פרושים (היישוב הישן)

פרושים הוא כינוי לתלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ולצאצאיהם בקרב אנשי היישוב הישן.

תלמידי הגר"א הגיעו ארצה בשלוש קבוצות עיקריות, החל משנת תקס"ח 1808. בראש העולים עמד רבי מנחם מנדל משקלוב, ועמו רבי סעדיה משקלוב, רבי ישראל משקלוב, אברהם שלמה זלמן צורף ורבי אריה נאמן הכולל. בשל ניתוקם וסגירותם, הפרושים משמרים מסורות מסוימות שנזנחו על ידי יתר הליטאים כמו חבישת שטריימל בשבת.

מקור השם

מקור השם שנוי במחלוקת. על פי סברה אחת, השם "פרושים" בא בשל פרישתם מהעדה האשכנזית החסידית שהייתה בארץ תוך הקמת מוסדות קהילה עצמאיים בשל התנגדותם לחסידות. לפי סברה אחרת, הכינוי נבע מההתיישבות בארץ ישראל אשר הייתה שוממת. בהתיישבותם, כאילו פרשו העולים מתענוגי העולם הזה. הסבר אחר שהוצע, הוא שהכינוי מבטא את האידיאל המרכזי בו דגלה הקהילה - פרישה ממלאכה ומסחר ומדאגה לפרנסה לעיסוק בלימוד תורה בלבד, מה שהתבטא בכך שהמוסד הראשון אותו הקימה הקהילה מיד בהקמתה היה בית מדרש במתכונת זו ושמו "מדרש פרושים".

היסטוריה

הקבוצה הראשונה של תלמידי הגר"א, אשר מנתה 150 איש, הגיעה לעיר טבריה בשנת 1808 לאחר מסע רווי תלאות. בעקבות חילוקי דעות ומנהגים עם הקהילה החסידית בטבריה עברה קבוצת עולים זו כעבור שנתיים לצפת, שם מצאו שפה משותפת עם רבני הספרדים.

רבי מנחם מנדל משקלוב וכמה מאנשיו לא מצאו את מקומם גם בצפת וב-1816 עברו לירושלים, תוך חידוש היישוב האשכנזי בעיר. אנשי הקבוצה לא יכלו להזדהות בגלוי כאשכנזים, משום שהשלטונות דרשו מכל אשכנזי בעיר לכסות את חובותיה ההיסטוריים של קבוצת רבי יהודה החסיד כמאה ועשרים שנה קודם לכן. בעקבות כך סיגלו לעצמם אנשי הקבוצה הופעה של בני העדה הספרדית וחלקם אף שינו את שם משפחתם, כדוגמת משפחת בסן ("באשע'ס" במקור). לאחר עשר שנים סילקו העולים את החובות ההיסטוריים והותר להם לשבת בעיר בגלוי כאשכנזים.

לאחר רעידת האדמה בצפת בשנת 1837 הגיעו שרידי הפרושים מהגליל בראשות ר' ישראל משקלוב לירושלים. באותה שנה נחנך בית הכנסת הפרושי "מנחם ציון" בחצר חורבת רבי יהודה החסיד על ידי הרב שלמה זלמן צורף והרב שלמה פ"ח ("סיעת החורבה"). לאחר שנתיים הוקם גם בית הכנסת סוכת שלום של רבי ישעיה ברדקי וחותנו רבי ישראל משקלוב ("סיעת החצר").

בשנת 1840 הזמינה הקהילה הפרושית בירושלים את רבי משה ריבלין משקלוב לכהן כרבה, לצד רבי ישעיה ברדקי שהיה ממונה העדה. לאחר פטירתו ב-1846 התמנה רבי יוסף זונדל מסלנט לרב העדה, וחתנו רבי שמואל סלנט לאב בית הדין שלה. לאחר פטירתו של ר' יוסף זונדל ב-1864 התמנה רבי שמואל סלנט באופן לא-רשמי לרב העדה ורב העיר, תפקיד שבו כיהן כארבעים וחמש שנה עד לפטירתו ב-1909. בתקופתו התבססה העדה הפרושית בעיר ומשקלה עלה על הקבוצות האשכנזיות החסידיות.

דמות רבת משקל נוספת בעדה הפרושית בירושלים בתקופת כהונתו של הרב סלנט היה הרב יהושע לייב דיסקין, "הרב מבריסק" (1898-1817), אף שלא נשא בתפקיד רשמי. הרב מבריסק וממשיכיו הובילו את הקו התקיף והשמרני נגד חדירת רוחות המערב לירושלים, נגד שינויים כלשהם בצביון החיים המסורתי ובעיקר בצביון מוסדות החינוך לבנים, מאבקים שנכרכו במלחמות סוערות, חרמות ונידויים.

מקהילת הפרושים בירושלים יצאו במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ראשוני בוני השכונות מחוץ לחומות וכן בוני מוצא ופתח תקווה ועוד מהמושבות הראשונות.

הפרושים ביישוב החדש

כמו שאר החרדים ביישוב הישן, חלק גדול מהפרושים התחלנו או הפכו לדתיים לאומיים. חלק אחר התערה בחרדי היישוב החדש והפך לליטאי. גם מבין אלו ששמרו על המסורת הירושלמית, רבים הושפעו מהחסידים הירושלמים. עם זאת, נותרו אלפי משפחות המגדירות את עצמן כ"פרושים". בבתי ורשה ישנו בית כנסת מרכזי בשם "היכל יצחק - פרושים". הוא מתנהל כמסורת הפרושים, על פי מנהגי הגר"א.

בחנוכה תשנ"ט (1998) נפתחה קהילה של צאצאי הפרושים הירושלמים בשם קהל פרושים, במטרה לשמר את המסורת ואורח החיים של הפרושים. גם אנשי נטורי קרתא בישראל (להבדיל מאלו שמחוץ לישראל, המזוהים עם החסידות) מורכבים בעיקר מפרושים, אך אינם מזדהים כחלק מקהילת פרושים, הנחשבת אצלם כקהילה פשרנית מידי.

קהילת פרושים מורכבת מגוונים שונים בציבור הירושלמי, כאשר חלקם משתתפים בבחירות ואחרים מתנגדים לכך.

כיום קיימות קהילות פרושים אף בערים מודיעין עילית, ביתר עילית ובית שמש. קהילות אלו ממשיכות במסורת דרכה של קהילת פרושים, אך אינן כפופות וקשורות למרכז הקהילה שבירושלים באופן מוחלט.

ראו גם

• בית דין צדק אשכנזים פרושים בירושלים

קישורים חיצוניים

• ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל, דעת - אתר לימודי יהדות ורוח
• איציק שוויקי, סיפורה של שכונת נחלת שבעה - אתר 02 ירושלים
• מרדכי קרויזר איש ירושלים: שליח ציבור בנוסח "הפרושים"