פרנסואה דובליה
פרנסואה דובליה (בצרפתית: François Duvalier, בקריאולית האיטית: Franswa Divalye; 14 באפריל 1907 - 21 באפריל 1971) היה נשיאה ורודנה של האיטי משנת 1957 ועד 1971. כונה לעיתים "פאפא דוק" משום שהיה רופא בהכשרתו. שלטונו אופיין באלימות וטרור.
.jpg) | |||||
| לידה |
14 באפריל 1907 פורט-או-פרנס, האיטי  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 באפריל 1971 (בגיל 64) פורט-או-פרנס, האיטי | ||||
| מדינה |
האיטי | ||||
| השכלה | |||||
| מפלגה |
מפלגת האחדות הלאומית | ||||
| בן או בת זוג |
Simone Duvalier (27 בדצמבר 1939–1971) | ||||
| |||||
  | |||||
ביוגרפיה עריכה
דובליה נולד בפורט-או-פרנס באי האיטי. הוא השלים את לימודי הרפואה שלו באוניברסיטה של האיטי בשנת 1934 ושימש כרופא כללי עד שנת 1943. בשנת 1946 מינה אותו נשיא האיטי, דומרסיה אסטימה למנכ"ל שירות הבריאות הציבורית באי. כאשר הודח אסטימה בהפיכה צבאית בשנת 1950, שב דובליה לעבודתו הקודמת במשלחת הסניטרית האמריקנית ובמקביל ניסה לקדם את מעמדו כנגד הנשיא החדש, פול א. מגלואר.
אחרי ההפיכה שהדיחה את מגלואר בשנת 1956 קמה שורה של ממשלות חלשות, ואחר כך נבחר דובליה לנשיא בשנת 1957. במהלך מסע הבחירות השתמש לעיתים תכופות בכנופיות צבאיות, בהתנקשויות ובעיקר ניסיון לערער על כוחה של האליטה המולאטית באי. כדי להטיל אימה ביריביו לשלטון, ארגן דובליה משטרה חשאית בשם הטונטון מקוט (Tontons Macoutes), וכן החיה את מסורות הוודו, כשהוא מציג את עצמו לעיתים תכופות ככהן וודו בעצמו. בשנת 1964, בעקבות "בחירות" שארגן ובהן זכה לרוב מוחלט (הוא היה המתמודד היחיד כי הוציא את שאר המפלגות מחוץ לחוק) הכריז על עצמו "נשיא לכל החיים"[1]. שלטונו הדיקטטורי הביא לקרע ביחסים עם ארצות הברית, שאוחה רק באופן חלקי החל משנת 1962. לפני מותו הועיד דובליה את בנו בן העשרים, ז'אן קלוד דובליה, שכונה "בייבי דוק", למשרת יורשו כנשיא.
הרומן השחקנים, במקור - The Comedians (1965) של גרהם גרין (הוצאת עם עובד 1973, תרגם אמציה פורת), מתרחש על רקע שלטונו של פרנסואה דובליה ומתאר את אימי שלטונו.
קישורים חיצוניים עריכה
- פרנסואה דובליה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- פרנסואה דובליה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
פרנסואה דיוליה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ נשיא חדש בהאיטי: הילד הרע של המוזיקה הופך לרציני, באתר אפוק טיימס, 1 במאי 2011