קראנדירו (סרט)

קראנדירו
Carandiru
מבוסס על	תחנת קראנדירו
בימוי	הקטור בבנקו
הופק בידי	Oscar Kramer, הקטור בבנקו
תסריט	הקטור בבנקו, Fernando Bonassi, דראוזיו וארלה
עריכה	מאורו אליס
שחקנים ראשיים	רודריגו סנטורו; Eduardo Mancini; Marcelo Escorel; Nicolas Trevijano; Clemente Viscaíno; Bukassa Kabengele; Sabotage; André Ceccato; Robson Nunes; Oscar Magrini; Ângela Correa; Walter Breda; גבריאל בראגה נונס; Sérgio Loroza; Luís Miranda; Nill Marcondes; Vera Mancini; Delurdes Moraes; Rejane Arruda; Enrique Díaz; Vanessa Gerbelli; Milton Gonçalves; Milhem Cortaz; Floriano Peixoto; Luiz Carlos Vasconcelos; Lázaro Ramos; ואגנר מורה; Caio Blat; Leona Cavalli; Rita Cadillac; Ailton Graça; Sabrina Greve; Ricardo Blat; Gero Camilo; Aída Leiner; Maria Luísa Mendonça; Ivan de Almeida; Luciano Quirino
מוזיקה	André Abujamra
צילום	Walter Carvalho
מדינה	ארגנטינה, איטליה, ברזיל
חברה מפיצה	Sony Pictures Classics, נטפליקס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	21 במרץ 2003
משך הקרנה	147 דק'
שפת הסרט	פורטוגזית
סוגה	סרט כלא, סרט להט"בי, סרט דרמה, סרט עצמאי, סרט המבוסס על יצירה ספרותית
הכנסות באתר מוג'ו	carandiru
	האתר הרשמי
	דף הסרט ב־IMDb

קראנדירו (פורטוגזית: Carandiru) הוא סרט דרמה ברזילאי משנת 2003 בבימויו של הקטור באבנקו. מבוסס על הספר תחנת קראנדירו מאת ד"ר דראוזיו וארלה, רופא ומומחה לאיידס, המגולם בסרט על ידי לואיס קרלוס וסקונצ'לו.^[1]

"קראנדירו" מספר כמה מהסיפורים שהתרחשו בבית הסוהר קראנדירו, שהיה הכלא הגדול ביותר באמריקה הלטינית. הסיפור מגיע לשיאו עם הטבח בשנת 1992 בו נהרגו 111 אסירים, 102 על ידי המשטרה. הסרט היה הדבר האחרון בו נעשה שימוש בכלא לפני שנהרס ב-2002, שנה לפני יציאת הסרט.^[2]

באבנקו קובע שקראנדירו הוא "הסרט הכי מציאותי [שהוא] עשה אי פעם",^[3] המציג סוג חדש של ריאליזם ברזילאי בהשראת סינמה נובו (לא רק שהוא נועד להציג תמונות של צדדים שונים בברזיל, אלא שצולם גם במיקום והשתמש באסירים רבים בפועל כשחקנים).^[4] בשל התמקדות זו המתארת מציאות ובהשראת ספר הזיכרונות, "קראנדירו" יכול להיקרא דוקודרמה או כעדות מהאסירים.^[5]

הבמאי צילם את הסרט במיקום בבית המאסר בפועל, ובאופן נאו-ריאליסטי השתמש בקבוצת ענק של שחקנים מתחילים — חלקם אסירים לשעבר.^[6]

עלילה עריכה

האירועים מתרחשים בבית הכלא הידוע לשמצה של סאו פאולו קראנדירו, אחת ממערכות הכלא הגדולות והאלימות ביותר של אמריקה הלטינית.

הסרט מספר את סיפוריהם של אסירים שונים בבית סוהר קראנדירו בסאו פאולו דרך המסנן של ד"ר וארלה, שהולך לכלא לבדיקת אסירים שנדבקו בנגיף HIV. בדומה לסרטי פשע ברזילאים רבים, ד"ר ורלה מספר את "קראנדירו", אולם הוא לא מספר את הסיפור שלו. הוא (כמו בוסקאפה ב"עיר האלוהים") משמש כמסנן לסיפורים של אלה שאינם יכולים לדבר.

מוצגים התנאים הלא אנושיים של בית הסוהר, כמו תאי 100 מטרים רבועים המאכלסים לפעמים עד 16 אסירים, כמו גם חוסר השליטה שיש לסוהרים. הסדר בכלא נשלט כולו על ידי האסירים עצמם, מה שמוביל אותם להתמודד עם בעיות כמו רצח, שימוש בסמים, השתוללויות ומחלות, הכל בתוך הכלא.

מפותחים מספר סיפורים, החל מהתמכרות לסמים לרצח וכלה במאבקי משפחה וברומנטיקה. חלק מהסיפורים הזכורים יותר הם ליידי די (נקבה טרנסית) ונישואיהם עם נו וויי, הדינמיקה המשפחתית של דאוסטדטה וזיקו, ההתמכרויות לסם של אזקיאל וזיקו ו"ענייניו "של מאז'סטאדה.

האסירים מוצגים כאנושיים, מה שהופך את ההתפרעויות וטבח קראנדירו לכואב עוד יותר לצפייה. וכך, כאשר הסרט מסתיים בצילומים אמיתיים של הריסת כלא קראנדירו, באבנקו מייצר קתרזיס.^[3]

נושאים עריכה

תמימות: בשלב מסוים במהלך הסרט, אבוני שואל בציניות את ד"ר וארלה אם הוא שם לב שכל אסירי קרנדירו חפים מפשע. כל האסירים אכן רואים עצמם חפים מפשע, דבר המדבר לרעיון שהאסירים רואים עצמם אנשים שנאלצים לרדת לפשע. במובן זה, קראנדירו מעסיק את ד"ר וארלה כמתווך חברתי שמאזין לכל גרסאות האסירים, ומאפשר לקהל הצצה לעולמם, מה שמניע את הקהל לראות את העצורים מנקודת מבט אחרת.^[5] על ידי מתן קול לאסירים, קראנדירו נותן לאסירים אפשרות לספר את סיפורם מבלי לעמוד בפני שיפוט.

מוסר: נושא המוסר משחק קרוב מאוד לנושא התמימות בקראנדירו. בעוד שחלק מהדמויות אינן חפות מפשע, אחרים (שאשמים) מבצעים את פשעיהם מסיבות פוטנציאליות מוסריות. דאוסדטה (שאין לו היסטוריה של פשע) יורה באחד האנשים שאנסו את אחותו. דוגמה נוספת היא מז'סטדה, שלוקח עליו את האשמה בפשע שביצעה אשתו. מז'סטדה, אף שהוא אשם בכך שיש לו שתי נשים שרק יודעות זו על זו (ואינן שמחות בכך), אינו אשם בהצתה ובניסיון רצח (שהגיעו הוא כלוא).

מערכות המשפט: בעוד שמוקד הסרט הוא הומניזציה של האסירים, הוא עדיין מדגיש את מערכת המשפט הברזילאית הפגומה ואת מערכת המשפט של האסירים עצמם. דאוסדטה, שרוצח אדם על שאנס את אחותו, מבקש במקור לדווח על האונס למשטרה. עם זאת, חבריו ממליצים לו שלא, מכיוון שהמשטרה לא תיקח את טענותיו ברצינות, ולא תחפש להעניש את האנסים. לפיכך, דאוסדטה מרגיש צורך לקחת את העניינים לידיו, ליצור "מערכת משפט" משלו. הרעיון של יצירת "מערכת משפט" או "קוד כבוד לאסיר" מרתק את באבנקו, שהצהיר כי קוד הכבוד הוא אחד ההיבטים המעניינים ביותר בסרט.^[3]

אכזריות לעומת תרבות: ההתמקדות במערכות משפט לא הוגנות נכנסת לפעולה במהלך הטבח בפועל בשיא הסרט. האסירים מסיימים את המרד שלהם ומניחים את כל נשקם המאולתר לבקשת הסוהרים. עם זאת, כוחות המשטרה מסתערים בכל מקרה על המתחם והורגים מאות אסירים חסרי הגנה. המשטרה מצטיירת כמפלצת, שהורגת פשוט כדי להרוג. בכך, מאיר קראנדירו באור אחר את המציאות כי בברזיל יש שתי תרבויות, שתיהן ברוטליות: אלה החיים תחת החוק הממשלתי ואלה שחיים תחת מערכת חוקים משלהם.

הפצה עריכה

הסרט הוצג לראשונה בקולנוע II Panorama Internacional Coisa de בברזיל ב-21 במרץ 2003. הוא עלה לאקרנים בברזיל ב-11 באפריל 2003 והפך לשובר קופות^[7] שמשך אליו למעלה מ-4.6 מיליון צופים.