrickhennessy, ‏Britain divided over Scottish independence, The Telegraph, 14 January 2012
  156. ^ Allardyce, Jason (15 במרץ 2009). "Voters ditch SNP over referendum". The Times. London. נבדק ב-16 במרץ 2009. {{cite news}}: (עזרה)
  157. ^ "Scottish Independence". נבדק ב-8 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  158. ^ "Independence Poll" (PDF). נבדק ב-8 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  159. ^ "Support for independence growing". Herald Scotland. נבדק ב-8 בספטמבר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  160. ^ Dinwoodie, Robbie (5 בספטמבר 2011). "Yes voters take lead in new independence poll". The Herald. Glasgow. נבדק ב-5 בספטמבר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  161. ^ "Q&A: Scottish independence row". BBC News. BBC. 17 בינואר 2012. נבדק ב-19 בינואר 2012. {{cite news}}: (עזרה)
  162. ^ Curtice, John (24 באפריל 2014). "Scottish independence: Depending on the pollster, it looks like a photo finish". The Independent. נבדק ב-25 באפריל 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  163. ^ "New poll: Scotland would back indy if fresh vote was held now". The Herald. 1 בנובמבר 2014. נבדק ב-13 במרץ 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  164. ^ Curtice, John (18 בספטמבר 2015). "What are the latest polls saying about Scottish independence?". BBC News. BBC. נבדק ב-19 בספטמבר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  165. ^ Curtice, John. "How would you vote in a Scottish independence referendum if held now? (asked after the EU referendum)". WhatScotlandThinks. Scotcen. נבדק ב-9 באוקטובר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  166. ^ "Nicola Sturgeon points to 'growing urgency' for Scottish independence". BBC News. 5 באוגוסט 2019. נבדק ב-6 באוגוסט 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  167. ^ Carrell, Severin (4 בפברואר 2020). "Scottish independence surveys 'show Brexit has put union at risk'". The Guardian. נבדק ב-5 בפברואר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  168. ^ Paterson, Kirsteen (14 באוקטובר 2020). "Record public support for Scottish independence, new poll shows". The National. נבדק ב-14 באוקטובר 2020. {{cite news}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עצמאות_סקוטלנד&oldid=38418563"