פולחן קדושים
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שגיאות כתיב מרובות, ניסוח מסורבל ולא ברור. | |
פולחן הקדושים הוא פן דתי בפולחן האבות. מתקיים בתרבויות רבות ברחבי העולם. מתקיים בדתות מונותאיסטיות ובדתות פוליתאיסטיות. הביטוי - המת שנחשב לנערץ ומקודש בזכות חייו ופועלו, ובזכות סגולותיו שהתגלו לאחר מותו. האמונה בקדושים מבטאת את החלק המיסטי והקשר האינדיבידואלי של המאמין או של הקהילה עם הדמות. בתרבויות רבות פולחן הקדושים כולל: עריכת פסטיבלים, עלייה לקבר הקדוש, תפילה והחזקת שרידיו.
פולחן קדושים ביוון העתיקה ורומא העתיקה עריכה
בפוליס היוונית היה נהוג לכבד את זכרו של "הורס", דהיינו גיבור מקומי שלרוב היה חצי אל. פולחן הגיבורים ביוון העתיקה היה חלק מהזהות והגאווה של הפוליס אשר הייתה מתפארת בגיבוריה ומייסדיה ולרוב התחרתה עם ערים אחרות על החזקת שרידים של גיבורים מוערצים בכל רחבי יוון העתיקה. כך למשל היוונים העתיקים היו נוהגים לבנות לכבוד גיבוריהם מקדשים, מזבחות, אנדרטאות הנצחה וכן לחגוג לכבודם פסטיבלים ולנקוב בשמות הגיבורים הפטרונים של עירם. היו אף ערים שהציגו במקדשים חפצים הקשורים לגיבור מסוים כמו למשל "הכידון של פרסאוס" או "המגן של אכילס". בעיר בספרטה למשל אף טענו כי נמצא בידיהם הביצה שהטילה לדה (LEDAׂ).
בדומה ליוון העתיקה גם ברומא העתיקה נהגו לקיים טקסים לכבוד המתים ולהנציח גיבורים מקומיים. כך למשל, בתקופת המלוכה והרפובליקה הקדומה נהגו הרומאים להנציח את כבודם של אבות הבית שנקראו בפיהם "ספיריטואל". אך במהלך תקופת הרפובליקה המאוחרת, עם תחילת העלאת תולדות רומא בכתב, במאה ה-3 לפנה"ס, החלו להתגבש דמויותיהם הברורות של מייסדי רומא, וכך החל גם פולחנם. למשל- פולחן מייסדי רומא האגדיים, התאומים רמוס ורומולוס, התקיים במערה קטנה מחוץ לחומות העיר רומא שבה, האמינו הרומאים, הניקה אותם הזאבה לאחר שמצאה אותם על גדות הנהר טיבר. כמו כן בתקופתו של אוגוסטוס קיסר החל להיות נפוץ יותר ויותר פולחנו של אינאס שנחשב אבי הרומאים ולאבי ה"יוליים", שושלתו המשפחתית של יוליוס קיסר ואוגוסטוס קיסר.
פולחן קדושים בנצרות עריכה
בנצרות המערבית עריכה
בנצרות המערבית קדוש הוא אדם אשר הוכרז ככזה על ידי הכנסייה הקתולית בתהליך קאנוניזציה. הכרזתו של קדוש היא הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר שאליה מאמין נוצרי קתולי יכול לשאוף. ישנן שתי דרכים להכריז על אדם כקדוש, דרכים אשר התפתחו לאורך ההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית. האחת היא היותו מרטיר - והשנייה היא על פי מידת המוסריות והניסים שהאדם ביצע. פולחן הקדושים התפתח עוד מראשית הנצרות על ידי הכנסייה אשר קידשה את האנשים שהקריבו את חייהם למען האמונה בה. סביב זכרם התפתחו פולחן קברי קדושים והם היו השראה לסיפורי קדושים. במרוצת השנים המשיכה הכנסייה להכריז על קדושים מקומיים כדי לזכות בנאמנותה של האוכלוסייה המקומית, וכדי להעלות ולחזק את השייכות של הקהילה לדת הנוצרית. ברוב המקרים נתפס הקדוש כאמצעי שדרכו ניתן לתקשר בצורה טובה יותר עם האל. צורות הפולחן לכבודו של הקדוש הן: תפילה ישירות לקדוש, יום או ימי חג, עלייה לרגל לקברו, ותפילה לשרידיו.
לרוב מיוצגים הקדושים על ידי איקונין. שרידי קדושים נעשו מאז ימי הביניים המאוחרים חפצי פולחן עיקריים לייצוג של הקדוש והם כיום נחשבים לחפצי קודש יקרי ערך בידי הנוצרים המאמינים אשר רואים בהם כחפצים אשר מסוגלים להעניק סגולה ולבצע ניסים. בעבר היו נוהגים להישבע רק מול שרידי קודש (בדומה לשימוש בספרי תנ"ך בבתי משפט אמריקאים כיום).
סיפורי הקדושים נאספו ברובם במאה ה-13 בספר הקרוי מקראת הזהב. חגם של כל הקדושים הקתולים מצוין ב-1 בנובמבר ביום כל הקדושים. הכנסייה הפרוטסטנטית ברובה דחתה את פולחן הקדושים מכיוון שהוא נראה היה לרפורמיסטים של המאה ה-16 "כעבודת אלילים". עם זאת, כנסיות פרוטסטנטיות מסוימות, בהן הכנסייה האנגליקנית והכנסייה הלותרנית שימרו במידת מה את פולחן הקדושים בגרסה ייחודית להם.
בנצרות המזרחית עריכה
בנצרות האורתודקסית אדם מוכרז כקדוש בתהליך אשר נקרא גלוריפיקציה אשר שונה מהתהליך המקובל בכנסייה הקתולית. על פי התפיסה האורתודוקסית, התהליך מבוצע על ידי אלוהים, ולא על ידי נציגים של הכנסייה עלי אדמות. לאחר שהאדם נעשה קדוש על ידי רוח הקודש, האל יכול להלל את האדם על ידי ביצוע של נס.
בסופו של דבר, הגלוריפיקציה תוכרז על ידי בישוף, בדרך כלל לאחר חקירה, שנועדה להבטיח שהאדם היה בעל אמונה אורתודוקסית, חי חיים הראויים לחיקוי, ושהעדויות לנסים שיוחסו לו הן אמינות. הגלוריפיקציה אינה הופכת את האדם לקדוש, אלא רק מציינת את קדושתו, שהוכחה על ידי האל. למרטירים לא מתבצע תהליך רשמי של גלוריפיקציה, שכן העדות להקרבתם האישית מספיקה כדי להוכיח שהאל הפך אותם לקדושים.
מאפיין נוסף השונה בין קדוש אורתודוקסי לבין קדוש קתולי, הוא מנהג החליפין ומנהג הקוליבה, אשר הוא מאפיין נוסף לקשר שבין המאמין לבין הקדוש.
פולחן קדושים ביהדות עריכה
ביהדות המונח צדיק מסמל אדם בעל עמדה מוסרית גבוהה ובקיאות בתורה. צדיק הוא תחליף למילה קדוש, ומקורה הוא בראשית ימי הביניים[דרוש מקור]. מקור פולחן קדושים ביהדות הגיע בהשפעת פולחן הקדושים הנוצרי[דרוש מקור], ובתחילה כלל בעיקר עלייה לרגל לקברי צדיקים של רבנים ודמויות חשובות מהתנ"ך. כיום פולחן הקדושים ביהדות נעשה בעיקר על ידי יוצאי מרוקו[1], ובתנועת החסידות, חלק מהפולחן לא מתבטא רק בעלייה לרגל לקיברו, אלא גם על ידי מכירת קמעות, והצבת תמונות של הצדיק בבית.
בחסידות נקראים הצדיקים בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר אדמו"ר. ישנם אשר מיוחסים לצדיקים כוחות על טבעיים, ופעולת ניסים אף לאחר מותם. בדרך כלל תפיסה זו מושפעת מתורת הנסתר.
אולם, פולחן זה אינו משותף לכל היהודים הדתיים. יהודים דתיים רבים, וביניהם גם רבנים גדולים, אינם רואים בזה עניין ואף נרתעים מתחום זה. חלקם אף מתנגדים לפולחן כגון זה, טענתם היא שזה קרוב לעבודה זרה, וההתעוררות הרגשית צריכה להיות בעבודת האלהים בלבד. כמו כן, רבנים רבים מתייחסים לעניינים שונים כגון קמיעות, ולפעמים אף עליה לקבר של צדיק וכדומה כאמונות טפלות.
פולחן קדושים בבודהיזם עריכה
בבודהיזם הערצתו של בודהה היא אחת הדרכים שבהן מאמינים בודהיסטים רואים כדרך הנכונה והראויה ללכת בעקבותיו של בודהה וכן של גלגוליו השונים. בנוסף, בזרמים שונים בבודהיזם התפתח פולחן הבודהווסטות, דהיינו הערצתם של אישיות שונות אשר החליטו ליטול על עצמם את הסבל של כל המין האנושי במקום ליהנות מהנירוואנה.
המסורת הבודהיסטית מאמינה שכאשר בודהה עמד ללכת לעולמו, הוא אמר לתלמידיו כי כדי שלא יקריבו קורבנות בשמו, תתחלף התפילה במדיטציה לשרידיו. עליהם התבססה פרשנות מאוחרת יותר שכללה גם הערצה לפסליו וציון פסטיבלים בשמו בידי מאמיניו.
פולחן קדושים באסלאם עריכה
באסלאם הסוני יש התנגדות לקיום של "פולחן קדושים", שכן על פי טענת חכמי האסלאם "תפילה לאדם מת או הפיכתו לקדוש היא בגדר עבודת אלילים." עם זאת, ניתן למצוא באסלאם הסוני מספר מקרים בהם מתקיים סוג של תפילה והערצה לכבודו של אדם מת, שנחשב "לקדוש". דוגמה לכך ניתן לראות בעיקר בהערצה הרבה באסלאם לקברו של הנביא מוחמד בעיר אל-מדינה, שאליו נהוג לעלות בכל חאג' לפני שמגיעים המתפללים למכה.
בנוסף לקדושתו של הנביא מוחמד, באסלאם נוהגים מוסלמים לעלות לקבריהם של נביאים קודמים למוחמד (ראו: נביאי האסלאם), וכן לקדש את קיברם של שהידים שמתו בעת מצווה דתית או בזמן הגנתם על דת האסלאם.
באסלאם השיעי, בעיקר בזרם האימאמיה הידוע גם בשם תייסיריים, נהוג לקדש את "יום האימאם" ולעלות לרגל לכבוד אחד עשר האימאמים, שעל פי האמונה השיעית הם יורשים מזרע עלי בן אבטלב, אשר לטענתם היה אמור להיות מחליפו החוקי "ח'ליפה" של הנביאי מוחמד.
במיסטיקה האסלאמית הידוע גם בשם סופיות, ישנה אמונה כי האימאמים הצופים מחוברים בקשר מיסטי עם הנביא מוחמד, שמוסיף לדבר עליהם ויכול דרכם להעביר למאמינים את רצון האל. על פי האמונה הצופית כאשר אימאם צופי נפטר נוהגת קהילת מאמיניו לייסד לכבודו קבר, שהופך ברבות השנים לאתר עלייה לרגל חשוב בקרב מוסלמים אשר רוצים להתאחד עם הקדוש הצופי ולקבל ממנו סגולה וברכה.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- ארון לירון, הנצרות וארץ הקדוש, צ'ריקובר מוצאים לאור בע"מ, 1997.
- סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים, האוניברסיטה הפתוחה, 2006.
- בנימין שומרון, התרבות הקלאסית שער להכרת תרבות יוון ורומא, הוצאת פפירוס, אוניברסיטת ת"א 1993.
קישורים חיצוניים עריכה
- רשימת קדושים של הכנסייה הקתולית (אנגלית)
קדושים - פולחן, דף שער בספרייה הלאומית
