צפידת מוות
| ערך ללא מקורות | |
צפידת מוות (בלטינית: Rigor mortis, ריגור מורטיס) היא אחד מסימני המוות, המאופיינת בהתקשחות השרירים תוך מספר שעות לאחר המוות בגלל שינויים ביוכימיים החלים בהם. סימני מוות נוספים הם כתמי המוות (Livor mortis), המופיעים תוך פרק זמן מסוים ממועד הפטירה כתוצאה מיציאה של דם לרקמות תת-עוריות בהתאם לגרביטציה שפעלה על הגופה, וכן התקררות הגופה (Algor mortis), המתרחשת גם היא תוך פרק זמן ממועד המוות. סימנים אלו ואחרים מסייעים לרופא המשפטי להעריך מתי אירע מועד המוות, אם לא ידוע מועד זה.
שינויים פיזיים עריכה
לאחר המוות, השרירים הופכים להיות רפים ומדולדלים, וניתן להזיז באופן פסיבי את הגפיים ואת הלסת התחתונה. לאחר מכן השרירים הולכים ומתקשחים באופן בו יש ריגידיות או קשיחות מלאה של השרירים והמפרקים, תופעה הידועה בשם צפידת המוות או ריגור מורטיס. לאחר מכן הריגידיות חולפת והגוף הופך להיות רפה כמקודם.
בטמפרטורות רגילות ותחת תנאים רגילים, צפידת מוות מתחילה תוך חצי שעה עד שעה ממועד המוות, והתקשחות השרירים מתפתחת באופן עולה למקסימום בתוך 12 שעות, נשארת למשך 10 עד 12 שעות נוספות ולאחר מכן נעלמת תוך 12 שעות נוספות.
צפידת מוות מתפתחת ונעלמת בשיעור דומה בכל השרירים. עם זאת, שרירים בעלי נפח קטן יותר (כגון, שרירי הלעיסה והידיים) הופכים ריגידיים (קשיחים) לפני שרירים בעלי נפח גדול יותר (למשל, שרירי הירכיים). בעבר תופעה זו גרמה לתפיסה מוטעית אשר גרסה כי הצפידה מתחילה מהראש ומתקדמת מטה.
לרוב, כמעט ולא ניתן להבחין בצפידת מוות אצל ילדים ופעוטות, בעיקר עקב מסת השריר הנמוכה שלהם.
מנגנון ביוכימי עריכה
צפידת מוות היא תהליך פיזיו-כמיקלי המתרחש לאחר המוות, כאשר השרירים ממשיכים בביצוע פעילות מטבולית של גליקוליזה למשך זמן קצר. במהלך התהליך הזה, ATP, המשמש למגוון של תהליכים מטבוליים בתא, עובר הידרוליזה ל-ADP, וכן מיוצרת בשריר חומצה לקטית המורידה את רמת ה-pH התאי. מחסור ב-ATP חדש לאור מחסור בחמצן וכן עליה בחומציות התא מביאה לתופעה הקרויה locking chemical bridges בין שני חלבוני שריר עיקריים הקרויים אקטין ומיוזין. בכיווץ שריר פיזיולוגי, פעולת הכיווץ מתאפשרת הודות ליצירת הקשרים בין שני חלבונים אלו (קשרים המכונים Cross-bridges) ולניתוקם לאחר הכיווץ. אך בצפידת מוות, עקב המחסור ב-ATP לא מתרחש תהליך הניתוק בין החלבונים, והחיבור בין שני חלבונים אלו מביא להתקבעות ולהתקשחות, ללא קיצור השריר. עם הזמן, בעקבות תהליך פירוק של חלבונים והתחלת תהליך של ריקבון הגופה, הקשר שבין האקטין למיוזין מתפרק והשרירים הופכים להיות רפויים בשנית.
הערכת שעת המוות עריכה
בדומה לסימני מוות אחרים ושינויים המתרחשים לאחר המוות, צפידת מוות יכולה לשמש לצורך הערכה משפטית הנוגעת למועד המוות. עם זאת, יש לקחת בחשבון שהתפתחות של צפידה יכולה להיות מושפעת ממגוון רחב של גורמים המשפיעים על התהליך הכימי שתואר לעיל. כך למשל, ההופעה וההיעלמות של צפידה היא מואצת על ידי מאמץ גופני שקדם למוות, פרכוסים, היפרתרמיה או טמפרטורה חמה. באזורים חמים, יכולה צפידה להתחיל ולהיעלם בתוך 9 עד 12 שעות בלבד. באופן דומה, מצבים מטבוליים המקושרים לחמצת ואורמיה מגבירים את הקצב המטבולי בו מתרחשת הצפידה.
צפידת מוות מתפתחת באופן שונה כתלות במסת השריר, כאשר אצל ילדים קטנים, אנשים מבוגרים או נכים הריגור מתפתח לאט יחסית. גם תרופות או רעלים שונים משפיעים על התפתחות של צפידת מוות. הרעלת סטריכנין, הידוע כגורם להתכווצויות טטניות חזקות של השריר, מאיצה את התהליך, בעוד הרעלה של פחמן חד-חמצני גורמת לאיחור בהתחלה של צפידה. קיימות תרופות או רעלים מסוימים המקושרים בצפידה משמעותית מאד. ניתן להעריך האם חל שינוי במנח הגופה לאחר המוות בחקירה משפטית על פי צפידת מוות: כך למשל, אם הגפיים הריגידיות אינן תואמות את חוקי הגרביטציה (גופה שידיה מורמות באוויר, למשל, היא דוגמה למקרה בו הידיים הוזזו לאחר התהוות הצפידה).
צפידת מוות בשרירים לא רצוניים עריכה
צפידת מוות משפיעה לא רק על שרירים רצוניים כי אם גם על שרירים לא רצוניים וכן על שריר הלב עצמו. צפידת מוות משפיעה למשל על השריר האחראי על כיווץ האישון ויכולה לייצר מצב בו אישוני העיניים אינם שווים, ארטיפקט שיכול לבלבל במהלך הבדיקה הגופנית. השריר זוקף השערה שעל העור (Musculus arrector pili) מתכווץ אף הוא וגורם למראה של "עור ברווז", אשר בעבר יוחס בטעות למקרים בהם סיבת המוות הייתה טביעה, למשל. הימצאות של זרע באזור או בקצה הפין היא תופעה שכיחה ונובעת מכיווץ של שכבת השריר של שלפוחיות הזרע אשר מתפקדות כמאגר של נוזל זרע ולמעשה "דוחפות" את מאגר הזרע לאחר המוות לאור הריגור הקיים גם בשריר זה.
