פירות מסוכרים
פירות מסוכרים הם פירות או קליפות פרי, בדרך כלל חתוכים לפיסות קטנות, המושרים בסירופ סוכר חם אשר בסופו של דבר הופך למעטה השומר את הלחות וגם כמשמר. הפירות המסוכרים נפוצים בעיקר כחטיף בפני עצמו בתעשיית ממתקי הגומי, אך משמשים גם כתוספת לעוגות, מאפים וממתקים שונים. תהליך השימור יכול להתמשך על פני מספר ימים ועד חודשים, תלוי בסוג וגודל הפרי.
 | |
| מאכלים | |
|---|---|
| סוג |
מגדן, אוכל משומר, קונפיט  |
| מרכיבים עיקריים |
פרי |
  | |
התהליך הממושך של השריית הפירות בסירופ הוא סוג של שימור מזון מכיוון שהסוכר הופך את הפרי להיות רווי בסוכר ומונע צמיחה של מיקרואורגניזמים הודות ללחץ האוסמוטי השלילי שהוא יוצר.
סוגי פירות מסוכרים נפוצים הם דובדבנים, אננס וג'ינג'ר. קליפות מסוכרות נפוצות הם אתרוג ותפוז. ערמונים מסוכרים (Marron glacé) הוא מסוגי הפירות המסוכרים היקרים ביותר.
המתכונים ליצירת הפירות המסוכרים משתנים מאזור לאזור, אך העיקרון הכללי נשמר: הרתחת הפירות, השריה רצופה של כמה שבועות בתוך סירופ סוכר ולאחר מכן ייבוש כל הנוזלים.
היסטוריה עריכה
שימור מזון באמצעות שימוש בסוכרים (כמו סירופ תמרים או דבש) ידועים עוד בתרבויות העתיקות של סין ומסופוטמיה. לעיתים זו הייתה צורת השימור היחידה שידעו: הרומאים הקדמוניים שימרו אפילו דגים בדבש. אפיסיוס שחיבר את ספר הבישול הרומאי הדגים כיצד לשמר פירות בתירוש ענבים מרוכז[1].
צורת השימור בסוכר של ימינו החלה אצל הערבים, אשר הגישו באירועים פירות הדר וורדים מסוכרים. עם ההשתלטות הערבית על חלקים של דרום אירופה עשה השימור בסוכר את דרכו על המערב. התיעודים הראשונים של שימוש בפירות מסוכרים מתוארכים אל המאה ה-16. באותה תקופה התייחסו אל הפירות המסוכרים כאל תבלינים. באיטליה הם הפכו למרכיבי מפתח של כמה מהממתקים היותר מפורסמים של המסורת הקולינרית שלה: ביניהם כיכר הלחם של מילאנו וקסאטה סיצ'יליאנה.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ שגיא קופר, פירות מסוכרים - מרומא עד צרפת, באתר ynet, 21 ביולי 2005