קרב באר שבע
קרב באר שבע (באנגלית: Battle of Beersheba; בטורקית: Birüssebi Savaşı) היה קרב מכריע במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. הקרב התרחש ב-31 באוקטובר 1917 בין יחידות צבא מחיל המשלוח המצרי של האימפריה הבריטית תחת פיקודו של פילדמרשל אדמונד אלנבי ופיקוד ישיר של לוטננט גנרל הארי שובל לבין צבא האימפריה העות'מאנית תחת פיקודו של איסמט אינני ובסיוע קצינים ויחידות מיוחדות מצבא הקיסרות הגרמנית. ההתקפה הבריטית על באר שבע הפתיעה במיקומה, העות'מאנים ציפו להתקפה בגזרת עזה. הבריטים, לאחר מסע לילי מזורז, כיתרו את באר שבע, הגיחו במזרחה, האגף הפחות מוגן, פרצו את קווי ההגנה העות'מאנים וכבשו אותה בהתקפת פרשים (למעשה, חיל רגלים רכוב סוסים), מהאחרונות בהיסטוריה הצבאית של העת החדשה.
 | ||||||||||||||||||
| חטיבת הפרשים הקלים הרביעית מסתערת על באר שבע | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 31 באוקטובר 1917 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב עזה השני | |||||||||||||||||
| קרב אחרי |
קרב תל חווילפה קרב עזה השלישי | |||||||||||||||||
| מקום | באר שבע, עזה ודרום ארץ ישראל | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
31°14′59″N 34°47′59″E / 31.249772222222°N 34.799708333333°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בריטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
(למפת באר שבע רגילה)   קרב באר שבע | ||||||||||||||||||
לאחר ניצחונם בקרב שלטו הבריטים על קו דיר אל-בלח–באר שבע–ביר עסלוג'. הקרב קדם להתקפה על קו ההגנה הטורקי בעזה – קרב עזה השלישי. הצלחת המהלך פרצה את הדרך אל תוך ארץ ישראל, לכיבוש ירושלים ולאחר מכן כל המזרח התיכון על ידי הבריטים ובני בריתם. בראייתם של בני התקופה הייתה לקרב בארץ הקודש משמעות מוסרית-דתית של ניצחון הנצרות על האסלאם שלא נפלה בחשיבותה מהמשמעות הצבאית-המערכתית.
רקע עריכה
ערך מורחב – באר שבע בתקופה העות'מאנית
הקרב על באר שבע היה מרכיב חשוב וחלק מתכנון כולל של חיל המשלוח המצרי ולפיה תוכרע המלחמה מול האימפריה העות'מאנית בפלישה אל תוך שטחי האימפריה מכיוון סיני (דרום) אל תוך ארץ ישראל שהיתה בשליטה עות'מאנית. המטרה הראשונית של הפלישה הייתה שמירה על עליונות ימית בריטית בים התיכון ובמקביל שמירה על הנכסים הטריטוריאליים של האימפריה הבריטית במצרים, הודו והמפרץ הפרסי. מטרה נוספת הייתה ריתוק כוחות טורקיים וגרמנים בחזית הרחוקה מהחזית במערב אירופה. הניסיונות הראשונים לממש את התוכנית נתקלו בהתנגדות עות'מאנית-גרמנית עיקשת שהסתיימה בתבוסות משפילות אך לא מכריעות בקרבות עזה הראשון והשני במהלכן נהרגו אלפי חיילים בריטיים. הצבא העות'מאני שתחילה התמקד במאמץ לבלום את התוקפים קיווה ליטול את היוזמה לידיו ולגרום לחיל המשלוח המצרי לסגת עד לתעלת סואץ ולאחר מכן לכבוש את בגדד ולהשיב את מסופוטמיה חזרה לשליטה עותמ'אנית, עם זאת קשיים בגיוס משאבים וכוח אדם מנעו מהם מלהגשים תוכנית זאת ומשעברה היוזמה והתנופה לצד הבריטי לאחר קרב באר שבע איבדו העות'מאנים את שיווי המשקל והשיבו אותו חלקית ולפרק זמן מוגבל עם התייצבות קו שתי העוג'ות.
במרץ 1917, ערב קרב עזה השני, נסוגו העות'מאנים מקו ההגנה על נחל הבשור, כולל מקור המים בשלאל (מעין עין הבשור בתחומי פארק אשכול), הבריטים השתלטו עליו והחלה תקופה ארוכה של מלחמת התשה בין הצדדים, במרחב שבין אזור שלאל ותל אל-פארעה במערב והרכסים שממזרח לבאר שבע במזרח. לחימה זו כללה מלחמת חפירות, פשיטות, סיורים אלימים להשגת מודיעין והפצצות מן האוויר.
לאחר הניצחון של הצבא העות'מאני תחת הפיקוד הגרמני בקרב עזה השני והדיפת ההתקפה הבריטית, עיבו הטורקים את קו ההגנה שלהם בין עזה ובין באר שבע לאורך הדרך המחברת בין שתי הערים. ביצורים חזקים נבנו לאורך הקו ממערב ומדרום לבאר שבע והפכו התקפה ישירה על העיר לאתגר של ממש לכל תוקף.
משנת 1917 התקשתה האימפריה העות'מאנית לשמור על שלמותה הטריטוריאלית ולא יכלה לספק את המשאבים הדרושים לקיים מערכה צבאית מודרנית במספר חזיתות. המצב באזור ארץ ישראל היה חמור יותר מבחינה לוגיסטית מאחר שאל אזור החזית הובילה מסילת ברזל אחת - מסילת הרכבת החיג'אזית, חד סיטרית ושונה ברוחב הפסים בחלק ממהלכה - בעיקר במעבר מסוריה לארץ ישראל, כך שבחלק ממסלול האספקה היה צורך לפרוק את המטען ולהעביר את האספקה על גב בהמות משא או כלי רכב, וכן סבלה ממחסור חמור בציוד טכני, ובחומרי הסקה לדוודי הקטרים. הכוחות העות'מאניים סבלו גם מבעיות שלא קשורות ללוגיסטיקה או קשיים צבאיים. אחוז גבוה של עריקים ולכידות נמוכה בתוך היחידות האורגניות הוחמרו על רקע של תחלואה גבוהה בקרב החיילים. לפי סטטיסטיקה המצוטטת במחקרים היסטוריים כ-25 אחוז מסדר הכוחות היו לא כשירים או מאושפזים במתקנים רפואיים[2]. מערך ההגנה העות'מאני סבל גם ממתחים שנוצרו בין הטורקים לבין הגרמנים - בני בריתם. הגרמנים שהשקיעו מאמצים למלא את החסרים הטורקים הן בתחום הלוגיסטי אבל גם בשדה הקרב פיתחו גישה של חוסר כבוד לבני בריתם שלא תרמה לכושר העמידה של הכוחות המשותפים. למרות קשיים אלו הצליחו הטורקים בסיוע גרמני לייצב קו הגנה בדרום מול הכוחות הבריטיים שהיו עדיפים בכל דרך ואף בכמות האספקה ואיכותה למרות קווי אספקה ארוכים.
שדה הקרב עריכה
עם תחילת המערכה על תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה בין הצבא הבריטי לשותפות העות'מאנית-גרמנית והמשכה במערכה על סיני וארץ ישראל הפכה באר שבע מרכז לוגיסטי-צבאי חשוב ואוכלוסייתה גדלה פי ארבעה. בקרבתה הוקם שדה התעופה הראשון בארץ ישראל.
ב-30 באוקטובר 1915, לאחר תשעה חודשי סלילה הגיעה המסילה המזרחית העות'מאנית לבאר שבע, ונחנכה תחנת הרכבת בעיר. הרכבת חיברה את המרכז הלוגיסטי למרכז וצפון הארץ דרך תחנת הרכבת לוד ומשם לתחנת הרכבת טולכרם ובהמשך למסילת הרכבת החיג'אזית באמצעות מסילת השומרון ורכבת העמק. דרומה, עברה דרך התחנה מסילת הרכבת מואדי צראר-לקוסיימה, שלאחר הנסיגה העות'מאנית מסיני הגיעה רק עד ביר עסלוג'.
באר שבע (בערבית: بئر السبع, תעתיק מדויק: באר א (ל)סבע), בטורקית: Beerşeba) הוקמה על ידי העות'מאנים סביב שנת 1900, על הגדה הצפונית של נחל באר שבע. עם ההתפתחות האורבנית של העיר במהלך המאה העשרים זכתה העיר הטורקית לשם העיר העתיקה, והיא שוכנת כ-5 קילומטרים מערבית ליישוב המקראי בתל באר שבע, על מישור צחיח שגודלו כ-6.5 ק"מ על 5 ק"מ מוקף גבעות מכל צידיו. תבנית רחובותיה בסגנון מודרני - מתווה שתי וערב כאשר רק המסגד הגדול שפונה לכיוון מכה משבש דפוס זה. מהעיר הוביל כביש סלול צפונה לאורך רכס הרי חברון לכוון ירושלים דרך העיירה דאהרייה ומשם לחברון ובית לחם. מצפון מערב נסללה דרך אל העיר עזה, ממערב הובילה דרך לא סלולה אל העיר רפיח ולכיוון דרום קישרה דרך לא סלולה לביר עסלוג'.
מערך ההגנה הטורקי בבאר שבע עריכה
גזרת העיר באר שבע מאופיינת במישור צחיח בו ניתן לצפות על תנועה של אויב. המישור מוקף גבעות עליהן בנו הטורקים מערכת ביצורים ותעלות קשר,.מערכת זו הקיפה את העיר בחצי קשת מצפון דרום ומזרח. עם זאת קו ההגנה הטורקי במזרח היה לא יותר ממערכת שוחות ללא גדר תיל שחיזקו את המכשול הטבעי של נחל באר שבע. מעבר לטבעת הראשונה נבנו ביצורים נוספים בטבעת חיצונית בקוטר של עד 6.5 קילומטר מהעיר שהגנו על באר שבע ממערב ודרום מערב. נקודת הציר של מערך ההגנה היה תל באר שבע המשקיף על העיר ממזרח, עליו הוצב הרגימנט ה-48 עם 900 חיילים ופלוגת מכונות ירייה. הרגימנטים ה-6 וה-8 מדיוויזיית הפרשים השלישית תפסו עמדות בשטחים שולטים מצפון-מזרח לעיר והגנו גם על ציר התנועה בין באר שבע לחברון (וירושלים) כוח זה שלרשותו עמדו 1,200 חיילים שימש, ככל הנראה, גם כעתודה של מערך ההגנה. הרגימנט ה-67 עם 900 חיילים והרגימנט ה-81 עם 1,400 חיילים מדיוויזיית הרגלים ה-27 תפסו עמדות ממערב ודרום מערב והתבצרו במערך תעלות ומוצבים שתוגברו על ידי מערך עמוק של גדרות תיל. החיילים בכוח זה גויסו בעיקר מקרב תושבי האזור וחסרו אימון מתקדם, אך מאידך הכירו את זירת הקרב היטב. שני גדודים מהרגימנט השני בפיקוד גרמני התבצרו בשוחות ועמדות מצד דרום-מערב ושלטו על האזור הפתוח מדרום לתל באר שבע. בסך הכל היו בבאר שבע לא יותר מ-4,000 חיילים ו-1,000 פרשים בסיוע של 4 סוללות ארטילריה ו-50 מכונות ירייה.
|
הצבאות הלוחמים עריכה
הצבא הטורקי עריכה
הניצחון הטורקי בקרב עזה השני הביא להערכות חדשה של הצבא וארגון מחדש של קווי ההגנה וסדרי הכוחות. על סמך ההנחה כי הצבא הבריטי יחדש את התקפתו שתתרכז שוב בגזרת עזה, תוגברו הכוחות של הצבא הטורקי ולדיוויזיות ה-3 ה-16 וה-53 שהיו תחת פיקוד הארמייה הרביעית נוספו הדיוויזיות ה-7 וה-54. כוח זה אורגן מחדש ויצר 3 גייסות שתפקידם היה להגן על קו עזה-באר שבע:
הקורפוס ה-20 (קורפוס XX) תחת פיקוד עלי פאוזי ביי שמפקדתו שכנה בסמוך לקיבוץ דורות במקום שנקרא הוג', הורכב מדיוויזיות חיל הרגלים ה-16 וה-54 ואליהן צורף רגימנט הרגלים מספר 178 ודיוויזיית הפרשים ה-3.
הקורפוס ה-22 (קורפוס XXII) שהגן על העיר עזה בפיקודו של ריפעת ביי, הורכב מדיוויזיות חיל הרגלים 7,3 ו-53. לרשות כוחות אלו עמדו 151,742 רובים, 354 מכונות ירייה, ו 330 תותחים.
הקורפוס ה-3 (קורפוס III) הוצב על הגנת העיר באר שבע תחת פיקודו של איסמט אינני שקבע את מפקדתו בעיר, הגיס הורכב מהרגימנטים ה-67 וה-81 של הדיוויזיה "הערבית" ה-27, רגימנט הפרשים ה-6 וה-8 של דיוויזיית הפרשים השלישית, רגימנט 48 מהדיוויזיה ה-16 והרגימנט השני מהדיוויזיה ה-24. בסך הכל עמדו לרשות המגינים 4,400 רובים מסוגים שונים, 60 מכונות ירייה ו 28 תותחי ארטילריית שדה.
ביוני 1917 נערך ארגון מחדש של שדרות הפיקוד העות'מאני העליון בזירת ארץ ישראל, ושר המלחמה איסמאיל אנוור פאשה, הקים את קבוצת ארמיות ילדרים (ידועה גם כקבוצת ארמיות "רעם" ו F). על גוף זה פיקד הקצין הגרמני גנרל אריך פון פאלקנהיין, והורכב מהארמייה הרביעית שנשארה תחת פיקוד פרידריך קרס פון קרסנשטיין וקיבלה את השם הארמייה השמינית והחזיקה את קו חזית פלשתינה. הארמייה השביעית תחת פיקודו של פווזי פאשה שהייתה ערוכה בסוריה צורפה לקבוצת הארמיות החדשה במסע מזורז ועליה הוטל לתגבר את קו ההגנה הטורקי וליצור לחץ על האגף המזרחי של הצבא הבריטי. ערב הקרב עמדו לרשות הטורקים כ-35,000 חיילים לאורך קו באר שבע-עזה וכ-260 תותחים מסוגים שונים.
הצבא הגרמני עריכה
הצבא הגרמני, במטרה לתמוך בצבא העות'מאני, הקים קורפוס שכלל יחידות תמיכה ולחימה מיוחדות שזכה לשם קורפוס אסיה. הכוח הראשון שפעל במסגרת המערכה על סיני, קיבל את שם הקוד פאשה 1, והכוח השני שתיגבר את מצבת הכוחות של הקורפוס פעל ממרץ 1917 וקיבל את השם פאשה 2. הכוח כלל בשיא כוחו רגימנט רגלים ופלוגת מכונות ירייה, סוללות ארטילריה, כוחות חיל הנדסה ויחידות מיוחדות להקמה ותחזוקה של מסילות ברזל, לקורפוס הייתה זרוע אווירית שהחלה מטייסת אחת (מספר 300) וגדלה ל 5 טייסות שהפעילו מטוסים מסוג רומפלר סי 1 (Rumpler C.I) ויחידות מודיעין רפואה וקשר.
הצבא הבריטי - חיל המשלוח המצרי עריכה
חיל המשלוח המצרי הוקם במרץ 1916 ככוח ההגנה על האינטרסים הבריטיים במצרים שהייתה במעמד של סולטנות עצמאית תחת פרוטקטורט בריטי ובראש וראשונה על התנועה הימית בתעלת סואץ. עם שינוי פני המלחמה והתרחבותה לחזיתות נוספות גדל חיל המשלוח והוטל עליו לנהל את המערכה לכיבוש חצי האי סיני וארץ ישראל. בסוף יוני 1917 נערכו שינויים מרחיקי לכת בשדרת הפיקוד של חיל המשלוח כן נערכו שינויים מבניים והיקף כוח האדם גדל כהכנה לפלישה מאסיבית אל תוך שטחי האימפריה העות'מאנית. חיל המשלוח נמסר ביום 28 ביוני לפיקודו של גנרל אדמונד אלנבי שבנה את הכוח שלרשותו על בסיס הצבא הבריטי שלחם בחזית המערבית בצרפת ועל פי תורת הלחימה של התקופה. חיל המשלוח הכיל 3 קורפוסים:
- קורפוס XX תחת פיקודו של הלורד פיליפ צ'טווד (Philip Chetwode) שהורכב מ-4 דיוויזיות רגלים של הצבא הבריטי: ה-10 האירית, ה-53 הוולשית, ה-60 (לונדון 2/2), וה-74 יומנרי.
- קורפוס XXI תחת פיקודו של גנרל אדוארד באלפין (Edward Stanislaus Bulfin) שהורכב מ-3 דיוויזיות של הצבא הבריטי: ה-52 הסקוטית, ה-54 (מזרח אנגליה), וה-75.
- הקורפוס המדברי הרכוב שהורכב מלוחמים שגויסו במדינות חבר העמים הבריטי ובעיקר אוסטרליה וניו זילנד תחת פיקודו של גנרל הנרי שובל (Henry George Chauvel). שהורכב מדיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק, דיוויזיית הרגלים הרכובים האוסטרלית, דיוויזיית הפרשים הבריטית יומנרי וקורפוס הגמלים הקיסרי.
לחיל המשלוח צורף על פי בקשת אלנבי כוח אווירי הבריגדה הארצישראלית של גייסות התעופה המלכותיים ובה 2 טייסות שהשתמשו בעיקר במטוס בריסטול F.2 . בסך הכל עמדו לרשות חיל המשלוח כ-88,000 איש.
הכנות לקרב עריכה
את פרק הזמן בין הקרב השני על עזה לבין קרב באר שבע ניצל חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי בבניית כוחות ואיסוף מידע על קווי ההגנה ותנועות הצבא העות'מאני. אלנבי בצעד בעל חשיבות טקטית אך גם סמלית העביר את מפקדת חיל המשלוח מקהיר אל אזור הלחימה וקבע אותה בחאן יונס. בהתייעצות עם מפקדי הקורפוסים ובעיקר עם הגנרל צ'טווד נדחו האפשרויות לחזור על מתקפה על קו ההגנה בעזה והוחלט על התקפה מהאגף בגזרת באר שבע שתיערך על ידי הקורפוס ה-XX כ-40,000 איש.
את החלק העיקרי בהתקפה על באר שבע היו אמורים לשאת דיוויזיות הפרשים הקלות - האוסטרלית והניו זילנדית. יחידות אלו היו על פי תורת הלחימה הבריטית יחידות חיל רגלים רכוב (ולא יחידות חיל פרשים). הלוחמים היו חמושים בנשק חי"ר בלבד ובעיקר חסרו את חרב הפרשים או כידונים שאפיינו חיל פרשים. כלומר הן נועדו להגיע עד קווי האויב על גב הסוס אך את ההתקפה ניהלו החיילים לאחר ירידה מגב הסוס ולחימה כחיילי חיל רגלים כאשר אחד מתוך 4 לוחמים נותר להחזיק בסוסים[3].
על פי התוכנית הבריטית חיל הרגלים של הקורפוס ה-20 יתקוף חזיתית את קווי ההגנה הטורקיים בעוד שיחידות הפרשים הקלות יאגפו את באר שבע, יתקפו מצד מזרח, יכבשו את העיר ויאבטחו את מקורות המים שבה.
עיקר המערכה והמפתח להצלחתה היה היערכות לוגיסטית מדוקדקת על מנת להתגבר על קווי אספקה ארוכים ממצרים אל הנגב והתגברות על אספקת מים בתנאי מדבר לכוחות הנאספים לקראת המבצע, במקביל נדרש מאמץ להסתיר את בניית הכוחות ואת תוכנית המתקפה פני הטורקים.
בעיה ראשונה הייתה בעיית קווי האספקה הארוכים ותשתית תחבורה שלא מתאימה לשינוע כוחות ואספקה כנדרש. נקודת היציאה של הכוחות הבריטיים הייתה עיר הנמל קנטרה. קווי רכבת וכבישים סלולים לא היו קיימים בסיני והאספקה הייתה תלויה בגמלים סוסים וכלי רכב בעלי עבירות גבוהה.
השאלה הקריטית לצורך החזקת הכוחות הבריטיים על הקו והבטחת יכולתם ללחום הייתה אספקת מים סדירה, לצורך זה נחפרו בארות מים על סמך ממצאי ודוחות הקרן לחקר ארץ-ישראל (Palestine Expedition Fund) בבאר אסנת, חלוצה ובאר משאבים. בעין הבשור הוקם סכר ובו נאגרו 2,000 מ"ק וצינור מים הונח ממצרים. הובלת המים לחיילי חיל המשלוח נעשתה על גבי שיירות של אלפי גמלים. בכך נפתרה אספקת המים לכיבוש באר שבע אך לא לפריצה צפונה מהעיר וניצול ההצלחה של המבצע. זו הייתה תלויה בתפיסת בארות המים בבאר שבע וסביבתה, כאשר כישלון פירושו היה נסיגה מהירה מזירת באר שבע מחשש להתיבשות הכוחות וחילות הסיוע ועיכוב אם לא סימן שאלה על המשך מסע המלחמה לכיבוש ארץ ישראל.
הטעיית הצבא הטורקי עריכה
במקביל לבניית הכוח התוקף ולבניית מערכות אספקה השקיע חיל המשלוח המצרי מאמצים ומשאבים על מנת להסוות את סדר כוחותיו, מיקומם ובעיקר את תוכניות הפעולה. מסרים, שמועות ותנועות סרק של כוחות ניסו ליצור מצג שווא בנוגע לכוון התקיפה ומטרות שנבחרו לצורך המהלומה הראשונית. הכוונה הייתה לשכנע את הפיקוד הטורקי כי עיקר המאמץ יתרכז, שוב, בתקיפה מאסיבית על העיר עזה. תשדורות אלחוטיות לא מוצפנות עם רמזים וידיעות על היעדרות קצינים בכירים מקו החזית בתאריכים שונים היו רק קצה הקרחון. הבריטים בנו מחנות דמה ריקים וריכזו אוניות בסמוך לחוף רצועת עזה. בלילות הועברו כוחות לשטחי כינוס והתארגנות בעוד שכוח מזערי נותר להחזיק את מחנות הצבא בפעילות לכאורה שגרתית ולבסוף, הפגזת ריכוך ארטילרית החלה לרדת על קווי הטורקים בעזה 4 ימים לפני מועד ההתקפה בבאר שבע כהכנה, לכאורה, למתקפה העתידה לבוא על עזה. תרגיל ההונאה המפורסם ביותר נערך על ידי קצין מודיעין בריטי ממטה פיקוד חיל המשלוח קולונל ריצ'רד מיינרצהגן ובמהלכו הושאר בשטח הטורקי תיק מסמכים ובהם מסמכים שונים חלקם אישיים וחלקם תכתובת עם קצינים בריטיים וטיוטות לדיון בישיבות מטה. הטורקים והמפקדה הגרמנית אליהם הועבר התיק ערכו ניתוח של המסמכים וחיזקו את ההערכה הראשונית כי עיקר המאמץ הבריטי ייערך בגזרת עזה בעוד מאמץ משני וייתכן שאף תרגיל הסחה יופנה כלפי באר שבע.
למרות המאמצים הבריטיים הניכרים הצליחו הטורקים לקבל תמונת מצב מדויקת לגבי ההיערכות הבריטית לאורך הקו. הטורקים השתמשו במשתפי פעולה וסוכנים מקרב שבטי הבדואים והצליחו להרכיב תמונה מדויקת לגבי המחנות הריקים שנותרו ברפיח וחאן יונס והערכות הכוחות הבריטיים בשטחי הריכוז ובביר עסלוג'.
הכנות אחרונות לפני הקרב עריכה
חיל המשלוח המצרי החל להניע את הכוחות שנועדו לתקוף את באר שבע, תחילה אל שטחי כינוס במרחק מה מקו החזית באזור עזה ולאחר מכן למחנות שנועדו לשמש כנקודת יציאה סופית לפני הקרב. בקורפוס הפרשים המדברי, ללא דיוויזיית הרגלים הרכובים יומנרי (שתפסה את תחנת הרכבת בכארם כ-6 ק"מ מדרום מזרח לאורים) דיוויזיית אנז"ק התקדמו בדילוגים ובשעות הלילה מאזור רפיח אל ח'לסה (חלוצה). הדיוויזיה האוסטרלית תפסה את ביר ע'סלוג (באר משאבים) ובמאמץ הנדסי הצליחו לשפר את תפוקת המים במקום כך שביום 29 באוקטובר הצליחו מקורות המים לספק מנת מים אחת לסוסים למשך יום.
במהלך יום 27 באוקטובר החלו סוללות ארטילריה בריטיות בשיתוף פעולה עם תותחים מאוניות מלחמה בריטיות וצרפתיות להפגיז את עמדות הטורקים בעזה ב-29 באוקטובר החלה הדיוויזיה הניו זילנדית להאסף בביר עסלוג' והדיוויזיה האוסטרלית בחלוצה.
עם רדת הלילה של יום 30 באוקטובר החלו כוחות הקורפוס XX לנוע לכוון עמדות היציאה להתקפה על באר שבע. דיוויזיות הרגלים יצאו עוד בשעות הערב: ה-74 התקדמה לאורך הדרך המחברת את עזה לבאר שבע, ה-60 התקדמה לאורך הציר של נחל באר שבע, הדיוויזיה ה-53 (הוולשית) התקדמה לאורך תוואי נחל אופקים ותפסו עמדות ממערב לעיר, ורגימנט הפרשים של הקורפוס תפס עמדות מדרום-מזרח לבאר שבע על מנת להגן על האגף של הקורפוס. הארטילריה הייתה האחרונה להתמקם בעמדותיה.
בשעות אחר הצהריים של יום 30 באוקטובר הגיעה מפקדת הקורפוס הרכוב המדברי עם גנרל שובל בראשה לביר עסלוג', משם יצאו יחידות הפרשים במסע לילי מזורז של 40 ו-56 ק"מ שהביא אותן לעמדות תקיפה לכוון באר שבע.
הבריגדה הניו זילנדית (מדיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק) יצאה מביר עסלוג' ונעה דרומה לאורך תוואי נחל משאש לכוון ערערה ומשם במסע איטי ובמהלכו היתקלויות אקראיות עם כוחות טורקיים לאורך נחל בקע עד למקום שידוע בשם איסוואוין (אזור כתף אברהם) 06:45. אז נצפו כוחות טורקיים מתחפרים על גבעה 1069 הסמוכה, הניו זילנדים המשיכו להתקרב לבאר שבע עד שעצרו בביר סלים אבו רגייג.
הדיוויזיה האוסטרלית יצאה מחלוצה בשעה 17:00 והגיע לעסלוג' בשעה 20:30 של ליל 30 באוקטובר, הם השקו את בהמות המשא ויצאו בחצות בעקבות הכוח הניו זילנדי וקבעה את מטה הדיוויזיה בכתף אברהם על גבעה 1180 בשעה 12:30. נקודה זו נמצאת כ-8 קילומטר מדרום לבאר שבע וכ-5 קילומטר מעמדות ההגנה הטורקיות שעל תל באר שבע, מפקדי הדיוויזיות יכלו להשקיף ממקום זה על כל אזור באר שבע והקרבות. הבריגדה הרכובה השביעית הגיע אחרונה לעמדות מול באר שבע והתמקמה בין ראס חיבלין (גבעת החבלנים) לבין ראס ע'נם (גבעת צאן) ובכך ניתקה את באר שבע מהדרך דרומה לחלוצה וקישרה בין כוחות הקורפוס ה XX לבין כוחות הדיוויזיה האוסטרלית הרכובה (בפיקוד הנרי הודג'סון). הגנרל שובל קבע את מקום מפקדת הקורפוס המדברי על גבעה הידועה בשם גבעת הגנרל שובל בסמוך לחאשם זאנה (כתף אברהם) נקודה שאפשרה לו ניהול של הקרב באופן היעיל והישיר ביותר.
הקרב על באר שבע עריכה
כיבוש קו ההגנה המערבי עריכה
בשעה 05:55 החלו סוללות הארטילריה הבריטיות בהפגזה על עמדות ההגנה הטורקיות ובעיקר על הביצורים שעל גבעה 1069 (היום ידועה כגבעה 1070, נ"ג 325) הנמצאת כ-5 ק"מ מדרום מערב למחנה נתן. ההפגזה על קרקע המדבר גרמה לענני אבק שהפריעו לתצפיות לטווח את האש. חילופי אש בין הסוללות הבריטיות לטורקיות גרמו לאבדות הראשונות של הקרב, אך המשימה העיקרית של ההפגזה - קריעת גדרות התיל לא בוצעה. בשעה 08:20 החלה הפגזה בריטית אינטנסיבית שחיפתה על חוליות שנשלחו לחתוך ידנית את גדרות התיל וגדודי הרגלים של הבריגדה ה-181 מהדיוויזיה ה-60 הסתערו על הביצורים העות'מאניים וכבשו אותם לאחר קרב עיקש במהלכו נפגעו כ-100 לוחמים בריטיים. מהלך זה והתקדמות כל הקו הבריטי אל כוון החפירות הטורקיות איפשר את קידום סוללות הארטילריה הבריטיות שכיסו באש יעילה את עמדות הטורקים, תוך כדי הפסקות באש על מנת למנוע מאבק לכסות את כל שדה הקרב. גם בשלב זה נכשלו הבריטים במאמץ לפגוע בגדרות התיל וחיילי הדיוויזיה ה-74 נאלצו לגזור את הגדרות תחת אש באופן ידני. בשעה 12:15 פתחו הדיוויזיות ה-60 וה-74 במתקפה לכל אורך קו ההגנה המערבי של באר שבע. הקרבות בגזרה זו היו קשים. מכונות היריה הטורקיות ירו אש יעילה על התוקפים ובחלק מהעמדות ניהלו הטורקים קרבות פנים-אל פנים עד לחייל האחרון. בשעה 13:30 לערך כל קו ההגנה המערבי נפל לידי הבריטים. בהתקפה נהרגו 136 חילים בריטיים ו-1,010 נפצעו. מירב הפגיעות נגרמו מאש ארטילריה טורקית על עמדות היציאה הבריטיות וכתוצאה מכישלון הארטילריה הבריטית לשתק את מקורות האש הטורקית. 419 חיילים טורקים נפלו בשבי. לאחר תפיסת העמדות הטורקיות החלו סוללות הארטילריה של הקורפוס XX להפגיז עמדות אויב מצד צפון ודרום במטרה לפגוע בטורקים הנסוגים ולמנוע מתקפת נגד.
עם תום הקרב על הגזרה המערבית של באר שבע התחפרו חיילי הרגלים הבריטיים בעמדותיהם ולא השתתפו עוד בקרב. מהלך תמוה זה, שנבע מקשיחות בתפיסה הטקטית הבריטית שמנעה ניצול הצלחה, הביא את הקורפוס ה-XX למרחק נגיעה מהעיר, כשבין הכוחות הבריטים למטרת הקרב אין כל קווי הגנה טורקים ואין מכשול בינם לבין ניסיון לכבוש את העיר תוך ניצול מומנטום ההתקפה וגורם ההפתעה. על פי ההיסטוריה הרשמית של הצבא הבריטי כיבוש באר שבע היה מטלה של קורפוס המדברי הרכוב מאחר שסוסיו נזקקו למקורות המים בעיר.
בעקבות הצלחת המתקפה הבריטית על קו ההגנה המערבי, ואבדנם של שני גדודי רגלים מהרגימנט ה-67 הורה המפקד הטורקי של באר שבע, איסמט ביי, לגדוד השלישי של הרגימנט השני - כוח העתודה היחיד של מערך ההגנה לתפוס עמדות בגזרה הדרום מערבית והסיג 2 פלוגות מהרגימנט ה-81 מעמדות בצפון אל תוך העיר - ללא ספק על מנת לקדם פני התקפה ממערב - התקפה שלא התממשה. איסמט ביי הופתע מעוצמת ההתקפה ומהעובדה כי באר שבע כותרה על ידי כוחות גדולים, פריצת קו ההגנה המערבי ערערה את יציבות מערך ההגנה והפכה את השליטה על העיר לקשה והחזקתה לאורך זמן לבלתי אפשרית, הוא פנה למפקדת הארמייה ואל המפקד הגרמני האחראי פרידריך קרס פון קרסנשטיין בבקשה לתגבורת. בקשתו לא נענתה ובכך הוכרעו סופית תוצאות הקרב על באר שבע, מפקדת הארמייה הייתה בשלב זה עדיין שבוייה בתפיסה כי עיקר ההתקפה תבוא מאזור עזה וכי ההתקפה על באר שבע היא מאמץ משני והטעייה, לחיזוק השקפה זו תרמו גם ההפגזות הכבדות שהונחתו על עזה לכל אורך השבוע.
כיבוש תל באר שבע עריכה
במהלך שלב תפיסת העמדות לפני ההתקפה נתקלו כוחות דיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק באש ארטילרית יעילה מעמדות טורקיות מתל סקאתי (תל שוקת) מצפון לבאר שבע ששלטו על הכביש מבאר שבע לחברון (וירושלים). רגימנט הפרשים הקלים ה-7 וה-5 מבריגדת הפרשים הקלים ה-2 שהתקרב לתל נתקל באש חזקה מעמדות טורקיות שהוחזקו על ידי 1,100 חיילים מדיוויזיית הפרשים ה-3 של הצבא העות'מאני. היחידות הבריטיות הצליחו לחסום את הכביש אך היו בעצמן מרותקות לעמדותיהם.
עמדת ההגנה הטורקית העיקרית בגזרת באר שבע נבנתה על גבי תל באר שבע, התל שוכן בסמוך לנקודת החיבור בין נחל באר שבע לנחל חברון ומתנשא לגובה 307 מטר מעל פני הים וכ-20 מטרים מעל סביבתו הקרובה. הגישה לתל קשה יחסית בגלל מורדותיו התלולים וזרועי הסלעים ומאידך הוא קל להתבצרות בגלל פסגתו השטוחה מחד ופני השטח הצחיחים וחסרי הצמחייה שמנעו מהתוקפים כל מסתור. הטורקים הקימו מערך הגנה היקפי שאויש על ידי 300 חיילי רגלים ופלוגת מכונות ירייה עם 8 מקלעים וקיבלו גיבוי מעמדות בתוך העיר באר שבע שכיסו באש צולבת את שדה הקרב.
זמן קצר לאחר השעה 09:10 התקדמו לוחמי הבריגדה הניו זילנדית מדיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק מעמדות ההמתנה שלהן באזור ביר סלים אבו רגייג בנחל באר שבע, ממזרח לתל אל עמדות הטורקים, תחת חיפוי ארטילרי מסוללות התותחים סומרסט שירו על התל מטווחים של כ-2700 מטר. ממרחקים אלו לא הצליחה ההפגזה לגרום לנזקים של ממש לעמדות הטורקיות. הרגימנט הרכוב אוקלנד התקדם בשטח הפתוח שלמרגלות התל עד שלוחמיו תפסו מחסה בוואדי באר שבע, מעמדות אלו החלו מכונות היריה של הגדוד להעסיק מטרות טורקיות על התל. מנקודה זו יצאו הלוחמים הניו זילנדיים להתקפה רגלית על התל אך הם לא הצליחו להתקדם תחת אש מכונות ירייה יעילה מעמדות שעל התל. בשעה 10:00 נשלחה בריגדת הפרשים הקלה ה-1 לתגבר את התוקפים, גדוד הפרשים הקלים ה-3 תגבר את אגף ימין של הניו זילנדים וחיפה באש מעמדות חשופות למחצה על תנועת הכוחות התוקפים. עיקר הלחימה התנהל בשלב זה כנגד עמדות טורקיות למרגלות התל.
משעה 11:00 קידמו הבריטים את סוללת הארטילריה סומרסט לטווח של 1200 מטר מהתל ואליה נוספה סוללת אינוורנס. סוללות אלו הותקפו על ידי אש מתותחים ומכונות ירייה טורקיים ולאחר מכן על ידי מטוסים שזרעו נזק וגרמו לחללים לכוח התוקף.
בשעה 13:00 נוסף רגימנט הפרשים הקלים השני לכוחות הרגימנט ה-3 ולאחר מכן הצטרפו הרגימנטים ה-9 וה-10 מהבריגדה האוסטרלית הרכובה ואיתם 2 סוללות ארטילריה נוספות. בשעה 13:55 נתנה פקודה להתקפה על התל. בהסתערות של חיילים מהרגימנט השני נכבשו 2 מבנים מהם חיפו הבריטים במכונות ירייה על הכוחות המסתערים שתקפו את התל מ-2 כיוונים שונים: מצד אחד תקף רגימנט הפרשים הקלים ה-3 וצפון מזרח תקף הרגימנט הרכוב אוקלנד. ההתקפה נעשתה תחת אש טורקית יעילה שהכריחה את התוקפים להסתער בקפיצות תוך כדי תפיסת מחסות, לבסוף הצליחו הבריטים לכבוש תעלות קשר טורקיות באגף המזרחי למרגלות התל. מנקודה זו נערכה התקפה חזיתית פנים אל פנים אל עמדות הטורקים על הפסגה והצליחו לכבוש אותה בשעה 15:00. בהתקפה נהרגו 25 חיילים טורקים ונשבו 132. 7 חיילים מרגימנט אוקלנד נהרגו ו-200 נפצעו בהתקפה.
עם כיבוש התל החלו תותחים טורקיים לירות על העמדות שנתפסו זה מקרוב ומטוסים טורקיים הפציצו את התל. התקפות אלו נמשכו לכל אורך שעות הערב, וגרמו לנזק ואבדות בנפש.
איסמט ביי, מפקד הכוחות הטורקיים בבאר שבע הורה על נסיגה מהעיר שעתה עם התמוטטות מערך ההגנה ממערב ומצפון הייתה חשופה להתקפה וכיבוש על ידי הבריטים. בשעה 16:00 עברה מפקדת הרגימנט ה-143 10 קילומטר צפונה מבאר שבע וחבלני הדיוויזיה ה 27 קיבלו הוראה לפוצץ את בארות ומתקני השאיבה בתוך העיר באר שבע על מנת למנוע מהבריטים אפשרות להשתמש בהם ובכך להוציא את העוקץ מכל אפשרות לניצול ההצלחה ואף להכריח את הבריטים לשמוט את פירות הניצחון. הרגימנט ה-48 שחייליו הגנו על הגזרה הדרומית של באר שבע החלו בנסיגה מעמדותיהם ותפסו עמדות מצפון לוואדי באר שבע.
כיבוש באר שבע עריכה
כיבוש תל באר שבע בשלב מאוחר כל כך באותו יום שיבש את לוח הזמנים הבריטי. השקיעה שהייתה צפויה ל-16:50 הייתה עלולה להביא לשינוי מהותי בתנאי השטח והלחימה ולהעמיד בסכנה את הצלחת ההתקפה כולה מאחר שחלק מהיחידות הבריטיות היו ללא מים שעות רבות ונזקקו לאספקה דחופה מבארות שבתוך העיר באר שבע.
עם כיבוש תל באר שבע, דיוויזיית הרגלים הרכובים אנזא"ק, שהייתה שחוקה מהקרב הקשה, נתבקשה לתקוף את הקו הצפוני של באר שבע. בריגדות הפרשים הקלות ה-1 וה-3 התקדמו רגלית לאורך קו של 3.2 קילומטר בין נקודה 1020 לבין נקודה 970 לכוון המסגד הגדול בבאר שבע. למרות המצב הקשה של הטורקים הם המשיכו בהתנגדות עיקשת וחסרת פשרות, ארטילריה טורקית הפגיזה באש יעילה את הפרשים ועצרה את התקדמותם, הבריטים הצליחו לכבוש את בית החולים וייצבו קו שחסם את האפשרות של הטורקים לפרוץ אל מחוץ לעיר או ליזום התקפת נגד על תל באר שבע. בקרבות אלו נהרגו ונפצעו 83 חיילים בריטיים.
בהיעדר כוחות זמינים לפריצת בזק לעיר, תחת איום של חלון הזדמנויות ההולך ונסגר ועם קבלת הוראה מפורשת מאלנבי להכריע את המערכה לפני השקיעה נתן שובל הוראה לבריגדת הפרשים הקלים ה-4 לפרוץ אל העיר מצד דרום במקום בו לא נמתחה גדר תייל ולא נחפרו מכשולים (horse pits). על פי ההוראה הפרשים נצטוו לתקוף כחייל פרשים רגיל כלומר לא לרדת מהסוסים ולתקוף רגלית אלא לפרוץ את קווי הטורקים ברכיבה ולהשתמש בכידון רובה המוחזק ביד כחרב פרשים על מנת לפגוע בטורקים.
בשעה 15:45 קיבלה בריגדת הפרשים הקלים הרביעית בפיקודו של בריגדיר גנרל ויליאם גרנט הוראה לעלות על סוסיהם לאלתר. לוחמי רגימנט הפרשים הקלים הרביעי וה-12 (של בריגדת הפרשים הרביעית) היו בעמדות המתנה במרחק של כקילומטר וחצי מבאר שבע מצפון לנקודה 1280 על הדרך מאיסוואין לבאר שבע. הפרשים החלו בדהירה אל עבר העיר, הרגימנט הרביעי מצפון לדרך והרגימנט ה-12 מדרום. כל גדוד (squadron) רכב ב-3 שורות שאורך כל אחת כ-500 מטר וכ-5 מטרים בין כל שתי שורות. 800 המטרים הראשונים עברו בקצב של הליכה, ולאחר מכן עברו לקצב של דהירה קלה (trot) ומשנכנסו אל טווח האש של הטורקים בקווי ההגנה נפתחה עליהם אש יעילה ומספר סוסים נפגעו. בשלב זה הגבירו התוקפים את מהירותם לדהרה (gallop), תחת אש מקלעים וארטילריה ממספר מקורות ירי ובחיפוי סוללות הארטילריה הבריטית שירו בכינון ישיר אל העמדות הטורקיות ויחידות מקלעים שחיפו על הדהרה מהאגפים.
פרשי רגימנט הפרשים הקלים הרביעי הגיעו בדהירה מהירה פנים אל פנים אל קו הביצורים הטורקיים, דילגו מעל קו השוחות הקדמי ומעל קו השוחות העמוק העיקרי, ירדו מסוסיהם ותקפו את הלוחמים הטורקים שהיו מוכי הלם, הרגו את חלקם ושבו את היתר. פרשי רגימנט הפרשים הקלים ה-12 דהרו אל קו העמדות הטורקיות, חלקם ירדו מסוסיהם ותקפו את העמדות וחלקם פרצו בדהירה את קו השוחות הראשון תוך כדי לחימה, הגל השני של הרוכבים דילג מעל קו השוחות והמשיך בדהירה עד למקום בו הדרך מביר עסלוג' חצתה את נחל באר שבע, חזרו למבנה התקפה מסודר ורכבו אל תוך באר שבע על מנת לכבוש את העיר, ההתקפה הממה את החיילים הטורקים בתוך באר שבע ורובם נכנעו ללא קרב על כלי נשקם. כוחות אלו היו למעשה בשלבי התארגנות לנסיגה מסודרת מהעיר והופתעו מהפריצה. חלק מהכוחות הטורקיים הצליחו להימלט אל כוון צפון ובהמשך עברו את החסימות הבריטיות והצליחו להגיע לעזה.
בסך הכל נתפסו 1148 שבויים טורקים, 10 תותחים ו-4 מכונות ירייה. בארות המים בעיר נתפסו כשהן שמישות - למרות הוראותיו של איסמט ביי לפוצץ את מתקני השאיבה. מתוך 17 הבארות בעיר נהרסו שתיים בלבד, ועוד שתיים ניזוקו. מפרשי הרגימנט הרביעי נהרגו 35 ו-39 נפצעו ומפרשי הרגימנט ה-12 נהרגו 20 ונפצעו 19.
ההתקפה, אף על פי שהייתה לא מתוכננת ונסמכה על אומץ לבם ומקצועיותם של הרוכבים, חייבת את הצלחתה גם למספר תנאים אובייקטיביים שלולא התקיימו הייתה תוצאת הקרב וההסתערות שונה לחלוטין:
- העמדות עליהן הסתערו האוסטרלים לא היו מוגנות על ידי גדר תיל וספק אם הפרשים היו יכולים להשלים את הסתערותם אם הקו היה מוגן בגדרות תיל כמקובל[4].
- הטורקים שלא היו מוכנים או מאומנים באופן הטוב ביותר לא הצליחו לקדם את פני התוקפים באש יעילה. על פי הדווח הרשמי של הבריגדה הרביעית נתפסו שלל כלי נשק טורקיים כאשר הכוונות שלהם מכוונות לטווחים רחוקים וכך נורתה מרבית התחמושת מעל לראשי התוקפים.
- אש החיפוי היעילה שלוותה את התוקפים לאורך מסלול ההתקפה מנעה מהטורקים לירות אש מכונות ירייה וארטילריה יעילים שהיו עשויים להקהות את עוקץ ההסתערות.
ההצלחה בבאר שבע הייתה לפחות בפן הסמלי שלה נקודת מפנה עבור הצבא הבריטי והתממשות התקוות שתלו באלנבי. המערכה על המזרח התיכון הפכה מסדרת כישלונות מביכים להצלחה. עם זאת ההצלחה לא הייתה שלמה. גם לאחר כיבוש באר שבע לא הצליחו הבריטים לנצל את ההצלחה ולהכות בטורקים בעיקר בגלל מחסור במים. גם לאחר כיבוש עזה והנגב לא הצליחו הבריטים להשמיד את הצבא העות'מאני שהצליח להסיג את כוחותיו באופן מסודר יחסית ולהתנגד להתקדמות הבריטית עד לקרב מגידו.
|
התקפת הפרשים בפרספקטיבה היסטורית עריכה
קשה להפריז במשקל ובחשיבות המיוחסים להתקפה הרכובה של הפרשים על העמדות הטורקיות בבאר שבע, הצבא האוסטרלי וההיסטוריה הרשמית שלו מייחסים לאירוע בפרט ולקרב באר שבע מקום של כבוד במורשת הקרב והמורשת הלאומית.
הניצחון ובעיקר התעוזה שבהסתערות הפכו את החזית של סיני וארץ ישראל מזירה צדדית למרכז תשומת הלב, ההיסטוריון רוג'ר פורד מציין[5]:
”לאור העובדה שהאמריקאים, שעל התערבותם תלו הבריטים והצרפתים תקוות גדולות, היו אטיים בכניסתם למערכה, לאור התמוטטות החזית המזרחית... נזקק לויד ג'ורג לכובע וגם לארנבת שיוכל להוציא ממנו. הכובע היה המזרח התיכון והארנבת הייתה הניצחון על הטורקים בפלסטינה”
אספקט נוסף של הצלחת ההסתערות הייתה בחינה מחדש של תורת הלחימה הבריטית ביחס לפרשים בפרט ולקרבות הבקעה בכלל. עד לאותו רגע ומול הלקחים של מלחמת החפירות שאיפינה את החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה התנהל ויכוח בנוגע למקומו של חיל הפרשים בעידן של גדרות תייל ומכונות ירייה, עד להתקפת הפרשים הקלים בבאר שבע הדעה השולטת הייתה כי הטכנולוגיה הפכה את חיל הרגלים לחסר ערך לאחר מכן נשמעו קולות שדרשו חשיבה מחודשת ואף טענו כי יש, עדיין, מקום לחיל הפרשים בשדה הקרב[4]. בשקלול של מספר קרבות ומערכות במלחמת העולם הראשונה ובהן גם הלחימה בפלסטינה בכלל ובאר שבע בפרט נולדה התפיסה הבריטית של גדודי הטנקים הקלים שתפקידם היה לשמש כגרסה ממוכנת של גדודי הפרשים - כדוגמת הפרשים האוסטרלים בקרב באר שבע - והם פעלו בתחילת מלחמת העולם השנייה בטקטיקות דומות שנכשלו מול כוחות השריון הגרמני והתגלו כלא מתאימות לתנאי לחימת תנועה מודרנית. ומסכם ההיסטוריון הצבאי מייקל ריאן[6]:
”התופעה הייחודית שהביאה לתפיסת הלוחמה בתנועה, שמה את בריטניה במצב של נחיתות טקטית במהלך מלחמת העולם השנייה”
שחזור הקרב עריכה
בסוף אוקטובר 2007 שוחזרה הסתערות הפרשים על העיר. שחזור הקרב היה יוזמה משותפת של "העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל" ועמותת פרשים אוסטרלים המשמרים את מורשת פרשי האנזא"ק. המסע נערך במשך ארבעה ימים והפרשים האוסטרלים עברו בפארק אשכול, שבימי מלחמת העולם הראשונה נקרא שלאל, דרך ביר עסלוג', היום "פארק גולדה", והסתיים בשחזור ההסתערות על העיר באר שבע.
ב-31 באוקטובר 2017 נערך שחזור נוסף של הסתערות הפרשים לציון 100 שנים לקרב באר שבע. השחזור כלל מסע פרשים לאורך נתיב האיגוף מדרום לבאר שבע, אירועים שונים בעיר, בהם חנוכת המרכז להנצחת חיילי אנז"ק בבאר שבע ושיאו בטקס שחזור ההסתערות בקרבת גשר הרכבת הטורקי בעיר בנוכחות כ-5000 צופים. בטקסים נכחו ראש ממשלת אוסטרליה כמו גם אישים נוספים.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- ג'ון גריינג'ר, "הלחימה על ארץ ישראל-1917", הוצאת מודן והמעבדה התפיסתית באגף המבצעים, 2012.
- זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל - תל אביב, השרון, השפלה, הנגב, הוצאת תורּ, ירושלים, 1941 - מהדורת 1950.
- גדעון ביגר ואלי שילר, באר שבע ואתריה, הוצאת הספרים אריאל, ירושלים, 1991
- יגאל שפי, שורשי השינוי המערכתי בחזית ארץ ישראל: הפשיטה על מסילת הרכבת העות'מאנית בנגב, 1917, קתדרה 87, יד יצחק בן-צבי, ניסן תשנ"ח .
- ערן דולב, אלונקה על גב גמל, תל אביב: מערכות והוצאת מודן, 2017.
קישורים חיצוניים עריכה
- תיאור הקרב, אתר מדרשת שדה בוקר
- מיכל גרינברג, הפרשים האוסטרלים יכבשו את באר שבע, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2007 - אחרי 90 שנה - עשרות רוכבים משחזרים בנגב קרב ממלחמת העולם הראשונה
- דף מרכז של מקורות אודות הקרב, אתר Desert Column (באנגלית)
- תיאור ההכנות והקרב (באנגלית)
- אורי קציר, תעלוליו של ריצ'רד מיינרצהאגן, על קצין המודיעין הבריטי שהונה את הצבא הטורקי לקראת הקרב, בבלוג אפלטון (הקישור אינו פעיל, 25 באוקטובר 2021)
יובל מלחי, פרק 66. המלחמה הגדולה - 1917; הקרב על באר שבע, באתר "קטעים בהיסטוריה", 13 בפברואר 2013- כיבוש באר שבע, מערכות 228, מרץ 1973 עמ' 21-26
- דני אשר, ההונאה במבצעי אלנבי לכיבוש ארץ ישראל, מערכות 329, 1993
הערות שוליים עריכה
- ^ Palestine Part III: Farewell to Palestine and Syria וגם İsmet Paşa (İnönü) שניהם באתר הטורקי Turkey in the First World War
- ^ Bullock, David. Allenby's War: the Palestine-Arabian Campaign, 1916-1918. London: Blandford Press page 69 1988.
- ^ Burness, Peter. “The Australian Light Horse.” In Lawrence of Arabia and the Light Horse, Ed. Robert Nichols. Canberra: The Australian War Memorial, 2007.
- ^ 1 2 Bou, Jean. “Cavalry, Firepower, and Swords: The Australian Light Horse and the Tactical Lessons of Cavalry Operations in Palestine, 1916-1918.” The Journal of Military History 71, no 1 (January 2007): 99-125.
- ^ Ford, Roger. Eden to Armageddon: World War I in the Middle East. New York: Pegasus Books, 2010. page 364
- ^ Ryan, W. Michael. “The Influence of the Imperial Frontier on British Doctrines of Mechanized Warfare.” Albion: A Quarterly Journal Concerned with British Studies 15, no. 2 (Summer, 1983): 123-142.