קיאנטי
קיאנטי (באיטלקית: Chianti) הוא שמו של אזור באיטליה במחוז טוסקנה, בין פירנצה וסיינה. משמו נגזר שמו של סוג מפורסם של יין אדום המיוצר בעיקר מענבי סנג'ובזה.
 | |
| סוג |
יין אדום  |
|---|---|
| מוצא |
איטליה |
  | |
היסטוריה וגאוגרפיה עריכה
אזור קיאנטי הגבעי בעל האקלים הנוח היה מיושב בבני אדם עוד במאה ה-11 לפני הספירה. האטרוסקים נכחו באזור במאה השלישית לפני הספירה, ולאחריהם הרומאים, אך אלו וגם אלו השאירו במקום אך עקבות מועטים, ונראה כי האזור היה בעיקרו אזור חקלאי. לאחר התמוטטות האימפריה הרומית, היה האזור במצב של עזובה ושיממון, ואינו נזכר כמעט ברשומות עד שנת 700 לספירה.
בשנת 715 נזכר האזור כמצוי במחלוקת בין ארצו וסיינה, שהסתיים בשליטתה של ארצו באזור למשך כחמש מאות שנים.
עם סוף המאה ה-12 החלה לפעול באזור פירנצה ולהפעיל את השפעתה כנגד השפעת סיינה. פירנצה הקימה את "הליגה הקיאנטית" (Lega del Chianti), שכללה את שלושת הכפרים ראדה אין קיאנטי, קסטלינה אין קיאנטי וגאיולה אין קיאנטי, שמרכזה היה בתחילה בקסטלינה, ולאחר מכן בראדה, וסמלה התרנגול השחור. האזור זכה למעין אוטונומיה, אך למעשה היה נתון בשליטת הרפובליקה של פירנצה. הליגה חדלה מפעולתה במאה ה-16 לאחר שסיינה ירדה מגדולתה ולא היוותה עוד איום על האינטרסים של פירנצה.
ההגדרה הראשונה של אזור הגבעות שופע הכרמים כאזור נפרד הקרוי "קיאנטי" נעשתה ב-1716. היא תיארה את האזור הסמוך לכפרי "הליגה" מן המאה ה-13, שהפכו לאחר מכן ל"מחוז קיאנטי" (Provincia del Chianti). ב-1932 עוצבו מחדש גבולות האזור. האזור החדש היה גדול מאוד, וחולק לשבעה אזורים - קלאסיקו, קולי ארציני, קולי פיורנטיני, קולינה פיזאנה, קולי סנאזי, מונטאלבנו ורופינה. אזור "קיאנטי" הישן היה עתה רק חלק מאזור קלאסיקו, והיווה כ-10% מאזור קיאנטי החדש. כפרים רבים שעתה מצאו עצמם באזור קיאנטי הוסיפו לשמם את המילה "אין קיאנטי"; האחרון שעשה זאת היה הכפר גרווה (Greve), שהפך לגרווה אין קיאנטי.
הפופולריות של היין המקומי, וקלות הייצוא שלו, בעת שהונהגה תווית האיכות האחידה ליין באיטליה (DOC), בשנת 1967, הביאה לכך שמקומות רבים במרכז טוסקנה לא רצו להישאר מחוץ לאזור. כתוצאה מכך צורף לאזור שטח בסך של 10% נוספים. היין קיאנטי קלאסיקו מגיע מתת-האזור המרכזי של קיאנטי. המותגים האחרים של יין קיאנטי, למעט זה המגיע מרופינה, הנמצאת מצפון מזרח לפירנצה ומונטאלבנו בדרום פיסטויה, קרויים על שמות המחוזות מהם באו. "סיינה" מקולי סנאזי, "פירנצה" מקולי פיורנטיני, "ארצו" מקולי ארציני, ו"פיזה" מקולינה פיזאנה. ב-1996 נקרא חלק מקולי פיורנטיני בשם מונטספרטולי.
נראה כי כיום משמש השם "קיאנטי" ככינוי כולל לחלק המרכזי של טוסקנה, תוך עירוב תחומים בין הכינוי הגאוגרפי לבין ההגדרה של השטח בו מיוצר יין "קיאנטי קלאסיקו". נראה כי באופן כללי, ניתן לציין את אזור קיאנטי באזור התחום בנהר הארנו במזרח, והנהרות גרווה ופזה בדרום ובמערב. את לב האזור הקלאסי, הכולל את שלוש העיירות קסטלינה אין קיאנטי, ראדה אין קיאנטי וגאיולה אין קיאנטי, שהיוו את אזור "קיאנטי" המקורי, חוצה מדרום לצפון כביש נופי המכונה - S222.
היין הנושא שם זה עריכה
אזור קיאנטי מחולק לשבעה תת-אזורים של ייצור קיאנטי, שהנחשב ביניהם הוא ה"קלאסיקו", המתהדר בסמל התרנגול השחור.
על אף שבאזור זה מייצרים אף יין לבן, אין היין הלבן המיוצר באזור רשאי לשאת את השם "קיאנטי". לעיתים משווק הקיאנטי בבקבוקים הקרויים "פיאסקו" בעלי צורה ייחודית, הנתונים בתוך סלסלת קש. עם זאת, רק כמה מן היקבים המייצרים את הקיאנטי משווקים את תוצרתם בבקבוקים בצורה זו, וכיום מרבית התוצרת משווקת בבקבוקים בעלי צורה רגילה. הקיאנטי הוא לרוב יין זול יחסית, אך ישנם יקבים המייצרים תוצרת משובחת ויקרה יותר.
קיאנטי בדרך כלל יבש אך קליל ובעל גוף בינוני, והוא מלווה היטב מאכלים כמו פסטה, מאכלי כבד, בשרים שאינם כבדים מדי ואפילו פיצה.
ייצור היין עריכה
עד לאמצע המאה ה-19 יוצר יין הקיאנטי מענבי סנג'ובזה בלבד. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 החליט הברון בטינו פיקסולי, שהיה יצרן יין חשוב ובה בעת ראש ממשלת ממלכת איטליה, כי היין ייוצר מסוגים נוספים של ענבים. כך כללה התערובת 70% ענבי סנג'ובזה, 15% ענבי קאנאיולו ו-15% ענבי מלוואזיה ביאנקה (ענב לבן ארומטי ממוצא יווני). במהלך שנות ה-70 החלו היצרנים להפחית את כמות הענב הלבן בקיאנטי, ולבסוף, מ-1995 הוחלט כי גם יין המיוצר מ-100% ענבי סנג'ובזה, או יין שאינו כולל כל כמות של הענב הלבן, יכול להיקרא בשם "קיאנטי". יין הקיאנטי מסוג "קלאסיקו" יכול לכלול תמונה של תרנגול שחור (Gallo Nero) על חבק הבקבוק, המעידה כי היצרן חבר בתאגיד "גאלו נרו", התאחדות יצרנים באזור קלאסיקו המשתתפת בעלויות השיווק. יין קיאנטי מיושן (30 חודשים במקום 4–7 חודשים) יכול להיקרא "ריזרבה". יין קיאנטי העומד בדרישות איכות מחמירות יותר קרוי "קיאנטי סופריורה", אך קיאנטי מאזור קלאסיקו אינו יכול להקרא "סופריורה" בכל נסיבות שהן.
יין קיאנטי אינו היין המסורתי היחיד המיוצר בטוסקנה, וענבי סנג'ובזה משמשים בייצור יינות אדומים נוספים, כגון מונטפולצ'יאנו, יין סופר טוסקן וקרמיניאנו. יינות אלו יכולים להיקרא "קיאנטי" אם הם מורידים את כמות הענב הזר (שמחוץ לאיטליה) אל מתחת ל-15% (או מתחת ל-20% במקרה של קיאנטי סופריורה). עם זאת, ישנם יצרנים מקומיים הנמנעים בכוונה מתווית "קיאנטי".
יין קיאנטי בתרבות עריכה
בשל היותו יין זול יחסית, בשל היותו קל לשתייה, ובשל יופיים של בקבוקי "פיאסקו" המשמשים לרוב כפמוטים דקורטיביים לאחר ריקון תוכנם, יין קיאנטי מזוהה עם המטבח האיטלקי האמריקני, ומשמש להכנת "הרוטב האדום" המשמש במטבח זה, שהחל להתפתח בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
עם זאת, זוכה יין הקיאנטי בתרבות הפופולרית לתווית של איכות. כך, למשל, התגאה הקניבל אנין הטעם חניבעל לקטר בסרט "שתיקת הכבשים" כי פעם אכל כבד אדם כשהוא מבושל בפול ולצדו "קיאנטי נאה", ונבל אחר, טוני סופרנו, נצפה לעיתים קרובות כשהוא לוגם מן היין. בסרט "מרוסיה באהבה" מתחיל ג'יימס בונד לחשוד בנבל גראנט, כשזה מזמין קיאנטי אדום עם דגים, שגיאה שאנין טעם אמיתי לא היה עושה.
בשירו של נתן אלתרמן "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי" נזכר יין קיאנטי כיין המועדף על רב החובל האיטלקי, שעה שהוא יושב בפונדק ונזכר בלילה גשום אחד, בחוף נהריה:
”יוֹם יָבוֹא, וְאַתָּה בְּזָוִית שֶׁל פֻּנְדָּק
תֵּשֵׁב, סָב, עַל בַּקְבּוּק שֶׁל קִיאַנְטִי.
וּתְחַיֵּךְ וְתִירַק חֲתִיכָה שֶׁל טַבָּק
וְתֹאמַר – כֵּן, חֶבְרַיָּה, זָקַנְתִּי.”
לקריאה נוספת עריכה
- אביבה לורי ושלמה פפירבלט, טוסקנה הקסומה, הוצאת אריה ניר, 2005
