פנחס רוזן

פנחס רוזן
	רוזן, 1951
לידה	1 במאי 1887; ז' באייר ה'תרמ"ז; ברלין, הקיסרות הגרמנית
פטירה	3 במאי 1978 (בגיל 91); כ"ו בניסן ה'תשל"ח; תל אביב-יפו, ישראל
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1931
מקום קבורה	בית הקברות נחלת יצחק
עיסוק	עורך דין, משפטן
מפלגה	המפלגה הפרוגרסיבית (1948 - 1961); המפלגה הליברלית (1961 - 1965); ליברלים עצמאיים (1965-1968)
סיעה	המפלגה הפרוגרסיבית (1948 - 1961); המפלגה הליברלית הישראלית (1961 - 1965); ליברלים עצמאיים (1965-1968)
בת זוג	הדסה פרלמן
	14 במאי 1948 – 8 באוקטובר 1951; (3 שנים ו־21 שבועות)
תחת ראש הממשלה	דוד בן-גוריון
	דב יוסף ←
	24 בדצמבר 1952 – 13 בפברואר 1956; (3 שנים ו־7 שבועות)
תחת ראש הממשלה	דוד בן-גוריון, משה שרת
	→ חיים כהן דוד בן-גוריון ←
	28 בפברואר 1956 – 2 בנובמבר 1961; (5 שנים ו־35 שבועות)
תחת ראש הממשלה	דוד בן-גוריון
	→ דוד בן-גוריון דב יוסף ←
	14 בפברואר 1949 – 23 בדצמבר 1968; (19 שנים)
כנסות	1–6
פרסים והוקרה
	פרס ישראל (1973)

פנחס רוזן (במקור: פליקס רוזנבליט; 1 במאי 1887 – 3 במאי 1978) היה פוליטיקאי ישראלי. יסד את מפלגת עלייה חדשה והיה ממייסדי המפלגה הפרוגרסיבית ובהמשך, ממקימי המפלגה הליברלית וממנהיגי המפלגה הליברלית העצמאית, חבר מנהלת העם ומחותמי מגילת העצמאות, חבר הכנסת, חבר מועצת עיריית תל אביב ושר המשפטים הראשון של מדינת ישראל, תפקיד שבו כיהן מהממשלה הראשונה ועד לתשיעית (למעט השלישית).

תולדות חייו עריכה

שלט רחוב על שמו של פנחס רוזן בעיר נתניה

נולד בשם פליקס רוזנבליט (Felix Rosenblüth) לפאני ושלום שמואל רוזנבליט, במשפחה בת חמישה ילדים בברלין בירת הקיסרות הגרמנית. הוריו באו ממשפחה עשירה שומרת מצוות מנאמני תורה עם דרך ארץ מהונגריה. אחיו הבכור, מרטין מיכאל (לימים, פעיל קרן היסוד), אחיו ד"ר ליאו רוזנבליט, אחותו מלכה (מלי) הייתה אשת ד"ר פליקס דנציגר ואחיו הצעיר יוסף רוזן (רוזנבליט) היה בעלה של קטה דן (דניאלביץ). הוא גדל במסינגוורק (מפעל לייצור פליז), בה למד תורה ומדעים. בגיל 18 החל ללמוד באוניברסיטאות פרייבורג וברלין, ובשנת 1908 הוסמך למשפטים. בראשית לימודיו היה בין המייסדים של ברית סטודנטים יהודית-ציונית. במלחמת העולם הראשונה שירת בצבא הגרמני והיה לקצין בדרגת סגן ראשון. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה התגייס כולו לרעיון הציוני, ובין השנים 1920–1923 היה יושב ראש ההסתדרות הציונית בגרמניה. לאחר מכן עלה לארץ ישראל לכהן כנציג ההסתדרות הציונית בהנהלת סולל בונה. בשנים 1926–1931 יצא בשליחות ציונית ללונדון, שם עבד בצמוד לחיים ויצמן כחבר ההנהלה הציונית ומנהל מחלקת הארגון שלה. בשנת 1931 חזר לארץ ישראל, ועסק בעריכת דין ובפעילות פוליטית. כשעלו הנאצים לשלטון בגרמניה מיקד רוזן את פעילותו הציבורית בסיוע לעולים מגרמניה והיה בין מייסדיה ומנהליה של חברת ההעברה ומהמייסדים של ארגון יוצאי מרכז אירופה. היה חבר מועצת עיריית תל אביב בין השנים 1935–1948. בשנת 1942 ייסד את מפלגת עלייה חדשה (של עולי מרכז אירופה ובעיקר גרמניה) והנהיג אותה. היה חבר מנהלת העם ומחותמי מגילת העצמאות (בשם פליכס רוזנבליט, שאותו עִברת לבקשת בן-גוריון).

עם הקמת המדינה היה ממייסדי המפלגה הפרוגרסיבית, שהייתה איחוד של מפלגת "עלייה חדשה" עם תנועת העובד הציוני וציונים כלליים א'. עמד בראש המפלגה הפרוגרסיבית וכיהן כשר המשפטים מטעמה בכל הממשלות הראשונות של ישראל, עד לתום כהונת הממשלה התשיעית ב-2 בנובמבר 1961 (למעט הממשלה השלישית, שכיהנה כשנה ורבע מאוקטובר 1951 עד דצמבר 1952). בשנת 1950 הוטל עליו להקים את הממשלה על ידי הנשיא ויצמן, והוא הקים ממשלה בראשות בן-גוריון^[1]. בשנת 1961 היה בין מקימי המפלגה הליברלית (איחוד בין מפלגת הציונים הכלליים ובין המפלגה הפרוגרסיבית) והיה בין ראשיה עד שנת 1965. עם יסוד גח"ל, פרש מהמפלגה הליברלית, עם יוצאי המפלגה הפרוגרסיבית, והיה מנהיג המפלגה הליברלית העצמאית.

בתפקידו כשר המשפטים זכה רוזן להערכה ותמיכה רבה מכל קצוות המערכת הפוליטית. חברי הכנסת נהגו לא אחת להחמיא לו ולתפקודו כשר מעל במת הכנסת. הגדיל לעשות ח"כ יצחק קורן, אשר בנאום במסגרת דיוני התקציב של שנת 1961 אמר בפתח דבריו כי לדעתו רוזן הוא "אחד האישים הדגולים, וזכויות רבות לו בהנחת יסודות המשפט והצדק במדינה".

בערב יום העצמאות התשכ"ח 1968 נמנה עם משיאי המשואות^[2].

רוזן, שהיה חובב שחמט נלהב, כיהן כנשיא כבוד של האיגוד הישראלי לשחמט.

ב-1935 נשא את הדסה פרלמן, נולדה להם בת אחת, שנפטרה בילדותה.

רוזן נפטר בתל אביב ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק בגבעתיים. על שמו נקראו רחובות ברחבי הארץ ובית פנחס רוזן - רמת חן לדיור מוגן, מייסודו של ארגון יוצאי מרכז אירופה.

פנחס רוזן חותם על מגילת העצמאות
פנחס רוזן מימין לדוד בן-גוריון באליפות ישראל הראשונה בשחמט

לקריאה נוספת עריכה

חיים כהן (עורך), ספר יובל לפנחס רוזן: מנחת שי מאת כל עובדי משרד המשפטים ומאת מנין ידידים ומעריצים, ירושלים: מפעל השכפול, תשכ"ב, 1962.
גדעון האוזנר, "פנחס רוזן, קווים לדמותו, דרכו ופעלו", תמורות: ירחון לענייני מדיניות וחברה (יולי 1978), 40-33.
חיים כהן, "על פנחס רוזן", משפטים ח (תמוז תשל"ח), עמ א–ח.
חיים כהן, "על פנחס רוזן ז"ל" (שנה לפטירתו), תמורות (מאי 1979), 33–35.
רות בונדי, פליקס: פנחס רוזן וזמנו, תל אביב: זמורה ביתן, 1990^[3].