צבא הלבאנט
צבא הלבאנט (בצרפתית: Armée du Levant) הוא כינוי לכוחות המזוינים שהקימה ממשלת הרפובליקה הצרפתית השלישית ולאחריה צרפת של וישי, בשטחי סוריה ולבנון בתקופה בה שלטה צרפת במדינות אלו מכוח המנדט של חבר הלאומים, בין 1920 ל-1941.
היסטוריה עריכה
ועידת סן רמו שהתקיימה בסן רמו שבאיטליה באפריל 1920, החליטה על כינונו של שלטון מנדטורי צרפתי בסוריה ובלבנון. כדי לאכוף את המנדט שניתן לה, פלשה צרפת עם כוחות צבאיים לסוריה ונלחמה בקרב מייסלון ב-23 ביולי 1920 נגד הצבא הסורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה. בקרב זה כבש הצבא הצרפתי את דמשק והגלה את המלך פייסל הראשון מזרחה. הצבא הצרפתי בפיקודו של הגנרל אנרי גורו (Henri Gouraud) השתלט על סוריה ולבנון.
ב-1920 מנה "צבא הלבאנט" כ-70,000 איש, תחת פיקודם של כאלף קצינים צרפתים. כוח זה הורכב מגדודי "לגיון הזרים", ומגדודים מבני המושבות של צרפת באפריקה. המטה הראשי ישב בביירות. מפקד צבא הלוואנט היה הנציב העליון הצרפתי, שישב בבירות והיה מופקד על המנדט על סוריה ועל לבנון.[1]
בסמוך לאחר הכיבוש הוקם כוח שכונה על ידי הצרפתים "הלגיון הסורי". כוח זה כלל יחידות רגלים ופרשים וגויס בעיקר מקרב המיעוטים האתניים בסוריה עצמה.
יכולתה של צרפת להחזיק לאורך זמן כוח צבאי כה גדול בסוריה הייתה מוגבלת מבחינה כלכלית. ממשלת צרפת נאלצה לצמצם במהירות את צבא הלוואנט, ובשנת 1924 כבר ירדה מצבתו לכ-15,000 איש.[2]
לאחר המרד הסורי הגדול (1925–1927) אורגן הלגיון הסורי מחדש ונקרא "הפלוגות המיוחדות של הלבאנט" (Troupes Speciales du Levant). יחידות אלו חוזקו בידי יחידות קולוניאליות של צבא צרפת מצפון אפריקה, מסנגל ומלגיון הזרים. כוח זה, שכונה "צבא הלבאנט" היה אחראי על שמירת הסדר בסוריה ובלבנון בתקופה שבין המלחמות.
בגיוס הכוח נמנעו הצרפתים מלגייס את המוסלמים הערבים הסונים שהיוו 65% מאוכלוסיית סוריה. לכוח גויסו במיוחד דרוזים, נוצרים, צ'רקסים ועלווים. בין 1926 ל-1939 כלל כוח זה כעשר פלוגות חיל רגלים, שגויסו במיוחד מקרב העלווים, ארבע פלוגות פרשים, שגויסו במיוחד מקרב הדרוזים והצ'רקסים, שלוש מחלקות רכובות על גמלים, הנדסה קרבית, מספר כלי רכב משוריינים, ויחידות תחזוקה. בנוסף לכך הוחזקו תשע מחלקות של חיל רגלים לבנוני, ו-22 מחלקות של חיל רגלים רכוב, שהורכב מדרוזים, צ'רקסים וכורדים, ששימשו גם כמשטרה צבאית למטרות ביטחון פנים, והוצבו בעיקר באזורים בהם גויסו. ב-1938 מנו "הפלוגות המיוחדות" כ-10,000 איש, מתוכם 306 קצינים שרק 88 מהם היו צרפתים. בחומס הוקמה אקדמיה צבאית (École Militaire) שאימנה את המתנדבים הלבנונים והסורים.
לאחר תבוסת צרפת במערכה על צרפת והקמת משטר וישי, נותרו הכוחות בסוריה ובלבנון נאמנים למשטר וישי. הנציב העליון של צרפת בסוריה ולבנון היה הגנרל אנרי פרנאן דנץ. לרשותו של דנץ עמדו 35,000 אנשי "צבא הלבאנט", מהם 8,000 אנשי צבא צרפתים, ויתרם מגויסים מקומיים מתושבי סוריה ולבנון.[3] כן עמד לרשות דנץ חיל אוויר קטן, ומיושן ברובו, אם כי במהלך 1941 חוזק חיל האוויר במטוסים מאלג'יריה ומצרפת, והגיע למספר של 289 מטוסים[4]. כמו כן סייעו לצבא הלבאנט שתי משחתות בנות 3,000 טון ושלוש צוללות של הצי הצרפתי.[5]
ביוני 1941 פלשו כוחות בעלות הברית, בצירוף כוחות צרפת החופשית לסוריה וללבנון, במבצע שכונה "מבצע אקספורטר". כוחות בעלות הברית התקיפו את סוריה ולבנון דרך ארץ ישראל ועיראק. ב-14 ביולי 1941 נכנע צבא הלבאנט לבעלות הברית, לאחר שגילה התנגדות קשה. בעקבות התבוסה נשלחו רוב יחידות הצבא הצרפתיות והאפריקניות למקום מוצאן. מיעוט מהם הצטרף לצבא צרפת החופשית. מפקד צבא צרפת החופשית בסוריה ובלבנון, הגנרל ז'ורז' קאטרו הכיר בעצמאותן של סוריה ולבנון בשם צרפת החופשית, עוד בנובמבר 1941, אך עדיין שמר על שלטון צבאי במדינות אלו. בנובמבר 1943 הייתה לבנון למדינה עצמאית, ובינואר 1944 הייתה גם סוריה למדינה עצמאית.
בתקופת הממשל הצבאי הצרפתי הוחזקו "הפלוגות המיוחדות" ככוח שעמד לרשות הממשל, ועם הקמת סוריה ולבנון השתלבו בצבא הסורי ובצבא הלבנוני.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, יחידה 5, עמ' 175.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, יחידה 5, עמ' 177.
- ^ גווין לונג, 16, אוסטרליה במלחמת 1939-1945, כרך 2, אנדרטת המלחמה של אוסטרליה, 1953, עמ' 333–334. (באנגלית)
- ^ ALLIES PLUCK LEBANON, SYRIA FROM AXIS GRIP אתר ww2days.com
- ^ לונג, עמ' 335