פאט בארקר
פטרישה (פאט) מרי וו' בארקר, CBE, FRSL (אנגלית: Patricia Mary W. "Pat" Barker; נולדה ב-8 במאי 1943, ת'ורנאבי-און-טיז, יורקשייר, הממלכה המאוחדת) היא סופרת בריטית בשפה האנגלית. יצירתה עטורת הפרסים עוסקת בנושאי זיכרון, טראומה, שרידה, והחלמה, וסגנונה תואר כ"ישיר, בוטה, ופשוט".[1][2] בשנת 2012, כלל האובזרבר את טרילוגיית Regeneration ברשימת "10 הרומנים ההיסטוריים הטובים ביותר".[3]
 | |
| לידה |
8 במאי 1943 (בת 80) ת'ורנאבי-און-טיז, יורקשייר, הממלכה המאוחדת |
|---|---|
| מדינה |
הממלכה המאוחדת  |
| לאום | בריטית |
| עיסוק | סופרת |
| מקום לימודים |
בית הספר לכלכלה של לונדון, אוניברסיטת דרהאם |
| שפות היצירה | אנגלית |
| תחום כתיבה | סיפורת |
| סוגה | רומן |
| זרם ספרותי |
פוסטמודרניזם |
| נושאי כתיבה | זיכרון, טראומה, שרידה, החלמה |
| יצירות בולטות | טרילוגיית Regeneration |
| בן או בת זוג |
David Barker |
| פרסים והוקרה | פרס מאן בוקר, פרס הסיפורת של הגרדיאן |
  | |
ביוגרפיה עריכה
בארקר נולדה למשפחה ממעמד הפועלים ביורקשייר.[4] אמהּ, מוירה, הלכה לעולמה בשנת 2000.[2] זהותו של אביה אינה ידועה. לפי הטיימס, מוירה הרתה "לאחר ליל שיכרות בעת שירותה בחיל הנשים של הצי המלכותי הבריטי", ומכיוון שחיה בתרבות שבה ילדים מחוץ לנישואים גרמו חרפה, הציגה את בתהּ כאחותהּ. השתיים חיו עם סבתהּ של בארקר (אמהּ של מוירה) אליס, ועם סבהּ החורג ויליאם, עד שמוירה נישאה ועזבה את הבית, כשבארקר הייתה בת שבע.[5] לבארקר ניתנה האפשרות להצטרף לאמהּ, אך היא בחרה להמשיך לגור עם סבתהּ "משום שאהבתי אותה, ומשום שאבי החורג לא גילה חיבה כלפי, ואני לא כלפיו."[2] סבתה וסבה החורג ניהלו חנות פיש אנד צ'יפס, אך נקלעו לקשיים, והמשפחה הייתה "ענייה מרודה; חיינו על תוכנית הסעד הלאומית".[5]
בארקר הצטיינה בלימודי בית הספר, ולימים למדה היסטוריה כללית בלונדון סקול אוף אקונומיקס.[6] לאחר השלמת לימודיה, בשנת 1965, שבה לביתה כדי לסעוד את סבתה, שהלכה לעולמה בשנת 1971. בשנת 1969, הכירה בפאב את דייוויד בארקר, פרופסור לזואולוגיה ונוירולוג, שהיה מבוגר ממנה ב-20 בשנה. בארקר עזב את אשתו ועבר לגור עם בארקר. לזוג נולדו שני ילדים, והם נישאו בשנת 1978, לאחר שהשלים את הליך הגירושים שלו. בתם אנה ראלף אף היא סופרת. דייוויד בארקר מת בשנת 2009.[7]
קריירה עריכה
בארקר החלה לכתוב סיפורת באמצע שנות העשרים שלה. שלושת הרומנים הראשונים שלה לא ראו אור, ולדבריה בריאיון לגרדיאן "לא הגיע להם לראות אור: בכתיבתם הייתי סופרת ענוגה ונעימת הליכות, ואין זו אני. בקול שלי יש זימה וחספוס."[2]
הרומן הראשון שפרסמה הוא Union Street (1982), ובו שבעה סיפורים מקושרים על בני מעמד הפועלים האנגלי, שחייהם כבולים לעוני ולאלימות.[8] במשך עשר שנים נדחה כתב היד שוב ושוב על ידי מוציאים לאור בטענה שהוא "קודר ומדכא מדי".[9] בסופו של דבר פגשה בארקר את הסופרת אנג'לה קארטר בסדנת כתיבה. קארטר אהבה את כתב היד של בארקר, ואמרה לה "אם הם לא מצליחים להזדהות עם הנשים שאת יוצרת, זו הבעיה המחורבנת שלהם", והציעה לבארקר לשלוח את כתב היד להוצאת ויראגו הפמיניסטי, שאכן הסכימה להוציא את הספר.[2] לימים הופק סרט הוליוודי על בסיס הספר, תחת השם Stanley and Iris, בכיכּוּב רוברט דה נירו וג'יין פונדה, אך לדעת בארקר הסרט כמעט שאינו קשור לספרהּ. כתב העת ניו סטייטסמן כינה את הספר "יצירת מופת, סוף סוף, על מעמד הפועלים"[2] ומדור ביקורות הספרים של הניו יורק טיימס כינה אותו "מעולה, נשכני ומלוכלך"[10] נכון לשנת 2003, הספר עדיין אחד הנמכרים ביותר של הוצאת ויראגו.[2]
גם שני הרומנים הבאים של בארקר -- Blow Your House Down (1984) ו-Liza's England (1986) -- תיארו את חיי נשות מעמד הפועלים ביורקשייר. אתר BookForum תיאר אותם כ"מלאי רגש, אלימות, ושפל מוסרי, אבל לעולם לא נצלניים או סנסציוניים, וכמעט אף פעם לא סנטימנטליים."[11] Blow Your House Down מתאר זונות בעיר בצפון אנגליה, שנרדפות על ידי רוצח סדרתי. Liza's England, שכונה "יצירת מופת של זמננו" על ידי ה-Sunday Times,[12] מתאר את חייה של אשה בת מעמד הפועלים שנולדה בראשית המאה ה-20.
טרילוגיית "התחדשות" (Regeneration) עריכה
לאחר פרסום Liza's England חשה בארקר ש"הכנסתי את עצמי למשבצת שבה אני מתויגת כסופרת צפונית, מקומית, מעמד הפועלים, פמיניסטית [...] וזה לא שאני כל כך מתנגדת לתגיות, אבל בנקודה מסוימת אנשים קוראים את התגיות ולא את הספר. והרגשתי שהגעתי לנקודה הזו.", כפי שתיארה זאת בשנת 1992.[9] בהזדמנות אחרת אמרה שנמאס לה ממבקרים ששאלו "'אה, אבל האם היא יכולה לכתוב גם על גברים?' -- כאילו זה איזה אוורסט."[13]
לכן הפנתה את תשומת לבה למלחמת העולם הראשונה, שעליה רצתה לכתוב מאז ומעולם, בשל התנסותו של סבה החורג באותה מלחמה. הייתה לו צלקת מפציעת כידון רובה, והוא סירב לדבר על המלחמה.[9] בארקר חיברה טרילוגיית רומנים שנקראת בדיעבד טרילוגיית התחדשות (Regeneration), כשם הרומן הראשון בסדרה (1991, יצא בעברית בשנת 2006 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, בתרגום אלינוער ברגר). אחריו באו The Eye in the Door (1993) ו-The Ghost Road (1995, תורגם לעברית בשם דרך הרפאים בידי דניאל סנדרס, ויצא בהוצאת משכל, 1999). הרומנים מתארים את מלחמת העולם הראשונה באמצעות התמקדות בהשלכות של חוויות טראומטיות. הספרים ממזגים היסטוריה ובדיון, ובארקר שואבת רבות ממשוררי מלחמת העולם הראשונה ומוויליאם ריברס, רופא צבאי שעבד עם נפגעי הלם קרב. הדמויות הראשיות מבוססות על דמויות היסטוריות, חוץ מן הדמות בילי פריור, שאותו המציאה בארקר כבן דמותם של המשוררים-החיילים הבריטיים וילפרד אוון וזיגפריד ששון.
"אני חושבת שנפשם של כל הבריטים סובלת מן הסתירה שרואים אצל ששון ואצל אוון, היינו שהמלחמה היא מצד אחד איומה ואסור לחזור עליה לעולם, ומצד שני החוויות ממנה זוכות לחשיבות עצומה." אמרה בארקר לגרדיאן. "אף אומה לא צופה בסרטי מלחמה בדיוק באופן שבו הבריטים עושים זאת."[14]
בארקר אמרה לעיתונאית העצמאית ורה רויש:
אני חושבת שיש הרבה יתרונות לכתיבה על ההיסטוריה, כי לפעמים זה מאפשר להתמודד עם דילמות עכשוויות באופן שיתקבל יותר טוב אצל קוראים כי הן מוצגות בכסות לא מוכרת. כך מתאפשר להם לא לדבוק בעמדה האוטומטית הקיימת שלהם בנושא, בעוד שאם כותבים על נושא עכשווי במפורש, לפעמים מצליחים רק להפעיל דעות קדומות. אני חושב שרומנים היסטוריים עשויים להיות דרך עקיפה מועילה מאוד אל ההווה.
— ורה רויש, "A Backdoor into the Present: An interview with Pat Barker, one of Britain's most successful novelists" באתר Lola Press Magazine
הטרילוגיה התקבלה בהערכה רבה מאוד בקרב הביקורת האנגלית. הניו יורק טיימס תיאר את הטרילוגיה כ"הגות עזה על אימי המלחמה ועל השלכותיה הפסיכולוגיות"[15] הסופר ג'ונתן קו תיאר אותה כ"אחת מיצירות המופת האמיתיות היחידות בסיפורת הבריטית של שלהי המאה ה-20".[2] בשנת 1995 זכה הספר השלישי בטרילוגיה בפרס מאן בוקר.
כיבודים ופרסים עריכה
בשנת 1983 זכתה בארקר בפרס אגודת פוסט (Fawcett Society) עבור הרומן Union Street. בשנת 1993 זכתה בפרס הסיפורת של הגרדיאן עבור הספר The Eye in the Door. בשנת 1995 זכתה בפרס מאן בוקר עבור דרך הרפאים. בשנת 1997 הוענק לבארקר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה הפתוחה הבריטית. בשנת 2000 צורפה למסדר האימפריה הבריטית בדרגת "מפקדת" (Commander).[2] בשנת 2001 זכתה בפרס די ולט לספרות.
ספריה שתורגמו לעברית עריכה
- דרך הרפאים, בתרגום דניאל סנדרס, הוצאת משכל, 1999
- הנער שחצה גבולות, בתרגום צילה אלעזר, הוצאת משכל, 2003
- עולם אחר, בתרגום עופר שור, הוצאת משכל 2001
- התחדשות, בתרגום אלינוער ברגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006
קישורים חיצוניים עריכה
פאט בארקר, ברשת החברתית Goodreads
פט ברקר (1943-), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ קרולה דיבל, http://www.robertchristgau.com/u/cd/bkrev/baker-81.php "Work Ethics"], בתוך Voice Literary Supplement, אוקטובר 1981.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 מאיה ג'אגי, "Dispatches from the front", באתר הגרדיאן, 16 באוגוסט 2003.
- ^ ויליאם סקידלסקי, "The 10 best historical novels", באתר הגרדיאן, 13 במאי 2012.
- ^ דף ביוגרפי על בארקר (אנגלית), באתר המועצה הבריטית.
- ^ 1 2 פיטר קמפ, "Pat Barker's last battle? War has been her greatest obsession – and it looms large in her new novel" באתר הטיימס, 1 ביולי 2007.
- ^ אזכור בארקר ברשימת בוגרים מפורסמים (אנגלית), באתר המוסד.
- ^ האנה דיוויז, "Novelist Pat Barker", באתר The Journal.
- ^ דף ביוגרפי על פארקר (אנגלית) באתר jrank.
- ^ 1 2 3 רוב ניקסון, ריאיון עם בארקר (אנגלית) בכתב העת Contemporary Literature, כרך 45, גיליון 1.
- ^ איוון גולד, " North Country Women ", באתר הניו יורק טיימס, 2 באוקטובר 1983.
- ^ ריצ'רד לוק, "Chums of War: Pat Barker revisits the trauma of World War I", באתר Book Forum, פברואר-מרץ 2008.
- ^ בלינדה ווב, "The other Pat Barker trilogy", באתר הגרדיאן, 20 בנובמבר 2007.
- ^ קלודיה רות פירפונט, "Shell Shock", באתר הניו יורק טיימס, 31 בדצמבר 1995.
- ^ ג'ון איזרד, "Warring fictions: Pat Barker talks to John Ezard about the ghosts of war still within us all", באתר הגרדיאן, 11 בספטמבר 1993.
- ^ מיצ'יקו קאקוטאני, "Exploring Small Stories of the Great War", באתר הניו יורק טיימס, 29 בפברואר 2008.