פרס סטרגה
פרס סטרגה (באיטלקית: Premio Strega) הוא הפרס הספרותי היוקרתי ביותר באיטליה. הפרס מחולק מדי שנה מאז 1947 ומוענק לסופר יחיד (או סופרת) עבור ספר שפורסם בין ה-1 במאי וה-30 באפריל בשנת הפרס.
| מדינה |
איטליה  |
|---|---|
| הגוף המעניק |
קרן בלונצ'י |
| תקופת הפרס |
1947–הווה (כ־77 שנים) |
| נקרא על שם |
סטרגה |
|
www | |
  | |
היסטוריה עריכה
ב-1944, לאחר שחרור איטליה וכדרך ל"חזרה לנורמליות" לאחר תקופת הפשיזם והכיבוש הנאצי, כינסו מריה וגופרדו בלונצ'י בביתם שברומא סלון ספרותי שכלל מספר אישי תרבות ואינטלקטואלים. הסלון, שהתכנס בימי ראשון, כונה "החברים של יום ראשון" (Amici della Domenica). ב-1947 הציע אחד החברים בסלון, התעשיין והמצנט, גואידו אלברטי שברשותו הייתה גם הבעלות על מותג הליקר סטרגה, לתרום פרס ספרותי שנתי. השופטים שיבחרו את הזוכה יהיו "החברים של יום ראשון". הפרס הוענק באותה שנה לאניו פלאניאנו (Ennio Flaiano) על ספרו "Tempo di uccidere".
תקנון הפרס עריכה
הפרס מנוהל על ידי קרן מריה וגופרדו בלונצ'י (Fondazione Maria e Goffredo Bellonci). חברי חבר השופטים של ועדת הפרס מונים כ-400 אישי תרבות וספרות איטלקיים, על מנת להתקבל לחברות בוועדה יש צורך בהמלצתם של לפחות שני חברים מכהנים. בנוסף להם משתתפים בחבר השופטים עוד 220 אנשי תרבות איטלקים וזרים מטעם 30 מכוני תרבות איטלקים ברחבי העולם (כולל בישראל), 20 קוראים נבחרים ו-20 הצבעות קבוצתיות של בתי ספר, אוניברסיטאות ומועדוני קריאה. בסך הכול יש 660 מצביעים בחבר השופטים[1]. עד מותה ב-1986 עמדה מריה בלונצ'י בראש ועדת הפרס.
מתוך ספרי השנה נבחרת "רשימה ארוכה" בת שנים עשר ספרים, מתוכה נבחרים חמישה ספרים ל"רשימה הקצרה", ממנה נבחר לבסוף הזוכה, בדומה לפרס בוקר הבריטי.
הפרס מוענק ביום החמישי הראשון של חודש יולי בנימפאום של וילה ג'וליה ברומא.
ממקבלי הפרס לאורך השנים עריכה
- 1950 - צ'זארה פבזה, עבור "הקיץ היפה" (La bella estate)
- 1952 - ג'ורג'ו באסאני, "חמישה סיפורי פרארה"
- 1953 - אלזה מורנטה, "האי של ארתורו"
- 1959 - ג'וזפה תומאזי די למפדוזה, "הברדלס"
- 1961 - רפאלה לה קפריה, "נפצע אנושות" (Ferito a morte)
- 1963 - נטליה גינצבורג, "לקסיקון משפחתי"
- 1975 - תומאזו לנדולפי, "אקראי"
- 1979 - פרימו לוי, "מפתח כוכב"
- 1981 - אומברטו אקו, "שם הוורד"
- 2001 - דומניקו סטרנונה, "ויה ג'מיטו" (Via Gemito)
- 2002 - מרגרט מצאנטיני, "אל תזוזי" (Non ti muovere)
- 2003 - מלניה ג' מאצוקו, "ויטה"
- 2006 - סנדרו ורונזי "כאוס רגוע" (Caos calmo)
- 2007 - ניקולו אמניטי, "כמצוות האל" (Come Dio comanda)
- 2008 - פאולו ג'ורדנו, "בדידותם של המספרים הראשוניים"
- 2009- טיציאנו סקארפה, "סטאבט מאטר"
- 2010 - אנטוניו פנאקי, Canale Mussolini
- 2011 - אדוארדו נסי, Storia della mia gente
- 2012 - אלסנדרו פיפרנו, Inseparabili
- 2013 - וולטר סיטי, Resistere non serve a niente
- 2014 - פרנססקו פיקולו, "הכמיהה להיות כמו כולם" Il desiderio di essere come tutti
- 2015 - ניקולה לג'יויה, La Ferocia
- 2016 - אדוארדו אלבינטי, "בית הספר הקתולי" La scuola cattolica
- 2017 - פאוֹלוֹ קוֹנייטי, "שמונה הרים" Le otto montagne
- 2018 - הלנה יאנצ'ק, "הבחורה עם הלייקה" La ragazza con la Leica
- 2019 - אנטוניו סקוראטי, "מ. בן המאה" M. Il figlio del secolo
- 2020 - סנדרו ורונזי, "יונק הדבש" Il colibrì
- 2022 - מריו דֶזִיאטי, "נעים ונדים" Spatriati
- 2023 - אדה ד'אדמו, ,כמו מאוויר" Come d'aria
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של פרס סטרגה (באיטלקית)- על הפרס באתר ליקר סטרגה (באנגלית)
