פסק דין באק נגד בל
פסק דין באק נ. בל (באנגלית: Buck vs. Bell; מראה מקום: 274 U.S.200 (1927)) הוא פסק דין משנת 1927 של בית המשפט העליון של ארצות הברית. פסק הדין פסק בעתירתה של הנערה קארי באק (Carrie Buck). קארי אובחנה כרפת שכל, ושוכנה במוסד במדינת וירג'יניה בהנהלת ד"ר בל, נגד חוקיותו של החוק במדינת וירג'יניה שקבע כי יש לעקר רפי שכל בעיקור כפוי. פסק הדין שהוקרא על ידי השופט העליון אוליבר ונדל הולמס, קבע כי פרקטיקות של עיקור בכפייה כלפי רפי-שכל הן חוקתיות ואינן סותרות את התיקון ה-14 לחוקה האמריקאית.
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון של ארצות הברית |
| תאריך טענות | 22 באפריל 1927 |
| תאריך החלטה | 2 במאי 1927 |
| מראה מקום |
274 U.S. 200 47 S. Ct. 584; 71 L. Ed. 1000; 1927 U.S. LEXIS 20 |
| החלטה | |
| בית המשפט אישר חוקיותו של חוק של מדינת וירג'יניה המאפשר עיקור כפוי ל'רפי שכל' | |
| חברי המותב | |
| נשיא בית המשפט | ויליאם הווארד טאפט |
| חברי המותב | אוליבר ונדל הולמס הבן, ואן דוואנטר, מקריינולדס, לואי ברנדייס, סאתרלנד, סנפורד, סטון, באטלר |
| דעות בפסק הדין | |
| דעת רוב | אוליבר ונדל הולמס הבן, טאפט, ואן דוואנטר, מקריינולדס, לואי ברנדייס, סאתרלנד, סנפורד, סטון |
| דעות נוספות | דעת מיעוט - פירס באטלר |
  | |
פרקטיקת העיקור בכפייה היא חלק מאאוגניקה שלילית שתפסה תאוצה רבה בארצות הברית ובמקומות נוספים באירופה החל מסוף המאה ה-19. מלחמת העולם השנייה היוותה פגיעה קשה ברעיונות אאוגניים אך דעיכתם הסופית התרחשה רק כמה עשורים לאחר מכן. מקובל לראות במשפט באק נגד בל ופסיקתו של בית המשפט מתן לגיטימציה משפטית וחברתית לעיקור כפוי. בעקבות קבלת פסק הדין, המשיכו חוקי עיקור בכפייה למאובחנים כ"רפי שכל" לחול במספר רב של מדינות בארצות הברית, ולמעשה נמשך נוהג העיקור הכפוי בארצות הברית עד לשנות ה-70. באק נמנית עם עוד כ-65,000 אמריקאים שעוקרו בכפייה לאורך תקופה זו.
אאוגניקה עריכה
אאוגניקה (Eugenics) היא פילוסופיה חברתית שבבסיסה נח דרוויניזם חברתי והיא שואפת להביא להשבחת הגזע האנושי. זוהי תאוריה אשר גורסת כי התורשה הביולוגית משפיעה על המאפיינים הפיזיים, השכליים והמנטליים של בני האדם. הורים בעלי תכונות טובות מאוד או לחלופין רעות מאוד עתידים להוריש לילדיהם תכונות דומות. המושג "אאוגניקה" הוחזר ללקסיקון על ידי המדען והוגה הדעות האנגלי, סר פרנסיס גלטון (Francis Galton), בספרו משנת 1833 חקירות לגבי כישורי האדם. המשמעות המילולית של אאוגניקה היא השבחת גזע, ביוונית eu= משובח, ו-genes= נולד. גלטון טען כי רוב התכונות האנושיות הן תוצאה של תורשה, ולכן ניתן לבצע מניפולציות בהורשה ולתעל את הילודה לצרכים חברתיים. לפיו מטרתה של האאוגניקה היא:
להחליף את הברירה הטבעית בתהליכים אחרים, רחומים יותר ויעילים לא פחות [...] להגביל את שיעור הילודה של הבלתי-כשירים במקום לאפשר להם להיוולד [...] לשפר את הגזע על ידי הגברת הילודה בקרב הכשירים.[1]
מסעות השכנוע של גלטון היו מעיין מסעות צלב מוסריים שבמהלכם הוא ניסה לשכנע את הציבור בסכנות הרבות הכרוכות ברבייה נטולת כל רסן של הכשירים פחות, ובתועלת הרבה שתבוא מעידוד רבייה בקרב הכשירים יותר.[2]
תאוריות אאוגניות, אם כן, הן תאוריות אשר שואפות להביא להשבחת הגזע על ידי שיפור ביכולות השכליות. צורות מדידה שונות הומצאו לצורך קביעת מנת המשכל ולכולן היה מכנה משותף. הן ביטלו את השפעת מקום המגורים, תזונה, חינוך או כל גורם חיצוני אחר כגורם בעל השפעה על מנת המשכל של האדם, וקבעו כי התורשה לבדה היא שמכריעה. למעשה בוויכוח שבין טבע (Nature) לתירבות (Nurture) ביצירת אופי האדם, רק הטבע קיבל מקום משמעותי. תומכי האאוגניקה מצאו עדויות, לדעתם, לכך שחלק מן האוכלוסייה היא בעלת מנת משכל נמוכה מהרגיל והם הוגדרו כ"רפי שכל", והחלק האחר של האוכלוסייה בעלת מנת משכל גבוהה מהממוצע. תומכי האאוגניקה השקיעו מאמצים רבים בפעולות שיביאו להקטנת גודל האוכלוסייה רפת השכל ולהגדלת גודל האוכלוסייה האינטליגנטית.
תורת האאוגניקה נחלקה לשני זרמים עיקריים, אאוגניקה חיובית ואאוגניקה שלילית. האאוגניקה החיובית, שבה תמך גלטון תמכה בעידוד הילודה בין בני זוג שנמצאו אינטליגנטים או בעלי כישורים יוצאי דופן. אאוגניקה שלילית תמכה בעידוד אי-ילודה בקרב אלו שאובחנו כרפי שכל. הטענה הייתה שהשקעת כספים בשכבות החלשות היא מבוזבזת' מכיוון שאנשים אלה מקובעים ביכולת שכלית מסוימת בלתי ניתנת לשינוי. כדי ליצור שינוי באוכלוסייה, יש לגרום לשינוי כבר משורש הבעיה. כך לדוגמה, האאוגניקה השלילית עודדה חוקי הגירה מגבילים ונוקשים על מנת לשלוט בטיב האוכלוסיות המהגרות.
התנועה האאוגנית בארצות הברית התפתחה לצד התנועה הפרוגרסיבית ובצל הקדמה המדעית. מבחני רמת משכל, ובמיוחד מבחן בינה (Binet), הגיעו מאירופה והפכו לתקן מחייב במדידת האינטליגנציה. התוכניות האאוגניות הראשונות דרשו לבודד במושבות מתאימות את אלה בעלי מנת משכל נמוכה. בשנת 1904 כבר היו בעשרים וארבע מן המדינות מוסדות מסוג זה ובהם שוכנו כ 14 אלף מטופלים, ובמהלך שני העשורים הבאים גדל מספר המטופלים פי שלושה ובתשע-עשרה מדינות נוספות הוקמו מוסדות מיוחדים. עם זאת בידודם של רפי השכל מיתר האוכלוסייה היה רק שלב ראשוני, כאשר מטרתם הסופית של תומכי האאוגניקה הייתה למנוע מהם להוליד ילדים ולמנוע מהגנים הפגומים שלהם לעבור הלאה לדור נוסף. אחת הפרקטיקות הקיצוניות ביותר במסגרת האאוגניקה השלילית היא העיקור הכפוי.
המקרה עריכה
הנערה קארי באק עריכה
קארי בק נולדה בשנת 1906 בשארלוטסוויל שבווירג'יניה. אמה של קארי אובחנה כרפת שכל, אושפזה במוסד מתאים לרפי שכל ובתה עברה לגור בבית משפחת דובס (Dobbs), משפחה לבנה ועשירה שאימצה אותה. בשנת 1923 קארי נאנסה על ידי אחד מבני המשפחה, וזה הכניסה להריון לא רצוי, שבסופו ילדה את בתה היחידה, ויויאן, שנלקחה ממנה זמן קצר לאחר מכן. ההיסטוריון פול לומבארדו (Paul A. Lombardo) טוען שקארי אושפזה במוסד לרפי שכל בווירג'יניה (Virginia Colony for the Epileptic and Feebleminded) בעקבות ניסיון משפחתה להסתיר את עובדת היותה רפת שכל. כמו כן, הוא מוסיף כי האבחון של קארי כבת אדם רפת שכל היה שגוי לחלוטין (כך שבפועל, זהו הגורם העיקרי שהוביל לעיקורה הכפוי של קארי). בתור בת לאמא לא נשואה, ובתור אמא לילדה לא לגיטימית (מחוץ למסגרת הנישואים; ויויאן נולדה כתוצאה מהאונס שבמהלכו קארי נכנסה להיריון) היה קל מאוד לתייג את קארי כנוטה לעבריינות מוסרית וכזבל לבן (White Trash).[3] בהגיעה לגיל 18, הוגש בשמה ערעור נגד החלטתו של המוסד לעקר אותה בניגוד לרצונה.
התגלגלות המשפט עריכה
ד"ר אלברט פרידי (Priddy) היה מנהל המוסד שבו קארי אושפזה. בשנת 1916, במסגרת העיקורים הכפויים שבוצעו באופן שגרתי על חוסים במוסד, עיקר ד"ר פרידי שתי נשים. שנה מאוחר יותר הוא נתבע על ידי אחת מהן, זאת בשל כך שעיקר אותה בניגוד לרצונה. למרות התביעה החריפה, ד"ר פרידי זוכה מכיוון שחבר המושבעים השתכנע שבתור רופא היה בסמכותו להחליט על עיקור, גם אם זה נעשה נגד רצונן של הנשים, אך עם זאת השופט הורה לו להימנע מעיקורים נוספים עד אשר יוסדר חוק העיקור.
מנהיגי התנועות האאוגניות וד"ר פרידי החלו בניסיונות לעדכון החוק בנוגע לעיקורים כפויים, וב-1924 התקבל בווירג'יניה חוק המאפשר לעקר מאושפזים במוסדות לרפי שכל. למרות זאת, החליט ד"ר פרידי לבחון את החוק אל מול החוקה האמריקאית, כדי לבחון את עמידותו. קארי נבחרה להיות מקרה המבחן שבודק את חוקיות העיקור בכפייה. ארווינג וייטהד (Whitehead), ממקורביו של ד"ר פרידי, מונה להיות עורך הדין של קארי, ערער בשמה וניהל את שלבי המשפט השונים. התביעה נעשתה נגד ד"ר פרידי עצמו, ולאחר מותו נגד מחליפו, ד"ר ג'יימס הנדרן בל (Bell), ומכאן שמו של המשפט.
המשפט נועד לבדוק את חוקיות העיקור, ולא נועד לשחרר את קארי מה"התחייבות" לעיקור, ולכן טענותיו של וייטהד לאורך כל שלבי המשפט נגעו לפרוצדורות של החוק ולהתאמתו עם חוקים אחרים, והם לא היו ניסיונות למנוע מקארי להיעקר. באף שלב במשפט לא היה ניסיון לטעון שקארי למעשה איננה רפת שכל, ואף לא נעשה ניסיון לשכנע את בית המשפט כי העיקור איננו מעשה נכון ושאינו מוסרי.[4]
באפריל 1925 קבע בית המשפט המחוזי בווירג'יניה שעיקור כפוי הוא חוקי. וייטהד ערער בפני בית הדין לערעורים בווירג'יניה, ושם העלה שלושה טיעונים:
- לא ניתן לשלול את היכולת של קארי להביא ילדים לעולם ללא הליך משפטי הוגן.
- העיקור הכפוי מהווה הפרה של התיקון ה-14 לחוקה, שמעניק הליך משפטי הוגן לכל ([1]).
- בשל היותו של העיקור בניגוד לרצון האישה, הוא מהווה הפרה בוטה של התיקון ה-8 לחוקה. התיקון אוסר על עונש אכזרי ויוצא דופן, והעיקור הוא הפרה של התיקון הזה ([2]).
גם בית הדין לערעורים דחה את עתירתו של וייטהד, ולא נותרה לו ברירה אלא לפנות לבית המשפט העליון של ארצות הברית. למעשה זו הייתה המטרה הראשונית והעיקרית של התביעה כולה. ב-22 באפריל 1927, הובא המקרה של קארי לדיון בבית המשפט העליון מול מליאה של שמונה שופטים, בראשם השופט הולמס. לפי אופי המשפט, אותו הנהיג עורך הדין וייטהד, הדיון של שופטי בית המשפט העליון עסק גם הוא רק בהתאמת העיקור לחוקה ולא באפשרות שקארי לא תעבור עיקור לא רצוי. אחת הטענות של וייטהד הייתה שחוק העיקור בווירג'יניה טועה, מכיוון שהוא חל רק על רפי שכל המאושפזים במוסדות ולא על כל רפי השכל. אך הולמס פסל טענה זו, באמתלה שלא ניתן להחיל חוק על אוכלוסיות שטרם אותרו.[4] לאחר כעשרה ימים, ב-2 במאי 1927, מסר הולמס את פסק הדין.
הפסיקה ומשמעותה עריכה
הפסיקה עריכה
הכרעת השופטים התקבלה ברוב של שמונה נגד אחד, והיא נתנה את האישור לעקר את קארי בכפייה. השופט היחידי שלא תמך בעיקורה של באק ובאישור סופי של חוק העיקור היה פירס באטלר (Pierce Butler), אך הוא לא נימק את החלטתו. פסק הדין היה קצר, קשוח ונהיר[5]: ”ראינו לא פעם אחת שטובת הציבור עלולה לעלות בחייהם של אזרחינו הטובים ביותר. מוזר יהיה אם לא נוכל לדרוש מאלו שכבר ינקו מחוזקה של האומה להקריב קורבן מועט יותר, שלעיתים אף אינו נתפס ככזה בעיני המעורבים בעניין, על מנת למנוע את הצפתנו במחוסרי יכולת. עדיף יהיה לכל העולם שבמקום שנחכה להוצאתם להורג של הצאצאים הפושעים המנוונים, או במקום שנאפשר להם לגווע ברעב בשל איוולתם, שהחברה תמנע מאלה שאינם כשירים להעמיד צאצאים דומים להם [...] שלושה דורות של אימבצילים הם די והותר.”
בית המשפט קבע כי במקרים מסוימים ניתן לקדם את טובת הכלל על ידי עיקור האנשים ה"פגומים מבחינה מנטלית", ולכן יש לבצע את העיקורים. במקרים כאלה, טובת הכלל אף גוברת על זכותו של היחיד להביא ילדים לעולם. אנשים אלו אינם יכולים להשתחרר כמו שהם מן המוסד, מכיוון שהם מהווים מטרד לחברה וסכנה לעצמם, אך עיקורם מאפשר את שחרורם נטול הסכנות, ואפילו ייתכן שיהיו תועלת לחברה. העיקרון המנחה פה הוא האמונה בכך שתכונות מנטאליות ושכליות הן מורשות, וללא אמונה זו, שהתבססה על המדע דאז, הטיעונים בעד עיקור כפוי היו בטלים. אף שהולמס פסק כי העיקור הכפוי אינו סותר את התיקונים ה-8 וה-14 לחוקה, הוא גם קבע פרוצדורה מסוימת שעל פיה העיקור חייב להתבצע, והוא חייב את המוסדות לאפשר לחולה להיות נוכח בשימוע של עצמו, אם ירצה בכך.
משמעותה והשפעתה עריכה
בעקבות פסק הדין, קארי עוקרה בניגוד לרצונה על ידי כריתת חצוצרות הרחם (סלפינג'קטומיה) (Salpingectomy) (אחרי ניתוח זה אי אפשר להשתיל חצוצרות חדשות לרחם ולמעשה הוא בלתי הפיך). גם אחותה הקטנה, דוריס, עוקרה בכפייה שנה מאוחר יותר, באותה דרך של ניתוח סלפינג'קטומיה. כדי שלא תדע את האמת המרה והמצערת, לדוריס נמסר שהיא עוברת ניתוח לכריתת תוספתן ורק שנים מאוחר יותר, לאחר ניסיונות מרובים להביא ילדים לעולם ולאחר טיפולי פוריות ארוכים, היא גילתה את האמת, ושלמעשה היה זה ניתוח לכריתת החצוצרות שברחמה. סטיבן ג'יי גולד מתאר את העצב והכאב הנורא של דוריס, שחלומה להוליד ילדים נקטע, ושעל פי אמות המידה של היום בכלל לא הייתה נחשבת למפגרת בשכלה.[6]
עיני מדינות רבות בארצות הברית היו נשואות לבית המשפט העליון, ומשנמסר הדין אימצו מדינות אלו חוקי עיקור כפוי. פסק הדין של הולמס היה תנופה אדירה להמשך העיקורים הלא רצויים, והשנים שלאחר מכן היוו את "תור הזהב" של האאוגניקה השלילית. בסך הכול 29 מדינות בארצות הברית אימצו את החוקים האלה. מאז משפט "באק נגד בל" ועד 1940, בוצעו בארצות הברית 35,878 עיקורים כפויים, של נשים ואף של גברים כאחד. לפני כן (לפני הסדרת חוק העיקור) בין השנים 1907–1925, עוקרו בארצות הברית 6,244 חוסים במוסדות לרפי שכל, וזאת כמובן בניגוד לרצונם. זוהי עלייה של יותר מפי חמישה.
מדיניות העיקור הכפוי שהפכה למקובלת בארצות הברית נדדה במהירות אל מעבר לגבולותיה. במהלך שנות השלושים קנדה, פינלנד, נורווגיה, שוודיה, אסטוניה, איסלנד וגרמניה אימצו מאפיינים של מדיניות זו. בגרמניה מדיניות של עיקור בכפייה הייתה פעילה גם לפני עליית היטלר לשלטון, אך תחתיו אומצו הנימוקים האמריקאים לאאוגניקה שלילית והם הונחו כבסיס חוקי לתוכנית אותנסיה ולתוכניות טיהור והשמדה.
מלחמת העולם השנייה וחשיפת פשעי הנאצים, הורידו מקרנם של רעיונות האאוגניקה השלילית ומהעיקור הכפוי בפרט, אך עדיין המשיכו לבצעם עוד כמה עשורים. רק בשנת 1974 בוטל באופן סופי החוק של מדינת וירג'יניה, אך החלטת המשפט בנוגע לבאק נגד בל מעולם לא בוטלה. בסך הכול עוקרו בכפייה 65,000 מאזרחי ארצות הברית. קארי נפטרה ב-28 בינואר 1983 ונקברה לצד בתה ויויאן, שנפטרה בגיל 8 כתוצאה ממגפת קוליטיס.
הפסיקה, העיקור הכפוי והליברליזם האמריקאני עריכה
בימינו, רעיונות של עיקור כפוי לצורכי אאוגניקה הם מוקצים מחמת מיאוס, אך בארצות הברית של סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 רעיונות אלו רווחו מאוד. האאוגניקה בארצות הברית פעלה במסגרת של דמוקרטיה ליברלית שקידשה את הפרט ואת חירותו, משום כך היה עליה למצוא עילה מספקת דיה כדי לפגוע בחירות זו.
כאמור, מיסוד האאוגניקה הגיע בד בבד עם התעצמותה של התנועה הפרוגרסיבית. זו קמה לאחר מיתון כלכלי קשה ודרשה את התערבות המדינה למען טובת הכלל. רעיונותיה של התורה האאוגנית, והעיקור הכפוי בפרט, היו חלק מן המנגנון שדאג לרווחת הכלל, כפי שפסק דינו של הולמס מציג היטב. בעניין זה ישנו הבדל גדול בין הפרוגרסיבים לליברלים. הליברלים דרשו את הימנעותה של המדינה מהתערבות בחיי הפרט, אולם גם הם שיתפו פעולה עם התנועה האאוגנית.
שיתוף פעולה זה הוא משום שהאאוגניקה הייתה יכולה להיתפס גם כן כמקדשת את האינדיבידואליזם. דעה רווחת באותה התקופה הייתה שהקפיטליזם והשיפור הטכנולוגי ייצרו תנאים בהם הבלתי כשירים מצליחים להתרבות ולשרוד, ולמעשה הברירה הטבעית "בוטלה". אילולא המצב היה כך, משפחת באק לא הייתה מצליחה להעמיד "שלושה דורות של אימבצילים", כלומר אילולא המצב היה כך, קארי (ודוריס בפרט) לא היו עוברות את עיקורן הכפוי. התערבותה של המדינה נועדה לתקן את המעוות ולהחזיר את המושכות לכוחות הטבע וליצור תחרות טבעית וטובה יותר. פחות אנשים הנלחמים על אותה כמות של משרות תאפשר לרבים יותר להפגין את כישוריהם וכן תאפשר מוביליות חברתית. כך למרות ההתערבות הבוטה והפרובוקטיבית בחיי הפרט, ראו הליברלים בעיקור הכפוי כמה שמקדש את האינדיבידואליזם.[4]
מידע נוסף עריכה
- ב-1934, בעוד רעיונות אאוגניים ופרקטיקות של עיקור היו פופולרים מאוד בארצות הברית ובעולם, יצא סרט העוסק בנושא. הסרט הילדים של מחר (Tomorrow's Children) מתאר נערה המועמדת לעיקור כפוי בשל מצבם של הוריה ואחיה. העיקור בוטל ברגע האחרון מכיוון שנתגלה שהנערה היא מאומצת ולכן אין סכנה בכך שתעמיד דור המשך פגום כמו הוריה.
- ב-1994 יצאה סדרת דרמה טלוויזיונית העוקבת אחר סיפור החיים של קארי, בניגוד לרצונה: סיפורה של קארי באק (Against Her Will: The Currie Buck Story).
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Francis Galton, Memories of My Life, in: Thomas C. Leonard, "More Merciful and not Less Effective: Eugenics and American Economics in the Progressive Era", History of Political Economy 35:4 (2003), 687-712
- ^ Peter J. Bowler, Eugenics, in: The Mendelian Revolution: The Emergence of Hereditarian Concepts in Modern Science and Society, Baltimor, Jhon Hopkins University, 1989, pp. 163-164
- ^ Paul A. Lombardo, Three Generations, No Imbeciles: New Light on Buck v. Bell, New-York University Law Review 60' 1-32
- ^ 1 2 3 גל אמיר, עיקור כפוי להשבחת הגזע: אאוגניקה, ליברליזם והדרך האמריקנית, זמנים 115, קיץ 2011, עמ' 34-43
- ^ Buck v. Bell. 1927. 274 U.S 200
- ^ סטיבן, ג'יי גולד, אין מידה לאדם, מאנגלית" ד"ר עמוס כרמל, דביר הוצאת לאור בע"מ, 1992, עמ' 365-366