פולחן רומי
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה. | |
הפולחן הרומי (בלטינית: Ritus Romanus) הוא שם כללי לאופן עריכת הליטורגיה, מתן הסקרמנטים והכשרת הנזירים ואנשי והכמורה של הכנסייה הרומית הקתולית, הידוע גם בשם "נוסח רומא" וכן "נוסח הוותיקן". הפולחן הרומי הוא נוסח הפולחן הנוצרי הנפוץ ביותר בעולם, והוא מתקיים בעיקר במדינות המערב. פולחן זה, בדומה לפולחן הביזנטי, מתמקד בתפילה ליטורגית, מתן סקרמנטים, ברכות, הטפה והכשרת סקרמנטלים נוצרים.
היסטוריה עריכה
הפולחן הרומי התפתח ברומא שבאיטליה מתוך הפולחן הלטיני. בעבר התקיימו במערב אירופה נוסחים שונים של הפולחן הנוצרי, בהן "הפולחן הקלטי" ו"הפולחן האפריקאי". אולם על כולם התעלה בסופו של דבר הפולחן בנוסח רומא עוד בימי הביניים המוקדמים. אומנם בעוד שהמערב ריכז סביבו פולחן אחיד, במזרח אירופה המשיך הפולחן נוסח ביזנט, אנטיוכיה ואלכסנדריה להתקיים עד ימנו לצידו של הפולחן הרומי. עם כן ראשיתו של הפולחן הרומי במסגרתו הידוע לנו החלה במאה ה-16 בוועידת טרנטו בהנהגתו של האפיפיור פיוס החמישי, והסתיימה בוועידת הוותיקן השנייה בשנות ה-60 של המאה ה-20.
ועידת טרנטו חתמה למעשה את חשיבות הנוהג הרומי שהתפתח בתוך הכנסייה הנוצרית בהן קביעה של מעמד שבעת הסקרמנטים בכנסייה, פולחן האיקונין, תפילה לקדושים ושרידיהם לצד חשיבותם של "גורמים המתחווים", היינו, הכמורה והנזורה הנוצרית. כל קביעות אלו היו חלק מתופעה רחבה יותר שנודע מאוחר יותר בשם כ-"קונטרה-רפורמציה", דהיינו תגובה או התנגדות לרפורמציה הפרוטסטניות, במאה ה-16. אולם יש לא מעט חוקרים הרואים בקונטרה-רפורמציה כ-רפורמה קתולית הרבה יותר מקונטרה-לרפורמציה הפרוטסטנטית. עם כן במהלך השנים נכנסו שינויים ותוספות נוספות לפולחן הנוצרי מאז ועידת טרנטו, כך למשל, שינוי שפת ספרי התפילה הנוצריים מלטינית לשפות עממיות. בעבר כאשר האוכלוסייה הייתה בעיקר אנאלפביתית ואינה ידעה לקרוא. נעזר הציבור בקריאתו של הדרשן בכנסייה אשר יקרא ויפרש את כתבי הקדוש. אולם החל מהמאה ה-14 עם עליית שיעור האוריינות בקרב ההדיוטות הנוצריות. חל צורך לתרגם ספרי תפילה קתולים אשר נכתבו בלטינית לשפות מקומיות. נוסף על כך בוועידת טרנטו נקבעה החשיבות מצד האפיפיור והנהגה האפיסקופלית למנות בישוף או כומר על פי רצונם של ההדיוטות המקומיות כדי שהבישוף או הכומר, יהיה תמיד נוכח בכנסייה שלו, ויבוא מתוך הקהילה המקומית, ולא יהיה זר בה לחלוטין.
השינוי האחרון הנערך בפולחן הרומי בזמן ועידת הוותיקן השנייה בשנות השישים של המאה ה-20, בידי האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה. במהלך הוועידה נקבע שלבים חדשים לעריכת טקס סעודת האדון היא המיסה הקתולית. בעוד שבעבר במהלך הטקס נהג הכומר להפנות את גבו אל המאמינים בזמן בציעת הלחם הקדוש. ואת נסך היין לא העניק לידי הדיוטות, שמא דמו של ישו המתגלם ביין יישפך על האדמה (ראה: טרנסובסטנציאציה). עתה יבצע הכומר את הלחם הקדוש אל מול קהל המאמינים ויתן לקהילה לנטול חלק מהיין הקדוש בטקס. כמו כן הדגיש האפיפיור את חשיבות הכנסתם המינמלית של מנהגים מקומיים לתוך הפולחן הנוצרי. וכן הוקיע משורשי הפולחן בכנסייה הנוצרית שרידים אנטישמיים.
השוואה בין הפולחן הרומי לאחרים עריכה
בין הפולחן הרומי המקובל בכנסייה הקתולית לבין הנוהג בכנסיות האורתודקסיות יש להבדיל על-פי הבדלים חזותיים, ווקאליים ופיוטיים בין הכנסיות השונות לצד מבנה הכנסייה, לבוש והיררכיה של הכמורה אל מול דרך מתן הסקרמנטים להדטיות. כך למשל כל כנסייה סיגלה לעצמה דגש שונה על דמותו ואישיותו של ישו בפולחנה. בעוד שבכנסיות האורתודוקסיות בדרך כלל נוטות להדגיש בתפילות, בטקסים, איקונות ובפסטיבלים הדתיים את תורתו, ותחייתו של ישו כגואל העולם. הכנסייה הקתולית דווקא נוטה להדגיש את מותו בייסורים של ישו וקורבנותו על הצלב למען גואלת המין האנושי. ראוי לציין ששתי הכנסיות מנציחות כל אחת את אותן היבטים של ישו כפי שהוצגו לעיל. אולם כל אחת יחסה חשיבות או עליונות של אחד ההבאים על-פני הדגשים אחרים.
על הבדלים הנוספים ניתן לראות באופן הגשת הפולחן הנוצרי. בעוד שהכנסייה הקתולית מדגישה את חשיבות הנגינה והשירה המשותפת של הכמורה, בית המקהלה ביחד עם המאמינים במהלך הטקסים הדתיים. בכנסייה האורתודוקסית רק לאגף הכמורה ובמיוחד לבישוף המבצע את הטקס יש הזכות התפילה לאל. כמו כן הכנסייה האורתודוקסית שמה דגש חשוב על הפאן הטקסי והמיסטי שהקיים בפולחן הנוצרי בעוד שהכנסייה הקתולית שמה דגש על עקרון התאולוגי שבפולחן ופחות המסתורין בו. דהיינו בכנסייה הקתולית לדרשה, להטפה ולקריאה בכתבי הקדוש יש חשיבות מרכזית בעת מתן הסקרמנטים הנוצריים לעומת הכנסייה האורתודוקסית. לפיכך הבדלים אלו באים לידי ביטוי בזמן טקס האוכיריסטה הנוצרי דהיינו בעת בצע הלחם ונסך היין כשיחזור הסעודה האחרונה של ישו. בעוד שבכנסייה הקתולית מהלך הטקס נעשה כמעט בהשתתפות מלאה של הדטיות, אם באמצעות שירה, תפילה, קריאה בפרשה היומית, הדלקת נרות וכן צלצול בפעמוני הכנסייה. הרי שהתערבותם של נוצרים אורתודוקסים במהלך טקס האוכריסטה, מלבד כמובן נוכחות בו, היא מועטה ביותר. הכנסייה האורתודוקסית, בניגוד לקתולית, אוסרת על המאמינים לשבת בזמן התפילה. כמו כן בעת ביצוע הטרנסובסטנציאציה, דהיינו המרת הלחם הקדוש לגופו ובשרו של ישו, נעשית בכנסייה הקתולית במזבח גלוי והמאמינים זכים לנטול את הלחם לאחר ביצועו בידי הכומר. בכנסייה האורתודוקסית לעומת זאת המאמינים אינם זוכים לראות את בציעת הלחם הקדוש ואף אינם זוכים לנטול מהלחם שכן הוא שמור רק לחסדיהם של הכמורה.
היבט נוסף והוא החזותי, ניתן לאפיין בבירור בין שתי הכנסיות. בעוד שכנסייה קתולית תהיה מעוטרת בפסלים, איקונות, אגני-טבילה, תאי ווידוי, קפלות ומזבח ראשי לצד עמדת דרשה. הכנסייה האורתודוקסית לרוב תהיה מעוטרת רק באיקונות (לצורכי חליפין), איקונוזיט הבדיל בין המזבח לבין אולם התפילה. עמדת דרשה ומזבח חיצוני המשמש לטקסים שאינם הוגדרו כסקרמנט במסורת הנוצרית. גם כן, מושם הדגש בהיבט הנוצרי-דתי על ישו ועל חייו.
בכנסייה הקתולית תמיד יימצאו שנים עשר קפלות כאשר כל אחת מבטא את דרך הייסורים (הפסיון של ישו), כשלבי הגאולה של האדם. לפיכך בכל יום זיכרון או שישי, נהוג בכנסייה הקתולית לצום ולעבור עם "צלב תהלוכה" בין הקפלות השונות על מנת להנציח מחדש את קורבנותו של ישו על הצלב למען המין האנושי, בכך שהמאמינים מתייחדים עם תחנות הצלב ועם סבלו של ישו. בעקבות כך התפתח בקרב ההדיוטות הנוצריות בכנסייה הקתולית ביטויים נוספים לקורבנותו של ישו בפולחן הרומי, הן בסמל הצלב הקתולי המדגיש את דמותו הסובלת והמדממת של ישו. והן בכלי "ייסורים" ו"המידה-האנושית" של ישו המוצגת ב"פולחן הלב הקדוש" ו"פולחן נזר הקוצים", הבאים לידי ביטוי באמצעות תפילות, טקסי המיסה, צלמיות אומנות ופסטיבלים דתיים.
הליטורגיה עריכה
נוסח הליטורגיה הרומית מחולק לימי זיכרון, ימי חג וימי חול אשר בכל אחד מהם נהוגה סדר תפילה שונה בהתאם לצורך. ימי הזיכרון איפוא קשורים להנצחתם של קדושים נוצרים, בעוד ימי חג הם הנצחה של אירועים מחייו של ישו וימי החול בהם אין התרחשות דתית מיוחדת. ברם התפילה הקתולית מתבססת הן על תפילות מזרחיות לפני הסכזמה הגדולה והן על תפילות עממיות, שהשתלבו במערך הליטורגי של הכנסייתי במרוצת הדורות. מספר ימי הזיכרון וימי החג בכנסייה הקתולית הוא רב ומשתנה ככל שנוספים יותר ויותר קדושים למאגר הכנסייה הקתולית שיש להנציח את זיכרונם בתאריך סמלי בלוח השנה. אך עם זאת קיימת מערכת ליטורגית אחידה בכנסייה הקתולית אשר ללא ימי הזיכרון, קובעת באופן אחיד את מערך התפילות הליטורגיות שכל נוצרי מחויב עליה. כמו כן חשוב לציין את התפילה בעולם הקתולי היא מצווה פולחנית בסיסית שכל אדם מחויב לבצע כחלק מעבודת האל. בקרב הנזירים הבנדיקטינים על פי נוסח תקנון הבנדיקטי, המצווה החשובה ביותר המוטלת על הנזיר הנוצרי היא לעבוד ולהתפלל. ואומנם, עם זאת ישנו הבדל בין אגף ההדטיות בכנסייה הנוצרית או הכנסייה הסקטורלית לבני הכנסייה הרגולרית של הכמורה והנזורה.
הליטורגיה הרגלוית היא בהתאם לחוק הבנדיקטי (אם כי משתנה ממסדר אחד למשנו), הכללת תפילות, עבודת-כפיים, מתן וקבלת סקרמנטים, מיסיון, הטפה וחגים ותעניות. אורך החיים הנזירי הכלל בתוכו את כל הפעולות טקסיות שעל הנזיר או איש-הדת הקתולי לבצע במהלך חיו. ועם כן, במערך הסקטורלי של הכנסייה הנוצרית הקתולית, הליטורגיה מתמקדת בעיקר בטקסים הקשורים לימי ראשון ובטקסים הקשורים במעגל החיים כגון טבילה, קונפירמציות, חתונות וקבורה. לצד טקסים הקשורים לחגיגות ותעניות בהן על הנוצרים לנטול חלק מהפולחן הציבורי בכנסייה כמו תהלוכות, תפילות, דרשות, טקסי המיסה וכו..
לפיכך, השנה הליטורגיה בכנסייה הקתולית מחולק איפוא לשלושה חלקים שנקראים בהתאם "עונות". שתי העונות המרכזיות וחשובות ביותר בלוח השנה הנוצרי הן "עונת חג המולד" ו"עונת חג הפסחא".
השנה הליטורגית מתחילה בעונת חג הפסחא המסמלת את מותו ותחייתו של ישו הנוצרי. עונת חג הפסחא מתחילה איפוא ארבעים ושישה ימים קודם לכן ביום רביעי של אפר, שמתחיל את תקופת התענית שבה נהגו נוצרים לא לאכול בשר ומאלכי חלב למנהם. הצום הנוצרי הסתיים ביום שישי הטוב, שבניגוד לכנסייה האורתודקסית שבה הצום מתחיל ביום שני הנקי ומסתיים רק בערב חג הפסחא, נוצרים קתולים פוסקים מהצום עם סיום תהלוכות של יום שישי הטוב. לאחר ועידת הוותיקן השנייה תוקנו דיני הצום שבתקופת התענית ונקבע שרק יום רביעי של אפר ויום שישי הטוב יהיו ימי צום במהלך תקופת התענית.
חג הפסחא עצמו מציון בהדלקת נר שעווה גדול, שאמור להיות דולק מיום ראשון של החג ועד חג העלייה השמיימה 39 ימים לאחר חג הפסחא. הנר מנציח את ניצחונו של ישו על המוות כמאור העולם אשר במשך 40 ימים התהלך על הארץ עד אשר עלה השמיימה. בתקופה ארוכה זאת נוהגים הנוצרים הקתולים להנציח את מותו של ישו מחד אך גם את דרשותיו, חוכמתו ומסריו אשר מובאים מתוך בכתבי הקודש מאדיך. שבוע לאחר חג העלייה מציינת הכנסייה את יום הולדת בחג הפאנטאקוסט אשר מסמל גם את סיום עונת חג הפסחא.
בנוסף השנה הליטורגית מציינת גם את הולדתו והתגלות אלוהים בבשר בדם בדמות ישו הידוע בשם "עונת חג המולד" אשר מתחילה ביום ראשון הראשון של חודש דצמבר, והיא מסמלת על ידי הדלקת נר הציפייה כאשר בכל יום ראשון עד חג המולד נהוג להוסיף נר אחד נוסף עד אשר מגיעים לארבעה נרות. במהלך עונת חג המולד התפילות המרכזיות מושאות בעיקר לקראת הולדתו של ישו מחד ומאידך בתפילות והלל לקראת הפארוסיה דהיינו חזרתו של ישו השנייה לעולם כדי לישפוט את החיים והמתים. עונת חג המולד מסיימת בלילה השנים עשר הידוע גם בשם חג ההתגלות.
השנה הליטורגית בכנסייה הקתולית מסתיימת איפוא ב-2 בפברואר באירוע בשם הבאת ישו לירושלים, הנודע גם בשם מיסת הנרות (מאנגלית: Candlemass), בשל הנרות שנהוג להביא לכנסייה במהלך המיסה. במהלך טקס המיסה מכריז הכומר בדרשתו על סיום השנה הליטורגית, ותחילה מחדש בקריאת מקבצים בכתבי הקודש במהלך הדרשות.
בימי חול ואבלות נוהגים הנוצרים הקתולים לקרוא את, תפילת אבינו שבשמיים וכן את תפילת בנדיקטוס, זכירה ואווה מריה כאשר את תפילת אווה מריה נהוג לקרוא על ידי שימוש בסקרמנטל מחרוזת התפילה שהוא סמלה של מריה אימו של ישו.
בימי זיכרון או הנצחה של קדושים בין אם הם מרטירים או לא נהוג לצום יום קודם לערב החג ולערוך תפילה לכבוד הקדוש על ידי הדלקת נרות לעילוי נשמת הקדושים. הנצחת הקדוש הנוצרי בעת יום הזיכרון לכבדו שנקראה גם יום חגו הם חלק מרכזי בפולחן הקדושים בנצרות הקתולית.
בימי ראשון וחג נהוג לערוך את טקס האוכריסטה הנוצרית, להקרא דרשות ולצרף אלמנט טקסי נוסף בהתאם לחג המקומי כמו למשל שיוני הדרת ומלבושי הכמורה לצבעו של החג יחד עם מפת המזבח למשל בחג הפאנטקוסט הכמרים לבושים באדום וכך גם צבע המזבח, לעומת יום ראשון של הדקלים שהכמורה לבושה בירוק וכך גם המזבח.
הסקרמנטים ומתווכים עריכה
ערך מורחב – סקרמנט
אחת האמונות המרכזיות בנצרות הקתולית המבדילות אותה מזרמים אחרים היא האמונה "במתווכים". על פי התאולוגיה הנוצרית הקתולית כאשר ישו עלה השמיימה נוצר קשר מיסטי בין השמיים לארץ שכל אדם יכול לזכות בגאולה ולנקות את עצמו מחטא הקדמון, על ידי כך שיבצע מנהגים סימבולים ויעמוד בדרישות מוסריות על מנת לקרב את עצמו למלכות השמיים. המנהגים הסימבולים התגבשו במהלך השנים וכונו סקרמנטים דהיינו טקס סמלי שבו מועבר החסד באמצעות הכומר למאמין. מספר הסקרמנטים הוא שבעה על פי ועדת טרנטו במאה ה-16 שקבע סופית את מספרם וכן אוששה סופית את האמונה הקתולית שרק כומר מוסמך מהכנסייה יכול להעביר את הסקרמנט למאמינים. למרות זאת, בנוסף לסקרמנטים, התפתח בנצרות במרוצת הדורות קיומם של מתווכים משניים פרט לסקרמנטים שהם מחייבים על מנת לזכות בגאולת השמיים. המתווכים המשניים הם מנהגים סימבוליוים שאמורים לעזור לאדם בדרכו לישוע והם נקראים סקרמנטלים. הסקרמנטלים המרכזיים שידועים כמתווכים הם תפילה לקדושים ולשרידיהם. כמו כן גם שימוש במחרוזת התפילה, פסלים ותמונות וכיוצא בזה. כל אלו הם חלק מפולחן "המתווכים" בכנסייה הרומית אשר נקבע בוועידת טרנטו בין השנים 1545 עד 1563.
קישורים חיצוניים עריכה
- The Roman Rite באנציקלופדיה הקתולית
- A Short History of the Roman Mass. By Michael Davies, said to be based on Adrian Fortescue's The Mass: A Study of the Roman Liturgy
- אהרון לירון, הנצרות וארץ ישראל, אוני' העברית הוצאה 1998, ירושלים.
- אירופה על סף העת החדשה כרך ב', 1350 - 1600, האונ' הפתוחה: דנה פירוינסקי, הדפסה 2001.