פאודוסיה מורוזובה
פאודוסיה מורוזובה (ברוסית מודרנית: Феодосия Прокофьевна Морозова; 31 במאי? 1632 – 12 בנובמבר? 1675) הייתה בת-אצולה רוסייה, מפטרוניות הצד השמרני במהלך הפילוג בכנסייה הרוסית. מורוזובה מתה מרעב במאסר לאחר שסירבה להתכחש לאמונתה, ונחשבת כקדושה מעונה בקרב אדוקי האמונה הישנה.
_detail_01.jpg) | |
| "הבויארית מורוזובה", קטע מתוך ציור מאת וסילי סוריקוב, 1887. מורוזובה מחווה את סימן הצלב בשתי אצבעות, לפי המנהג הישן. | |
| לידה |
21 במאי 1632 (יוליאני) מוסקבה, רוסיה הצארית  |
|---|---|
| פטירה |
2 בנובמבר 1675 (יוליאני) (בגיל 43) בורובסק, רוסיה |
| שם לידה |
Феодосия Прокофьевна Соковнина |
| מדינה |
רוסיה הצארית |
| השקפה דתית |
נצרות, אדוקי האמונה הישנה |
| בן או בת זוג |
גלב מורוזוב |
  | |
ביוגרפיה עריכה
פאודוסיה סוֹקוֹבְנִינה נולדה במוסקבה למשפחת בויארים בעלת השפעה, אך זוטרה יחסית. אביה פְּרוֹקוֹפי סוקובנין היה חצרן והופקד על פמליית הצאריצה מריה, אשת אלכסיי הראשון. ידוע שהיו לו עוד שני בנים ובת אחת מלבדה. בגיל שבע-עשרה נישאה פאודוסיה לגְּלֶבּ מורוזוב בן הארבעים, בויאר שהיה אחד מאציליה הנישאים והעשירים ביותר של רוסיה. רכושו של בעלה כלל אחוזות בכל הממלכה, רבבות צמיתים ומשרתים רבים; בנחלתו במוסקבה לבדה חיו שמונת אלפים צמיתים. לזוג נולד בן אחד, איוואן. פאודוסיה שירתה בחצר הצאר כבת-לווייתה של הצאריצה מריה. גלב מת ב-1662, והותיר את אלמנתו כאחת הנשים רבות-ההשפעה ברוסיה וכאפוטרופוסית של בנם בן השתים עשרה.
ב-1664 פגשה מורוזובה את אַבאקוּם, שגלה ממוסקבה שנים קודם, ושעמד להפוך לאחד מראשי המתנגדים לרפורמה בכנסייה. מאז 1654, ניסה הפטריארך ניקון לתקן את סידורי התפילה ואת מנהגי הדת ברוסיה בהתאם למקובל בכנסיות היווניות הרחק בדרום; הוא הפעיל את מלוא כוחן של הרשויות בשירות מטרתו. השמרנים בממלכה, וביניהם נשים במספר גדול (שהיוו רוב בקרבם לפי העדויות), התנגדו לשינויים כמו הצטלבות בשלוש אצבעות במקום בשתיים, וראו את ניקון כאנטיכריסט. מורוזובה אירחה את אבאקום ואת אשתו באחוזתה למשך מספר חודשים. היא נטתה למחנה המסורתי עוד קודם, אך השפעתו של הכומר הפכה אותה לאחת המנהיגות הנחרצות של מי שנודעו בדיעבד כ"פלגנים" וכ"אדוקי האמונה הישנה".
לפי המסופר אודותיה, הבויארית אימצה אורח חיים לא-שגרתי. היא לבשה אדרת שיער לגופה, חדלה מלהפגין את עושרה ותרמה כסף רב לעניים ולנזקקים. ביתה במוסקבה נעשה למקום מקלט לפלגנים נרדפים, כמו סכלים קדושים שגורשו מכפריהם ואב-המנזר אברהמי מליסקובו, ולמוקד של העתקת והפצת ספרות פלגנית. יחד עם אחותה אבדוקיה וחברתן המשותפת, אשת קצין המשמר מריה דנילובה, היא הנהיגה חוג נשים ששימשו כפטרוניות תומכי הדת הישנה במוסקבה. פאודוסיה עמדה בקשר רציף עם אבאקום, והתכתובת ביניהם נחשבת לאחת מפסגות הספרות הרוסית במאה ה-17. אבאקום שיבח אותה על צניעותה אך גם הפציר בה לגלות קנאות, ופעם אף המליץ לה לעקור את עיניה שלה, בדומה למסטרידיה הקדושה מירושלים. הוא גם האשים אותה בגאווה, ניאוף ואיחורים לתפילה. פאודוסיה, מצדה, עסקה רבות בנישואי בנה איוואן, שהיה מבני-לווייתו של הצאר אלכסיי ושהפגין צייתנות כלפי התיקונים הכנסייתיים.
הצאר התקשה יותר ויותר להעלים עין מכך שמורוזובה ניהלה קהילת מאמינים מחתרתית בביתה. לצד ניהול תפילות לפי המנהג הישן, היא החלה לקבץ באחוזתה במוסקבה נזירות שסולקו בעקבות התנגדותן לרפורמה. ב-1669 מתה הצאריצה מריה, ושללה ממורוזובה את הגנתה. בדצמבר 1670, לפי המדווח, היא עזבה סופית את החיים החילוניים ונדרה בסתר נדרי נזירות, כשהיא מאמצת את השם הדתי תאודורה. בערך באותה עת, סירבה בגלוי להמשיך למלא את תפקידיה בחצר או ליטול חלק כלשהו בטקסי הדת הרשמית. בינואר 1671, סירבה להזמנה לנישואי אלכסיי לאשתו השנייה, הצאריצה נטליה. סבלנות הרשויות פקעה.
בנובמבר 1671 נעצרו מורוזובה ואחותה אבדוקיה, ורכושן הוחרם. בתחילה הן הושמו במנזר המלאך מיכאל בקרמלין. הבויארית זכתה ליחס מועדף והמשיכה להתכתב עם תומכיה בעולם החיצון, שאף הצליחו לבקר אותה מדי פעם. איבאן מת זמן קצר לאחר מעצרה; לדעתו של גאורג מיכלס, פטירת בנה שברה את רוחה, והיא איבדה כל עניין בחיים. מורוזובה הקדישה מאז את כל מעייניה לאמונה ולנכונות למות בעבורה. היא סירבה שוב ושוב לחזור בה מסירובה להכיר במנהג החדש, למרות שהרשויות הציעו לה לחזור בה ולצאת לחופשי פעמים רבות. ב-1672 ניסה הפטריארך החדש פיטירים לשכנע את הצאר לשחררה, וניסה לנהל עמה ויכוח על עיקרי האמונה בתקווה לשכנעה לחזור אל הכנסייה. מורוזובה התריסה בפני הפטריארך. אז הוחלט לענות אותה ואת אבדוקיה בעינויים קשים, שפוקחו על ידי שלושה אצילים רמי-מעלה. הרשויות היו נחושות להימנע מהוצאה להורג, שהייתה מעניקה לפלגניות הילה של מות קדושים. פאודוסיה ואבדוקיה הוגלו ביחד למנזר המרוחק בבורובסק, סמוך לקלוגה. הן נכלאו שם בתנאים קשים. מורוזובה הורעבה לאטה בבור שנחפר באדמה, ומתה בנובמבר 1675. היא נקברה ללא טקסים, ורק ב-1682 הצליחו בני משפחתה להקים קבר במקום.
זמן קצר לאחר מותה, חיבר סופר אלמוני את "מעשה הבויארית מורוזובה", שהפך לאחת ההגיוגרפיות החשובות ביותר בספרות אדוקי האמונה הישנה. הספר נערך רבות כדי לטשטש את המתיחות בינה לאבאקום או את גינוייו אליה, ולהציגה כמופת של קדושה מעונה. במחצית השנייה של המאה ה-19, על רקע עליית הרומנטיקה, נעור עניין מחודש במורוזובה ברוסיה. ב-1887 השלים וסילי סוריקוב את ציורו "הבויארית מורוזובה" שהוצג בגלריית טרטיאקוב, אולי הייצוג המפורסם ביותר של דמותה. אנה אחמטובה הזכירה את האצילה, שעמה הזדהתה, בשתיים מיצירותיה, "אני יודעת שאינני יכולה לזוז מכאן" מ-1939 ו"הוורד האחרון" מ-1962. גם וארלאם שאלאמוב חיבר פואמה המוקדשת לה.
לקריאה נוספת עריכה
- Margaret Ziolkowski (מהדירה), Tale of Boiarynia Morozova: A Seventeenth-century Religious Life. Rowman & Littlefield, 2000.
- Irina Paert, Gender and Salvation: Representations of Difference in Old Believer Writings from the Late Seventeenth Century to the 1820s. בתוך: Gender in Russian History and Culture. Palgrave Macmillan, 2001. עמ' 29–38.
קישורים חיצוניים עריכה
- פאודוסיה מורוזובה ב-Encyclopedia of Russian History.
- Georg Michels, Muscovite Elite Women and Old Belief. Harvard Ukrainian Studies, גיליון 19, 1995.
- פאודוסיה מורוזובה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)