פרלימו
פרלימו - החזית לשחרור מוזמביק (בפורטוגזית: FRELIMO - Frente de Libertação de Moçambique) היא מפלגת השלטון הפוליטית הנוכחית במוזמביק.
 | |
| מדינה |
מוזמביק  |
|---|---|
| מייסד |
אדוארדו מונדלאנה, סמורה מקל |
| מנהיגים |
פיליפה ניוסי |
| תקופת הפעילות |
25 ביוני 1962 – הווה (61 שנים) |
| אידאולוגיות |
מרקסיזם-לניניזם |
| מטה |
מפוטו |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז-שמאל עד שמאל |
| ארגונים בינלאומיים |
האינטרנציונל הסוציאליסטי |
|
www | |
  | |
המפלגה נוסדה ב-1962 ומטרתה הייתה לפעול לאחדות לאומית, למאבק בשחיתות ולצמצום חוסר שוויון חברתי במוזמביק.
פרלימו נוסדה כתנועת גרילה אשר נלחמה על עצמאות מוזמביק מול השלטון הפורטוגזי ועלתה לשלטון לאחר השגת העצמאות ב-1975. ב-1977 הפכה פרלימו לתנועה מרקסיסטית-לניניסטית ואימצה תוכניות כלכליות וחברתיות שאפתניות. מאז שלטה פרלימו במדינת מוזמביק כמפלגה יחידה בהתאם ליישום אידאולוגיית הלניניזם.[1]
עם זאת, לאחר פרוץ מלחמת האזרחים במוזמביק, בין השנים 1976–1992 נחלש כוחה של המפלגה לאחר שחוותה קשיים במהלך הלחימה מול רנמו (RENAMO) - תנועת ההתנגדות הלאומית במוזמביק. ב-1986 נהרג נשיא פרלימו, סמורה מאשל, בהתרסקות מטוס. שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר התמוטטות הגוש המזרחי, חדלה המפלגה להיות מרקסיסטית-לניניסטית והפכה לדמוקרטית. ב-1990 אישרה המפלגה חוקה חדשה, המאפשרת מערכת פוליטית רב-מפלגתית. לאחר הבחירות ב-1994 נבחרה כמפלגת רוב בפרלמנט של מוזמביק.[2]
מלחמת העצמאות עריכה
מלחמת העצמאות לשחרור מוזמביק החלה ב-25 ספטמבר 1964 ונגמרה כתוצאה מהפסקת אש ב-8 ספטמבר 1974 שהובילה לקבלת העצמאות ב-1975. המלחמה התרחשה בין כוחות הגרילה של פרלימו לבין הפורטוגלים. תחילתה של מלחמת העצמאות נבעה כתוצאה מרטוריקה אנטי-קולוניאלית ומאידיאלים קומוניסטיים שהחלו להשתלט על מדינות רבות באפריקה. במקרה של מוזמביק, הפורטוגלים ששלטו במדינה נהנו ממדיניות של ניצול המדינה, כאשר עיקר המשאבים הופנו לרווחת המתיישבים הלבנים והממשלה עצמה. הילידים סבלו מהפליה ומחוסר התחשבות מצד השלטון. כתגובה החלו התקוממויות פרטיות ביוזמת הילידים המקומיים בטענה כי השלטון הפורטוגזי מפלה אותם. ההתנגדות לשלטון התחזקה בעת שבו הוקמה תנועת פרלימו.[3]
פרלימו הוקמה ב-25 ביוני 1962 בדאר א-סלאם, בירת הרפובליקה של טנגנייקה (כיום טנזניה) ונוצרה כקואליציה של שלושה ארגונים מהפכניים לאומיים. הארגונים שהתמגזו היו: האיחוד הלאומי האפריקאי של מוזמביק (Mozambican African National Union - MANU), האיחוד הדמוקרטי הלאומי של מוזמביק (National Democratic Union of Mozambique - UDENAMO) והאיחוד הלאומי של עצמאות מוזמביק (National African Union of Independent Mozambique - UNAMI). אדוארדו מונדלאנה נבחר להיות נשיא החזית ב-1963 אך נרצח ב-1970 ולאחריו נבחר סמורה מאשל.[2] המאבק בין פרלימו (בהנהגתו של אדוארדו מונדלאנה) ובין הפורטוגלים החל בספטמבר 1964 לאחר שבוצעו התקפות גרילה על יעדים בצפון מוזמביק. טקטיקת לוחמי הגרילה התבססה על מארבים, חבלה בקווי תקשורת ובקווי רכבות ותקיפות של פגע וברח. בנוסף, תנועת פרלימו קיבלה תמיכה וסיוע צבאי בעיקר מסין ומברית המועצות, אשר תרמו למאמצי האנטי-קולוניזציה ברחבי אפריקה באותה עת. למרות התרומות הרבות שפרלימו קיבלה היא עדיין סבלה ממחסור בכוח אדם, כאשר נלחמה עם 7000 חיילים מול 24000 חיילים שהיו ברשות הפורטוגלים.
לאחר התקפותיה הראשונות של פרלימו במחוז קאבו דלגאדו (אנ'), המלחמה התפשטה עד למרכז מוזמביק - עד לניאסה ולטטה. פרלימו פעלה לעיתים בקבוצות קטנות של עשרה-עד חמישה עשר חיילים. האופי המפוזר של ההתקפות היווה ניסיון להפריד את כוחות הפורטוגליים ולהדגיש את כוחו של המרד. הכוחות הפורטוגליים החלו לצבור הפסדים החל מנובמבר 1964, כך שבעזרת תמיכתה של האוכלוסייה המקומית לפרלימו היה קל להתקדם לעבר דרום מוזמביק. ב-1965 כוחה של פרלימו התחזק בעקבות גיוס רב של תושבים ופליטים מטנזניה. בנוסף, החלו לפעול בטקטיקות של שימוש בכ-100 לוחמים כאשר פשטו על שטחים רחבים ושלטו בתשתיות של הצבא הפורטוגלי. כתוצאה מכך, הפורטוגלים החלו לנטוש אזורים מרוחקים ומאוכלסים לאורך הגבול עם טנזניה. ב-3 בפברואר 1969, נשיא פרלימו אדוארדו מונדלאנה נהרג כאשר סדרה של פצצות נשלחו אליו כחבילה. למרות החקירה האינטנסיבית על ידי ארגוניים בינלאומיים, זהות המתנקשים לא אותרה אך האשמות נעו בין המשטרה החשאית הפורטוגזית לבין גורמים קומוניסטיים בתוך פרלימו.
תחת שלטונו של מונדלאנה, חיילי הגרילה הראו רחמים לפורטוגזים שהתגוררו במוזמביק, אך מצב זה נגמר בשנת 1973, לאחר שסמורה מאשל מונה להיות ראש התנועה. לאחר מינויו, הלחימות בין פרלימו והפורטוגלים התעצמו. המלחמות הקולונאליות גרמו לחריגה בכ-44% מהתקציב של פורטוגל ולאי שקט במחנה האירופאי עד לסיומן ב"מהפכת הציפורנים" (Carnation Revolution) שהתרחשה ב-1974.
באפריל 1974 "מהפכת הציפורנים" הפילה את משטר אסטאדו נובו הפורטוגלי בהנהגתו של אנטוניו דה אוליביירה סלזר והמדינה התנגדה לתמיכה במלחמה הקולוניאלית הארוכה במוזמביק. הגנרל אנטוניו דה ספינולה, ראש הממשלה החדש בפורטוגל, קרא להפסקת אש שהובילה לקיום המשא ומתן בין הפורטוגזים לבין פקידי פרלימו והסתיימה בחתימת הסכם לוסקה ב-7 בספטמבר 1974. הסכם זה העיד באופן רשמי כי כל כוח השליטה במוזמביק יועבר לפרלימו ללא בחירות ועצמאות המדינה החלה ב-25 ביוני 1975.[3]
מלחמת האזרחים עריכה
מיד לאחר השגת העצמאות ועליית פרלימו לשלטון, חלקים נרחבים מהחברה סירבו להכיר בפרלימו כממשלה החדשה והתעוררו התקוממויות. הסיבות העיקריות לפרוץ המלחמה נבעו כתוצאה מגישתה המרקסיסטית-לניניסטית של המפלגה. כחלק מאימוץ גישה זו, המפלגה קיימה שלטון יחיד ויישמה מגוון אמצעים המגבילים התנגדות לשלטון. בנוסף, אימצה את גישת הפורטוגלים ויצרה הפרדה בין האוכלוסייה לבין המורדים.[4]
נפילת השלטון הפורטוגלי גרמה ליצירת התקוממות של האוכלוסייה השחורה ולערעור שלטון המיעוט הלבן. כתוצאה מכך, שר הביטחון של רודזיה, קן פלאוור (אנ') הגה את הרעיון של לחולל את מלחמת האזרחים ולפעול נגד פרלימו על ידי הקמת תנועה יריבה. תחת סיוע מדרום אפריקה ומרודזיה, התנועה האנטי קומוניסטית נוסדה ב-1974 ונקראה "רנמו" (ההתנגדות הלאומית של מוזמביק).
מלחמת האזרחים החלה בשנת 1977 והסתיימה ב-1992. המלחמה גבתה קורבנות רבים שמתו מרעב, מהקרבות ורבים נעקרו מבתיהם. בנוסף, ההפסד הכלכלי מדיני נאמד בין 15 ל-20 מיליון דולר. הקרבות היו קשים ופרלימו נחלה כישלונות רבים במהלך הלחימה אך בעזרת סיוע צבאי ממדינות שכנות כגון זימבבואה ומארצות מערב: ארצות הברית ובריטניה, הצליחה להתגבר על תבוסותיה מול רנמו.[5] ב-1986 מטוסו של הנשיא מאשל התרסק בפתאומיות ולאחריו עלה לשלטון ז'ואקים שיזאנו (אנ'), אשר החל להגות את רעיון הבחירות הרב מפלגתיות במוזמביק. מלחמת האזרחים נגמרה בשנת 1992, במסגרת הסכמי השלום ברומא. השנים הרבות של המלחמה הותירו אחריהן נזק חברתי וכלכלי והקשו על הממשלה להשיג מטרות חברתיות ולשפר את רווחת תושביה. בשנים מאוחרות יותר, כשפרלימו החלה לפעול בצורה דמוקרטית-חברתית היא קיבלה תמיכה מממשלתה של מרגרט תאצ'ר בבריטניה. מוזמביק הפכה לחברה בחבר העמים הבריטי וסימלה מושבות עצמאיות.
מרקסיזם עריכה
בשנת 1977 פרלימו אימצה את המרקסיזם-לניניזם בתור האידאולוגיה הרשמית של הארגון וגם בתור האידאולוגיה הרשמית של המדינה וכך נהפכה למפלגה חלוצה-מפלגת פרלימו ולא חזית כפי שנקראה בעבר. השינוי מתנועת שחרור למפלגה מרקסיסטית-לניניסטית הביא להשלכות ארוכות טווח כפי שאמר קרבון (carbone 2005): "הרעיון הלניניסטי של מפלגת שלטון אחת, עם הגבלת חברים במפלגה ועליונות המפלגה על פני המדינה, רמז על ההחלטה לחסל ולדכא ארגונים המשתייכים לאופוזיציה".
למדיניות החברתית-כלכלית והחקלאית המתוכננת שאומצה על ידי פרלימו היו השלכות חברתיות כמו הזנחה באזורים כפריים רבים שבהם רנמו שגשגה. הדבר ניכר במיוחד במחוזות שנמצאים במרכז ומרכז צפון: סופאלה, מאניקה, זמבזיה, טטה ונאמפולה. מדיניותה של פרלימו, כללה זכויות שיטתיות הניתנות למגזרים עירוניים ותעשייתיים על ידי סובסידיות ממשלתיות ישירות או עקיפות, בשילוב עם "כפיית מודרניזציה" עבור קהילות כפריות. פרלימו הייתה אחראית להלאמת קרקעות ורכוש עירוני שבעבר היו בבעלות של ספקולנטים (קוני סחורות במטרה להגדיל את רווחיהם), כל זאת על מנת לערער את הבורגנות הלאומית שהמפלגה התייחסה אליהם כעושקים. אימוץ גישת המרקסיזם-לניניזם התרחש באופן רשמי בשנת 1977 במהלך הקונגרס השלישי של פרלימו, אך למרות זאת כבר היה קיים "סוציאליזם שקט" בפרלימו מאז 1968. אחת הטענות האנטי-קומוניסטיות הסבירו כי המרקסיזם של פרלימו נבע מתלותה בברית המועצות או בסין.
אקינו דה בראגאנסה (אנ'), תאורטיקן בולט מפרלימו ומשרתו של הנשיא מאשל אשר נהרג איתו בתאונת המטוס, היה מבין הראשונים שהצהיר כי פרלימו מתקדמת לעבר סוציאליזם מרקסיסטי-לניניסטי.
פרלימו הייתה תנועת איכרים עד הליברליזציה הלאומית שקרתה בדרום מוזמביק ב-1980. לאחר הליברליזציה ניתן היה לפתור את הדילמה של יישום הסוציאליזם בחברה בה היו מספר קטן של פועלים. על מנת לבנות ברית פועלים-איכרים שתתחיל מהפכה של ממש, 90% מכוח העבודה הורכב מאיכרים. פרלימו דבקה במרקסיזם וראתה בה כאידאולוגיה מדעית ודחתה את הגרסאות האחרות של המרקסיזם באפריקה אשר ניסו ליישם תורות מרקסיסטיות, כלכליות וחברתיות שונות כמו "המרקסיזם האפריקאי", "המרקסיזם הקהילתי" ו"המרקסיזם האסלאמי".[6]
התמשכות המאבק המזוין איפשרה את ההקצנה של המרקסיזם לא רק במושבות הפורטוגליות, אלא גם בקרב תנועות לאומיות אפריקאיות אחרות, כמו אלה של דרום אפריקה, זימבבווה, נמיביה והסהרה המערבית.[2] לאחר שז'ואקים שיזאנו עלה לשלטון, הוא לא דגל בגישה המרקסיסטית אף על פי שבעבר ראה בגישה זו כהשראה ממדינות הגוש הקומוניסטי. בעקבות התמוטטות הגוש המזרחי ב-1989 הוא ראה באידאולוגיה המרקסיסטית כמיושנת מידי בשביל העולם המודרני. עקב זאת, הוא תמך בחוקה מתוקנת- דמוקרטית אשר אומצה בשנת 1990. לאחר שמלחמת האזרחים של מוזמביק (1976-1992) הסתיימה, השלטון של מוזמביק קרא לבחירות דמוקרטיות ורב-מפלגתיות ב-1994. מפלגת פרלימו זכתה בבחירות הראשונות ברוב גדול של קולות. המפלגה סברה שיש צורך לצמצם עקבות של ההשפעה הסוציאליסטית. חברי המפלגה פעלו לשכתב את ההיסטוריה הרשמית של מלחמת העצמאות של מוזמביק.[7]
1999 והלאה עריכה
מאחר שפרלימו הזדקקה לכמה שיותר קולות היא החלה לנסות להשיג קולות נוספים מקבוצות שלא אהדו אותה בעבר כגון מנהיגים מסורתיים, קהילות דתיות ואנשי עסקים והודיעה על כוונתה לקבץ מוזמביקאים מכל המעמדות והרבדים החברתיים. בבחירות בסוף 1999, הנשיא שיזאנו נבחר מחדש עם 52.3% מהקולות ופרלימו הבטיחה 133 מתוך 250 מושבים לפרלמנט.
בשל האשמות של הונאה בבחירות וכמה מקרים של שחיתות, ממשלת שיזאנו זכתה לביקורת נרחבת. תחת הנהגתו של שיזאנו, מוזמביק המשיכה להיחשב כמודל לצמיחה כלכלית מהירה ובת קיימא. שיזאנו החליט לא לעמוד בבחירות לנשיאות ב-2004, למרות שהחוקה אפשרה לו לעשות זאת. בשנת 2002, במהלך הקונגרס השמיני שלה, המפלגה בחרה את ארמנדו גבוזה כמועמד שלה בבחירות לנשיאות שנערכו ב 1-2 בדצמבר 2004. ארמנדו זכה והמפלגה זכתה בכ-60% מהקולות וב-160 מתוך 250 מושבים באספה הלאומית.
רנמו וכמה מפלגות אופוזיציה אחרות התלוננו על הונאת בחירות וגינו את התוצאות. משקיפים בין-לאומיים (בין השאר, חברי משלחת תצפית הבחירות של האיחוד האירופי למוזמביק ומרכז קרטר) תמכו בטענות האלה ומתחו ביקורת על ועדת הבחירות הלאומית (CNE) על כך שלא ניהלו בחירות הוגנות ושקופות. הם פירטו מקרים רבים של התנהגות בלתי הולמת של רשויות הבחירות שהטיבו עם פרלימו. עם זאת, משקיפי האיחוד האירופי הגיעו למסקנה כי הפגמים בבחירות כנראה לא השפיעו על התוצאה הסופית של הבחירות לנשיאות.[2]
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של פרלימו (בפורטוגזית)- פרלימו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Pike, John. "Mozambique Liberation Front (FRELIMO)" (באנגלית). נבדק ב-2018-03-18.
- ^ 1 2 3 4 [http://paperroom.ipsa.org/papers/paper_17130.pdf The Political-Ideological Path of Frelimo in Mozambique, from 1962 to 2012] (ארכיון)
- ^ 1 2 "Mozambique Gains Independence From Portugal On This Day In 1975". Face2Face Africa (באנגלית אמריקאית). 2014-06-25. נבדק ב-2018-03-18.
- ^ [http://www.adelinotorres.info/africa/David%20Robinson,%20Curse%20on%20the%20Land-History%20of%20the%20Mozambican%20Civil%20War.pdf Curse on the Land: A History of the Mozambican Civil War]
- ^ "Key actors: Accord Mozambique". Conciliation Resources (באנגלית). 2011-12-29. נבדק ב-2018-03-18.
- ^ Marxism and Islam - Oxford Islamic Studies Online, www.oxfordislamicstudies.com (באנגלית)
- ^ fliphtml5.com, Independence Redux in Postsocialist Mozambique | FlipHTML5, fliphtml5.com