ויקיפדיה

קלוד פרדריק בסטייה

פובליציסט צרפתי

קלוד פרדריק בָּסְטִייָה, נקרא בסטיא (צרפתית: Claude Frédéric Bastiat; ‏30 ביוני 1801 - 24 בדצמבר 1850) היה פובליציסט צרפתי, תאורטיקן של הליברליזם הקלאסי וחבר באספה הלאומית הצרפתית. הוא היה תומך נלהב בסחר חופשי, והפיץ את התאוריות הקלאסיות של אינדיבידואליזם כלכלי ולסה פר. הוא הגה את המושג עלות אלטרנטיבית המהווה עד היום מושג יסוד בכלכלה.

קלוד פרדריק בָּסְטִייָה
Frédéric Bastiat
לידה 30 ביוני 1801
באיון, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 בדצמבר 1850 (בגיל 49)
רומא, מדינת האפיפיור עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Claude Frédéric Bastiat עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה סן לואיג'י דיי פראנצ'זי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים abbaye-école de Sorèze עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ליברליזם
תחומי עניין פוליטיקה, כלכלה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פילוסוף, פוליטיקאי, מפקח על ביצוע החוק, מסאי, כלכלן, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ אדם סמית', ריצ'רד קובדן
השפיע על לודוויג פון מיזס
מדינה צרפת
יצירות ידועות משל החלון השבור, Candlemakers' petition, Economic Harmonies, The Law עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

בסטייה נולד בבאיון, עיר נמל בחבל אקיטן שבצרפת, אליה עברה משפחת אביו ב-1760. משפחת בסטייה עסקה בייצוא וייבוא יין וצמר בין צרפת, ספרד והולנד. המלחמות שהתחוללו בעשור הראשון של המאה ה-19 בין צרפת לאנגליה ובין ספרד לצרפת פגעו קשות בסחר הימי ובאזורים התלויים בו, וכך הגיע שגשוגה הכלכלי של המשפחה בבאיון לקיצו. ב-1808 מתה אימו של פרדריק משחפת, וסבו העתיק את המשפחה למוּגרוֹ הסמוכה לגבול צרפת-ספרד, שם קנה אבי סבו אחוזה והקים עליה עסק. בגיל תשע מת אביו, גם הוא משחפת. אחותו היחידה מתה זמן קצר לאחר לידתה. פרדריק היתום הפך לחסוי של אבי אביו פּייר ואחות אביו ז'וסטין. ז'וסטין דאגה לכך שפרדריק ילמד בבית הספר בסוֹרֶז (Sorèze) שבמחוז טארן, שהיה אחד המשובחים באירופה באותה תקופה. בעת המהפכה הצרפתית הופרט בית הספר הזה ואימץ שיטות חינוך מודרניות ליברליות שעיצבו את פרדריק הצעיר. בנוסף ללימודים אקדמאים הצטיין פרדריק גם בריצה למרחקים קצרים ורכיבה על סוסים, ולמד לנגן בצ'לו, כלי שבו ניגן כל חייו.

בגיל 17 הוא נאלץ להפסיק את לימודיו ופנה לעזור בעסק המשפחתי של דודו בבאיון, בו עבד כמעט שבע שנים. בתקופה זו הוא למד בעצמו משפט עסקי ונחשף לכתבי אדם סמית והכלכלן ז'אן-בטיסט סה. רעיונותיו של סֶה בפרט היו חשובים לעיצוב משנתו. כמו בסטייה, סה אף הוא החל את חייו המקצועיים כאיש עסקים וכמו בסטייה, חווה בעצמו את השפעתם ההרסנית של חוקים פרוטקציוניסטים. באיון, שבעברה הייתה עיר נמל משגשגת, דעכה, לא מעט עקב מדיניות פרוטקציוניסטית שהמונרכיה אימצה ב-1815. ספרו המרכזי של סה, "מסה על כלכלה מדינית" (Traité d’économie politique), יצא לאור במהדורה חדשה ב-1814 והשפיע על בסטייה כמו על צעירים רבים בני דורו. סה גם השפיע על תפיסתם של שארל קונט (שהיה חתנו של סה) ושארל דונואייה (Dunoyer, שפיתח את אחד המודלים הראשונים של המחזוריות הכלכלית). בסטייה הושפע מכתביהם עמוקות ולימים התיידד עימם בפריז. על ספרו של קונט, "מסה על החקיקה" (Traité de législation), אמר בסטייה: "הספר שאומר לך הכי הרבה וגורם לך לחשוב הכי הרבה".

בגיל 24 סבו נפטר והוריש לו את אחוזת המשפחה במוגרו. בסטייה ניסה לפתח שיטות גידול השונות מהמקובל בזמנו, אך נכשל, ואריסיו חזרו לשיטות המקובלות. באותה תקופה הוא הרחיב את אפיקיו האינטלקטואלים בתחומים רבים, כגון פילוסופיה, היסטוריה, פוליטיקה, דת, שירה, כלכלה מדינית וביוגרפיה. הוא למד את כתבי בנג'מין פרנקלין, אנטואן דסטי דה טראסי (אריסטוקרט ופילוסוף ליברל שטבע את המונח "אידאולוגיה"), וטורגו.

לאחר מהפכת יולי 1830, בסטייה פנה לפעילות ציבורית. למרות שהוא תמך בהחזרת הרפובליקה הדמוקרטית, בסופו של דבר הוא התייצב לצד המלוכה החוקתית של לואי פיליפ. ב-1831 נבחר לשופט שלום במוגרו וכהן בתפקיד זה עד 1846. שמעו נודע כבעל יכולת פסיקה מהירה וישרה. ב-1833 נבחר כנציג פוליטי במחוזו, ונבחר לתפקיד זה פעמיים נוספות עד מותו. הוא התמודד למשרות פוליטיות אחרות, ונכשל. בתקופה זו הוא ניסה להקים בית ספר לילדי האריסים באזור (ניסיון שכשל), איגד את מגדלי הענבים, ונלחם במיסוי גבוה. בין השנים 1843-1845 הוא כתב מאמרים רבים בעיתונות המקומית.

ב-1844 הוא נחשף לפועלו של ריצ'רד קובדן, חבר פרלמנט אנגלי, שלימים הפך לידידו הקרוב ועמיתו הרעיוני, וניהל עמו חליפת מכתבים ענפה. קובּדן פעל רבות נגד חוקי הדגן האנגלים שהטילו מכסי מגן גבוהים על דגנים מיובאים, וב-1838 יסד את הליגה נגד חוקי הדגן והפיץ יחד עם עמיתיו חומר רב-נגד חוקים אלו. כתבים אנטי-פרוטקציוניסטים אלה עוררו את בסטייה לנסות לבטל חוקים דומים בצרפת. הוא הצליח לייסד ארגון דומה במחוזו אך לא גרף מספיק תמיכה לארגון לאומי.

פעילותו של בסטייה בתחומי סחר חופשי נבעה משאיפתו לחירות באופן כללי. כך הוא כותב לקובדן: "אני מבכר עבור ארצי את הפילוסופיה הכללית של סחר חופשי על פני עצם קיומו של סחר חופשי. בעוד שסחר חופשי עצמו יעשיר אותנו, קבלתה של הפילוסופיה הכללית שבבסיסו של סחר כזה תביא את כלל הרפורמות הדרושות לנו."[1]

פריצתו הראשונה לזירה הלאומית ארעה ב-1844, לאחר שפרסם מאמר ב-Journal des économistes, שהיה אחד מכתבי-העת הכלכליים החשובים בצרפת (יצא לאור 1840-1940). במאמר טען בסטייה שהמדיניות הפרוטקציוניסטית של צרפת תפגע בה קשות, ואילו אנגליה שאימצה מדיניות ליבראלית תשגשג. המאמר חולל סערת רוחות בפריז, ובסטייה שעד אז היה עלום שם, הפך כמעט בין ליל לכתב כלכלי מבוקש. הוא עבר לפריז, ובמהלך שש שנים בלבד, בין השנים 1844 עד מותו ב-1850, פרסם אלפי עמודים, ורבים ממאמריו וספריו תורגמו כמעט מיידית לשפות רבות ופורסמו ברחבי אירופה. בתקופה זו הוא היה אחד הכוחות המובילים בצרפת שנלחמו בעד סחר חופשי. ב-1846 הוא יסד אגודת סחר חופשי והוציא לאור את המגזין Le Libre Échange ("סחר חופשי") שקידם מדיניות אנטי-פרוטקציוניסטית. לאחר מהפכת 1848 נבחר בסטייה פעמיים לאספה הלאומית, בה כיהן בוועדה הפיננסית רבת החשיבות. השפעתו בה לא הייתה גדולה, גם בגלל שלא היה נואם מחונן וגם בגלל שבשלב מסוים לקה בגרונו ונבצר ממנו לנאום.

בין השנים 1849-1850 הוא התעמת עם יריבים רעיוניים רבים, הן יריבים מהשמאל הסוציאליסטי שתמכו במדיניות ממשלתית רחבה, והן יריבים מהימין השמרני שתמכו בפרוטקציוניזם. אחד העימותים המפורסמים היה עם האנרכיסט הסוציאליסט פייר-ז'וזף פרודון אודות מיסוי.

בסטייה היה בעל זיכרון מצוין וידע ספרותי נרחב, וזכר שירים ומחזות רבים בעל פה. בכתביו הוא מרבה לצטט שירים מזיכרון, ולכן לפעמים הציטוטים אינם מדויקים. הוא שלט בצרפתית, אנגלית, ספרדית, איטלקית, וידע בסקית (הוא כתב שני מאמרים קצרים על בסקית[2]) וגם למד יוונית עתיקה ולטינית.

הוא התחתן בגיל 30 עם יורשת עשירה, והשתמש בכספה להרחיב את אחוזתו. זמן קצר לאחר נישואיו נפרד ממנה וחי כרווק כל חייו.

בערוב ימיו הוא לקה בגרונו. אין ידוע במה לקה; יש הסבורים שהוא לקה בשחפת[3], כנראה במהלך מסעיו בהם פרסם את רעיונותיו, ויש הסבורים שהסימפטומים שהוא מתאר במכתביו תואמים לסרטן הגרון. המחלה גרמה לו סבל רב, וגרמה למותו ב-24 בדצמבר 1850 ברומא. הוא נקבר בכנסיית סן לואיג'י דיי פראנצ'זי, הממוקמת במרכז העיר, ולא השאיר צאצאים.

על ערש דווי הוא הכריז שידידו הכלכלן גוסטאב דה מולינרי (שהוציא לאור את ספרו "החוק" והיה מעורכי ה-Journal des économistes) הוא יורשו הרוחני.

כתביו ומכתביו עריכה

כתביו הרבים של בסטייה מתמקדים בעיקר בנושאי מדיניות כלכלית והם מאופיינים בשפתם הבהירה ושנינותם החדה. בסטייה חושף חולשות ואבסורדים בתפיסות כלכליות נפוצות לא רק בהגיון קר אלא גם באמצעות הקצנה משעשעת, סאטירה וסרקזם, בדומה למאמרים הסאטיריים של ג'ונתן סוויפט (כגון "הצעה צנועה"), וכתביו של בנג'מין פרנקלין נגד העבדות. רבים מכתביו פורסמו כפַּמְפְלֵטִים או מאמרים שקובצו לספרים. מרבית כתביו לא תורגמו לעברית, אך קובץ חיבורים תחת השם "מה שרואים ומה שאין רואים: חיבורים בכלכלה פוליטית" תורגם ויצא לאור על ידי מכון ירושלים לחקר שווקים באפריל 2013.

אחד מספריו הנודעים, "סופיזמים כלכליים" (Sophismes Économiques) (1845), הוא אסופת מאמרים שנועדה כאזהרה למעצבי המדיניות הצרפתית, בהם הוא תוקף ללא רחם את התפיסה האטטיסטית. רוברט היילברונר כותב שספר זה הוא הקרוב ביותר להומור שספר בכלכלה הגיע אליו.[4] אחת הטענות המרכזיות בספר היא שכאשר הממשלה מעניקה ליצרנים ולמעניקי השירותים יתרון כלכלי, הצרכנים נפגעים, ולכן יש להתנגד לכך. כדוגמה הוא מביא מקרה שבו פוליטיקאי מקומי טען שיש לקטוע את מסילת הברזל שבין צרפת לספרד בעיר בורדו כי אזי הנוסעים יאלצו להפסיק את מסעם, וכך בתי המלון, נהגי הכרכרות, המסעדות, ועסקים מקומיים אחרים בעיר, ירוויחו מכך, והדבר יועיל לכלכלת האזור. בסטייה טען בתגובה שאם כך, יש לקטוע את מסילת הברזל גם בשאר הערים שבמהלך המסלול, כי הדבר ייטיב עם כלכלתן, ולמעשה יש לקטוע את המסילה גם בשאר הנקודות שעל פני המסלול כי כל קטיעה טובה לכלכלת המדינה. התוצאה תהיה "מסילה שלילית" - מסילה המורכבת רק מאזורים קטועים, כלומר, מסילה שאיננה קיימת. דוגמה אחרת המופיעה בספר היא מאמרו הנודע "עתירה", המהווה עתירה סאטירית של תעשיית התאורה לממשלת צרפת, לחסום את אור השמש כדי למנוע את היתרון הכלכלי שהשמש מעניקה למתחריהם. פול סמואלסון, כלכלן קיינסיאני חתן פרס נובל לכלכלה, הציג מאמר זה בראש אחד מפרקי ספרו הקלאסי, "תורת הכלכלה". במאמר אחר בסטייה מציע בהומור שהשימוש ביד ימין יוצא אל מחוץ לחוק, בטענה שהקושי שייווצר מכך יגרור יותר תעסוקה ויוביל לצמיחה כלכלית.

משלו המפורסם ביותר, "משל החלון השבור", מופיע בספרו "מה שרואים ומה שאין רואים" (1850), ובא להמחיש את עקרון העלות האלטרנטיבית ואת "חוק התוצאות הבלתי צפויות". לטענתו, הרס (כגון מלחמה או אסון טבע), וההוצאות הכרוכות בתיקונו, מהווים הפסד נטו לחברה, וזאת בניגוד לתפיסות הרואות בכך רווח כלכלי. במשל זה, נער השליך אבן ושבר חלון ראווה. בעל החנות נזקק לשירותי הזגג להחליף את החלון השבור, וכך הזגג הרוויח סכום שעימו הוא יכול לקנות דברים אחרים. כך, לטענת אחדים, נוצר מחזור כלכלי שבו כסף מוזרם מבעל החנות לזגג, ומהזגג לבעלי מוצרים אחרים, ומהם לאחרים, עד אין סוף. בסטייה מצביע על השגיאה בתפיסה זו, בציינו שהיא בוחנת רק את מה שנראה לעין אך מתעלמת ממה שאינו נראה, כלומר מהדברים שבעל החנות יכל לקנות עם הסכום ששילם עבור החלון, כגון נעליים או ספרים לבנו. ללא שהיה נאלץ לשלם לתיקון הנזק, יכלו להיות ברשותו גם חלון שלם וגם מוצרים אחרים, אך כעת נותר ברשותו רק חלון. כך הנזק גרם לעיירה להיות ענייה יותר (ולו במחיר החלון). משל זה משמש באופנים שונים בתפיסתם של כלכלנים אוסטרים, כגון כביקורת על עמדתו של קיינס שלהוצאות ממשלתיות יש אפקט חיובי על הכלכלה.[5] הכלכלן Henry Hazlitt ייחד לכך פרק שלם בספרו Economics in One Lesson המבוסס על כתבי בסטייה. בסטייה השתמש במשל זה בו גם כביקורת על המתדולוגיה הנפוצה בתחום הכלכלה. בניגוד לכלכלנים אחרים שגרסו שיש לנתח את הכלכלה בכלי המדע האמפירי, כגון על בסיס תצפיות, נוסחות, וסטטיסטיקות (מה שנראה), בסטייה גרס שעל הכלכלן לנתח את הכלכלה באמצעות כלי ניתוח תאורטיים (מה שאינו נראה).[6]

ספרו הנודע ביותר וכנראה אף החשוב ביותר, "החוק" (1850), הושפע עמוקות מספרו של ג'ון לוק, "על הממשל המדיני: המסכת השנייה". בספר זה בסטייה שוטח משנה סדורה של החוק ומגבלותיו, ומסביר איך משנה זו תומכת בחברה חופשית.

בחדשים האחרונים לחייו הוא החל בכתיבת המגנום אופוס שלו, "הרמוניות כלכליות", אך נפטר לפני שסיימו. הוא כתב רק עשרה פרקים. בספר זה הוא פונה ל"קורא הצעיר" ושוטח משנה כלכלית סדורה השונה מתפיסתם של הכלכלנים האנגלים, כגון סמית וריקארדו. הספר דן במגוון נושאים גדול כגון סחר, ערך, עושר, הון, נכסים, תחרות, שכירות, שכר, חיסכון, שירותים פרטיים וציבוריים, מלחמה, ועוד. Sheldon Richman כותב, "למרות שבספר חסרות מספר תובנות שהושגו מאוחר יותר על ידי האסכולה האוסטרית הסובייקטיבית, תיאור תהליך השוק של בסטייה הוא מורכב ובעל ערך".[7]

במכתביו הרבים שזורות מספר תמות חוזרות ונשנות. פעמים רבות הוא כותב בלהט בנוגע לצדק, בפרט בנוגע לצדק כלפי האדם מן השורה, ואף עולה בהם ההכרה שייתכן שעושר משפחתו נצבר באופן בלתי הוגן. הוא מביע אמביוולנטיות כלפי משרתו הפולטית ותוהה לא אחת האם מוטב שיעמול להשפיע מתוך הזירה הפוליטית או מחוצה לה. ממכתביו עולה שהוא היה קרוע בין אהבתו הגדולה לאזור הכפרי בו נולד וחי, לבין החיים העירוניים בפריז, ונראה שתמיד העדיף להיות במקום אחר מלבד המקום בו הוא נמצא. לעיתים הוא מביע חוסר ביטחון בנוגע לפרובינציאליות שלו, מבטאו הכפרי ולבושו הכפרי. הוא גם מתייחס לא מעט למוות וכותב בצורה נוגעת לב אודות מחלתו הממארת והידיעה שהוא עומד למות בגיל צעיר. הוא לא שאב נוחם מהדת, והוא מזכיר את הדת בעיקר באופן ביקורתי. כמו שאר כתביו, גם מכתביו מלאים חידודי לשון והומור, לעיתים שחור.

מעמדו ככלכלן עריכה

ג'וזף שומפטר כותב שאלמלא בסטייה כתב את ספרו "הרמוניות כלכליות" (1850), ייתכן שהיה נחשב "גדול הכתבים הכלכליים בהיסטוריה", אך עיון בספר מורה שהוא דומה לאדם ש"לאחר שנהנה לשכשך במים רדודים, קופץ למים עמוקים וטובע". הוא כותב בזלזול רב אודות ה"פגמים בחשיבה אנליטית" הקיימים בספר, ומסכם את דעתו על בסטייה באומרו: "אינני סבור שבסטייה היה תאורטיקן גרוע, סבורני שהוא לא היה תאורטיקן כלל".[8] דברים דומים כתב הכלכלן ההיסטוריון מארק בלאג בכנותו את בסטייה "כלכלן דרג ג'".[9] דין ראסל, בספרו אודות משנתו של בסטייה, כותב ש"ישנה הסכמה כללית" שבסטייה "לא תרם כל חידוש או תרומה משמעותית" לתחום הכלכלה,[10] וגם Hazlitt מסכים להערכה זו.[11] אך בהקדמתו ל"הרמוניות כלכליות" ראסל כותב שלמרות שעיקר השפעתו של בסטייה היה בתחום הממשלתי, הן מעשית והן פילוסופית, "תרומתו בתחום הכלכלה הייתה משמעותית, בפרט בתחום סחר חופשי".[12]

פרידריך האייק לא דחה את הטענה שבסטייה לא הציע משנה כלכלית סדורה, אך הצביע על כך שהוא החל בכתיבת משנה סדורה רק מספר חודשים לפני מותו ואין לדעת מה היה מוציא מתחת ידו אילו סיים את "הרמוניות כלכליות". האייק מוסיף, "כתביו הפולמוסיים, שהם החשובים ביותר שהשאיר, בוודאי מוכיחים שהייתה לו יכולת הבחנה בנוגע למה שחשוב, וכישרון להגיע אל לב הנושא, שהיו מספקים לו שפע חומר לתרומה ממשית בתחום".[13]

לעומתם סבורים אחרים[14] שבסטייה היה אחד מגדולי הכלכלנים בהיסטוריה, ויש מהם הסוברים שסגנון כתיבתו הז'ורנליסטי-פולימי שכה קירב את רעיונותיו לקהל קוראיו, נתפס בעיניי כלכלנים כבלתי מקצועי ולכן הם לא ראו בו אחד משלהם. יש אף שטענו שהזלזול בו נבע מחוסר הבנה בדבריו ובדברי הכלכלנים הצרפתיים ככללם.[15]

משנתו עריכה

בניגוד להוגים סוציאליסטים כדוגמת קרל מרקס ואחרים שראו בחברה מערכת קונפליקטואלית ובהתפלגות המשאבים בחברה תוצר של מאבקים בזירה כוחנית, ובניגוד לתאוריות פסימיות הגורסות שללא פיקוח ממשלתי החברה האנושית נוטה להתדרדר לאי-צדק, אי-שוויון, עוני, מחסור ומצוקה, בסטייה ראה בחברה מערכת הרמונית בה האינטרסים האישיים משרתים זה את זה ותלוים זה בזה, והפרטים עובדים יחד לשפר את החברה האנושית וכך עם הזמן כל הצדדים יוצאים נשכרים. לדעתו מעורבות ממשלתית פוגעת בהרמוניה טבעית זו ויוצרת מערך כלכלי מלאכותי אנטגוניסטי. רעיון זה בא לידי ביטוי במספר סוגיות שבסטייה עמד עליהן בכתביו.

חוק הברזל של השכר שהוצע לראשונה בידי פרדיננד לסל ופותח על ידי ריקארדו בספרו "עקרונות ומיסוי" (1817), מתבסס על תאוריית הדמוגרפיה של מלתוס וגורס שבטווח הארוך שכר העובדים יורד עד למינימום הדרוש להתקיים. כאשר השכר עולה, העובדים נוטים להגדיל את משפחותיהם, דבר המגדיל את כח העבודה, וזה מגדיל את ההתחרות לעבודה, דבר הגורם לכך שהשכר יורד. העוני גורם להקטנת המשפחות והשכר עולה שוב, וחוזר חלילה. בסטייה לעומתם סבר שככל שההון המושקע בכלכלת המדינה עולה, גם המשכורות עולות, הן יחסית לרווחי בעלי העסקים והן אבסולוטית, אם כי רווחי בעלי העסקים עולים אבסולוטית אך יורדים יחסית. לדוגמה, אם 50 יחידות מושקעות בכלכלת המדינה, בעלי העסקים יקבלו 10 יחידות (20%) והפועלים יקבלו 40 יחידות (80%). כשמספר היחידות המושקעות עולה ל-75 (העלאה בהשקעת ההון) בעלי העסקים יקבלו 12 יחידות (16%) והפועלים יקבלו 63 יחידות (84%). בדוגמה זו ככל שהשקעת ההון עולה, כך בעלי ההון מרוויחים יותר אבסולוטית אך פחות יחסית, ואילו הפועלים מרוויחים יותר הן אבסולוטית והן יחסית.

בסטייה סבר שתחרות מובילה לשיפור שיטות ייצור, והרווחיות הנובעת מכך מובילה להעלאת שכר הפועלים, או להנמכת מחירים, או שניהם, וכתוצאה סך השכר במדינה עולה (כי הנמכת מחירים שקולה למעשה לעליה שווה בשכרו של הצרכן). מסיבה זו הוא סבר שבשוק חופשי המגמה תנטה לכיוון עליה במשכורות ולא להפך. למעשה, המציאות הכלכלית מאמצע המאה ה-19 ואילך במדינות שאימצו מודל כלכלי חופשי פחות או יותר, הוכיחה שחוק הברזל של השכר שגוי והראליה תואמת יותר להשערת בסטייה.

בסטייה גם חלק על תפיסות סוציאליסטיות הרואות בצבירת הון בידיים פרטיות פגיעה בציבור הרחב. הוא טען שבשוק חופשי אדם איננו מסוגל לצבור הון ללא שיעניק שירות לזולת (למעט באמצעות מתנה). צרכן לא ישלם עבור שירות אלא אם מתקיימים שני תנאים: הוא חפץ בו, ובעייניו השירות שווה ערך או שווה יותר מממונו (לכן הוא מוכן להפרד ממנו ולתתו בתמורה לשירות). צבירת ההון מוכיחה איפוא שבעל ההון העניק שירות שאחרים חפצים בו. כאשר ההון שנצבר מושקע שוב לייצור דבר מה, הרי שההון חוזר שוב לטובת הצרכן, וחוזר חלילה. כך למעשה הון בידיים פרטיות תמיד משמש לטובת ציבור הצרכנים, וטובתו האישית של בעל ההון היא הרמונית עם טובתו האישית של הצרכן.

תאוריית הערך עריכה

בתפיסה הקלאסית למוצר או שירות יש ערך חליפין המקושר אליו לבלי הפרד, כגון עלות חומר הגלם והעמל שהושקעו בו. לתפיסה זו ערך הוא אובייקטיבי, מדיד, אינטרינזי למוצר, וניתן להגדירו על פי מה שנכלל בתוצר ללא קשר לסחר עצמו. אך בסטייה דוחה תפיסה זו. ב"הרמוניות כלכליות" הוא מגדיר "ערך" כ"יחס בין שני שירותים המוחלפים זה בזה" וגורס שעלויות ההשקעה בתוצר אינן יכולות להוות אינדיקציה לערכו. ערך הוא סובייקטיבי במהותו, והוא נודע רק בעת הסחר, ולא לפני כן. היינו, ערך הוא יחס אורדינלי לא נתון קרדינלי.

בתפיסה הקלאסית, מאחר שלמוצר או שירות יש ערך אינטרינזי, כל רווח שמעבר לו מהווה ניצול או רווח עודף. אך בסטייה גורס שזו שגיאה חמורה בהבנת מהות הסחר, ולמעשה, הדבר בלתי אפשרי. בכל סחר שני הצדדים מקבלים תמורה זהה. כל צד מקבל את ערכו של המוצר בעיניו - הקונים מקבלים את הערך שהמוצר או השירות מעניק להם ובעבורו הם מוכנים להפרד מכספם, והמוכרים מקבלים את הערך שהמכירה מעניקה להם ובעבורו הם מוכנים להפרד מהמוצר או לתת את השירות. כלומר, לתפיסת בסטייה, ערך אינו נמדד לפי שביעות הרצון הסובייקטיבית שהחפץ או השירות מספקים לאדם, אלא ערך הוא אקט מנטלי שהאדם עורך בעת החליפין, בו הוא משווה בין אלטרנטיבות שונות (כגון העמל שהוא השקיע כדי להשיג את כספו ביחס לעמל שידרש ממנו כדי להשיג את החפץ או השירות), ולפי זה הוא קובע את ערכו.

בסטייה אף דוחה את ההבחנה הקלאסית שבין מוצר חומרי לבין שירות, וטוען שהסחר איננו חלופה של מוצרים אלא של שירותים. מוצר הוא חומר שנערך בו שירות מסוים; ללא שנערך בו שירות, אין למוצר ערך. מוצר מהטבע, כגון מי גשמים, מקבל ערך חליפין רק כשנערך בו שירות, כגון אספת המים לתוך חביות או העברת המים אל בית הלקוח. ללא תוספת השירות אין לו ערך חליפין - כל הרוצה יבוא ויטלו חינם אין כסף.

בכך בסטייה גם עורך הבחנה בין ערך לתועלת, בניגוד לתאוריות הקלאסיות הגורסות שהתועלת היא מרכיב בסיסי בערך: לדבר בטבע יש תועלת (אדם יכול לשתות בעצמו את מי הגשמים ולהפיק מכך תועלת) אך לא ערך חליפין.

החוק עריכה

בספרו "החוק" בסטייה דוחה את תפיסת הפוזיטיביזם המשפטי לפיה החוק אינו אלא קונסטרוקציה חברתית המקבלת את תוקפה לא מחמת תוכנה המוסרי, הצודק או התועלתני, אלא מכח קביעתה בידי גוף ריבוני המוכר על רוב בני החברה. לתפיסתו, החוק אינו אלא קולקטיבציה של זכויות הפרט ואין לקולקטיב זכויות מלבד הזכויות שיש לפרט. לכל אדם ישנה זכות טבעית על עצמו, חירותו, ורכושו, והזכות להגן עליהם גם באופן כוחני. מסתעף מכך שלכל אדם ישנה גם זכות להתאגד עם אחרים כדי להגן באופן קולקטיבי על זכויות אלה. הווה אומר שהחוק אינו אלא שימוש בכח קולקטיבי להגן על זכויות הפרט. כשהחוק מוגבל לכך, הוא לגיטימי וצודק. שהחוק כופה על הפרט לעשות דברים בניגוד לרצונו, הוא נוגד את מהותו ואין רוע גדול מכך.

בסטייה מציע מבחן פשוט לדעת האם החוק ממלא את יעודו או פוגע בו: האם החוק מתיר אקט שללא החוק היה אסור כי הוא פוגע בזכויות הפרט. למשל, לקיחת ממונו של אדם בניגוד לרצונו היא אסורה כי היא פוגעת בזכותו על רכושו. אם כך אין הבדל בין אם אדם עושה זאת לזולתו או שהחוק עושה זאת במקומו; ביזה חוקית איננה לגיטימית יותר מביזה לא חוקית.

בספר בסטייה דן בהבדל שבין זכויות פוזיטיביות לזכויות נגטיביות. זכויות נגטיביות הן זכויות סבילות, הקובעות מה אסור לעשות לפרט. זכויות פוזיטיביות, לעומת זאת, מטילות חובה על המדינה כלפי הפרט, כגון הזכות לתעסוקה, לבריאות, לחינוך וכדומה. בסטייה רואה בזכויות הפוזיטיביות פגיעה בזכויות הנגטיביות, ולכן טוען שאין לקבלן. בלשונו,

"כאן אני מתעמת עם הדעה הקדומה הנפוצה ביותר בזמננו: לא די בכך שהחוק יהיה צודק, עליו להיות גם נדבני. לא די שיבטיח לכל אזרח חופש בלתי מזיק לנצל את כישוריו לצורך התפתחותו החומרית, השכלית והמוסרית, אלא עליו להעניק גם רווחה, חינוך, ומוסר ברחבי המדינה. זהו הפן המפתה של הסוציאליזם. אך, שוב, שתי משימות אלה סותרות האחת את רעותה, ועלינו לבחור ביניהן. אזרח לא יכול להיות חופשי ולא חופשי בעת ובעונה אחת. מר דה למרטין כתב לי כך יום אחד: "משנתך היא רק מחצית מתוכניתי; אתה עצרת בחירות - אני המשכתי לאחווה." תשובתי לו היתה: "חציה השני של תוכניתך יהרוס את חציה הראשון." ואכן, אני מוצא שבלתי אפשרי להפריד את המילה 'אחווה' מהמילה 'מרצון'. בלתי אפשרי להעלות על הדעת אחווה הנכפית בחוק, ללא שהחוק יהרוס את החירות וללא שהחוק ירמוס את הצדק."

שלום עריכה

בסטייה היה שוחר שלום בלתי נלאה, ועמל קשות להביא לידי פירוק נשקה של צרפת והשכנת יחסי ידידות ושלום בינה לבין שכנותיה. הוא ראה בכך חשיבות עליונה להמשך קיומה של צרפת.[16] בנאומו לקונגרס השלום ב-1849,[17] בסטייה טען בלהט ששלום עם מדינות זרות חיוני גם לסדר בתוך צרפת. מלחמה גוררת לא רק סבל, אלא גם אי-צדק (למשל, כאשר בני עשירים יכולים להימנע מלשרת באמצעות תשלום, או הטלת מיסוי בלתי שוויוני על האזרחים). כך האזרח מתרעם לא רק על הסבל אלא גם על אי-הצדק המביא לסבל.

קולוניאליזם עריכה

בסטייה התנגד נחרצות לקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה. בספרו "מה שנראה ומה שאינו נראה" פרק 10, הוא מתנגד לכך מטעמי עלות ודוחה את טענת תומכי הקולוניאליזם שהדבר מיטיב עם כלכלת צרפת. יש שראו בכך חוסר עקביות לאור עמדתו העקרונית בנוגע לצבא ושלום,[18] אך כשהוא דן בנושא בהרחבה (לא רק כדוגמה לרעיון ה"נראה והלא נראה"), הוא מבהיר שהתנגדותו נובעת הן משיקולים כלכליים והן מטעמים מוסריים - הסבל הגדול שהקולוניאליזם יוצר וחיי האדם הרבים שהוא גובה.[19]

יחסו לנשים עריכה

בסטייה איננו מתייחס לסוגיות נשים בכתביו הפומביים, אך ממכתביו עולה תמונה מורכבת. במישור האישי בסטייה היה מנוכר לנשים. הוא איננו מזכיר את אשתו אותה כאמור עזב זמן קצר לאחר חתונתו, או נשים אחרות בחייו. אך הוא פיתח קשרי ידידות הדוקים עם שתי נשים והראה חיבה עמוקה לבנותיהן. לעומת זאת, בתפיסתו הרעיונית הוא היה מעין פרוטו-פמיניסט. הוא באופן כללי תמך בזכויות נשים, הכיר בתרומתן הגדולה לספרות המודרנית, וייחל ליום בו נשים תזכנה למעמד הראוי להן. אחת מידידותיו הייתה גב' שברה (Cheuvreux) שאת ביתה לואיז הוא חיבב מאוד. במכתב ממרס 1850, הוא שלח ללואיז שיר על נשים מאת משורר ליברל, וכותב:

"היה עלי לכנות זאת 'שירה חברתית', אשר מעתה בין נושאי שיריה, כך תקוותי, לא ישמשו עוד תכונותיו ההרסניות של האדם. תכונות כגון ניצחונות מלחמה, טבח, הפרת חוקי שמיים וביזוי המוסר - אלא הטוב והרע שבחיים האמתיים, ניגודי חשיבה, כל הצורות של הזיקות והצירופים האינטלקטואליים, היצרניים, הפוליטיים והדתיים, וכל התחושות המרוממות, המשבחות והמאדירות את המין האנושי. באפוס חדש זה נשים תתפוסנה מקום הראוי להן ולא זה הניתן להן באיליאדה העתיקה ודומיה - האם תפקידן של נשים באמת היה להכלל בשלל הביזה? בתקופות הקדומות של האנושות, כאשר כח היה העיקרון השולט בחברה, פעולתה של האישה נמחקה. היא שימשה כבהמת משא, כשפחה, כמשרתת וככלי עינוג גרידא. כאשר עקרון הכח פינה את מקומו לעקרון דעת הקהל והמנהג, הוחזרה לה הזכות לשוויון, השפעה וכח - ואת זאת מבטאת היטב השורה האחרונה בפיסת השירה הקטנה אותה אני שולח לעלמה לואיז."[20]

השפעתו עריכה

על אף שבסטייה נפטר אך מספר שנים לאחר שהפציע אל הזירה הלאומית והבינלאומית, הוא הצליח להשאיר את חותמו הן בתקופתו והן בתקופתנו.

בתקופתו הוא נחשב לאחד מחשובי ההוגים הליברלים בצרפת ובאירופה ככללה, ואף הוצע לו להיות עורך ה-Journal des économistes היוקרתי. הוא השפיע בעקיפין על חוקי סחר חופשי, דרך אחד מתלמידיו, מישל שווליה, שיחד עם קובדן הצליח ב-1860 להעביר אמנת סחר חופשי בין אנגליה לצרפת, הסכם שעד היום קרוי על שמם.

בתקופה המודרנית בסטייה השפיע בעיקר על כלכלנים אוסטרים, ועל התנועה הליברטריאנית. הוא השפיע גם על פוליטיקאים אמריקאים. רונלד רייגן הזכיר בראיון את בסטייה כאחד ההוגים שהשפיעו עליו,[21] וכשרון פול התבקש להמליץ על ספר אחד שכל אמריקאי יקרא, הוא המליץ על "החוק" של בסטייה.[22]

ארגון International Policy Network מעניק פרס ע"ש בסטייה לעיתונאים שעבודתם מסבירה, מקדמת ומגינה על עקרונות החברה החופשית באופן בהיר, שנון ומשכנע. הפרס הראשון הוא $50,000, השני $15,000 והשלישי $5,000. כל הזוכים מקבלים בנוסף גם פמוט קריסטל, כקריצה למאמר ה"עתירה" של בסטייה. בין השופטים בעבר השתתפו מרגרט תאצ'ר, מילטון פרידמן וג'יימס ביוקנן.[23]

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא קלוד פרדריק בסטייה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מצוטט ב Roche, George Charles III, Frederic Bastiat: A Man Alone, p. 58.
  2. ^ The Collected Works of Frédéric Bastiat. Vol. 1: The Man and the Statesman: The Correspondence and Articles on Politics - Online Library of Liberty
  3. ^ קלוד פרדריק בסטייה באתר www.fredericbastiat.com
  4. ^ "הפילוסופים הארציים", עמ' 190.
  5. ^ ראו מכתבו מ-1933- לנשיא ארצות הברית רוזוולט בו הוא מעודדו להגביר את הוצאות הממשלה כפתרון למשבר הכלכלי הגדול. http://newdeal.feri.org/misc/keynes2.htm.
  6. ^ Mark Thornton, Frédéric Bastiat as an Austrian Economist, p. 13, http://mises.org/journals/scholar/BastiatAustrian.pdf
  7. ^ Sheldon Richman, Annotated Bibliography of Frédéric Bastiat | Library of Economics and Liberty
  8. ^ History of Economic Analysis, by Joseph A. Schumpeter, New York: Oxford University Press, 1954, p. 475.
  9. ^ Blaug, Mark. Great Economists Before Keynes. Cambridge, U.K.: Cambridge University Press., ed, p. 56.
  10. ^ Russell, Dean, Frederic Bastiat: Ideas and Influences, 1969, p. vii.
  11. ^ Henry Hazlitt, Bastiat the Great, http://mises.org/daily/2024.
  12. ^ Bastiat: Economic Harmonies | Library of Economics and Liberty
  13. ^ הקדמה, Frédéric Bastiat, Selected Essays on Political Economy
  14. ^ כגון Jörg Guido Hülsmann, Bastiat's Legacy in Economics http://mises.org/daily/2035; Feldman, Jean-Philippe, "Journal des Economistes et des Etudes Humaines", Volume 6, Issue 4 (December 1995), pp 1–34; Mark Thornton, Ibid.
  15. ^ Joseph T. Salerno, "The Neglect of the French Liberal School in Anglo-American Economics: A Critique of Received Explanations", Review of Austrian Economics, Vol. 2 (1998), pp 113-156.
  16. ^ ר' למשל מכתבו לריצ'רד קובדן, מ-25 בפברואר 1848 http://oll.libertyfund.org/?option=com_staticxt&staticfile=show.php%3Ftitle=2393&chapter=225761&layout=html&Itemid=27
  17. ^ Bastiat's Speech to the Paris Peace Congress 1849
  18. ^ Baugus, Brian, Frédéric Bastiat: Libertarian Challenger or Political Bargainer?, The Independent Review, v. XII, n. 4, Spring 2008, p. 581.
  19. ^ Frédéric Bastiat, "Profession of Faith", 1846. http://bastiat.org/en/electors_1846.html.
  20. ^ The Collected Works of Frédéric Bastiat. Vol. 1: The Man and the Statesman: The Correspondence and Articles on Politics, http://oll.libertyfund.org/simple.php?id=2393, letter 163.
  21. ^ Inside Ronald Reagan - Reason.com
  22. ^ Ron Paul: "Read The Law, by Bastiat" | Bleeding Heart Libertarians
  23. ^ http://www.policynetwork.net/bastiat-prize
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קלוד_פרדריק_בסטייה&oldid=35933858"