קרב גטיסברג
קרב גטיסברג (באנגלית: Battle of Gettysburg; 1 ביולי - 3 ביולי 1863) היה קרב שהתחולל בסביבת העיר גטיסברג, בדרום פנסילבניה שבארצות הברית, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. ארמיית הפוטומק של צבא האיחוד, בפיקוד גנרל ג'ורג' מיד, הצליחה להדוף את כל התקפותיה של ארמיית צפון וירג'יניה של צבא קונפדרציית המדינות של אמריקה בפיקודו של הגנרל רוברט לי, ובכך הגיעה לסיומה הפלישה השנייה והאחרונה של צבא הקונפדרציה לצפון. קרב גטיסברג נחשב לנקודת המפנה ולקרב עם מספר הנפגעים הגדול ביותר במלחמת האזרחים - כ-50,000 חיילים משני הצדדים.
 | ||||||||||||||||||
| קרב גטיסברג, תמונה של קורייר ואייבס (Currier and Ives), הדפס אבן צבוע ביד | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת האזרחים האמריקנית | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 1 ביולי 1863 – 3 ביולי 1863 (3 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סביב העיירה גטיסברג, פנסילבניה, ארצות הברית | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
39°49′0″N 77°13′57″W / 39.81667°N 77.23250°W | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון למדינות האיחוד | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
רקע והכנות לקרב עריכה
בסוף חודש אפריל 1863 פלשה שוב ארמיית הפוטומק של צבא האיחוד, בפיקוד גנרל ג'וזף הוקר לשטחי הקונפדרציה. ואולם, בתחילת חודש מאי (1 - 3 במאי) הביסה ארמיית צפון וירג'יניה, בפיקוד גנרל רוברט אי. לי את הצבא הצפוני בקרב צ'אנסלורזויל. קרב זה היה אחד מן הניצחונות הגדולים ביותר של רוברט אי. לי, אך במהלכו נהרג אחד ממפקדיו המבריקים ביותר של צבא הדרום, תומאס ג'ונתן ג'קסון.
בעקבות הניצחון החליט לי להוביל את הארמייה שלו צפונה, אל תוך שטחי מדינות האיחוד. זו הייתה הפלישה השנייה שיזם; הראשונה אירעה בספטמבר 1862, ונהדפה לבסוף בקרב אנטיאטם (Antietam). לי קיווה להשיג כמה מטרות בפלישה זו. ראשית, הוא קיווה שמסעו ימנע מארמיית הפוטומק של הצפון להתארגן לפלישה נוספת לדרום במהלך הקיץ. שנית, לי קיווה שהפלישה תוריד מהלחץ של כוחות צבא הצפון בחזית המערב. בחזית זו היה מצבו של צבא הדרום קשה: ארמיית טנסי של צבא הצפון, בפיקוד גנרל יוליסס ס. גרנט, הטילה מצור על העיר ויקסבורג, במיסיסיפי. כיבוש העיר היה נותן לצפוניים שליטה מלאה על נהר המיסיסיפי, ובכך מבתר את הקונפדרציה לשניים. לי קיווה שהפלישה לצפון תאלץ את ממשל ארצות הברית להעביר כוחות מזרחה ובכך להקל את הלחץ על ויקסבורג.
לפלישה לצפון היו עוד יתרונות מבחינת צבא הדרום. העברת הלחימה לשטחי מדינות הצפון הייתה יכולה לתת מנוחת מה לווירג'יניה, שסבלה קשות מהקרבות הרבים שנערכו על אדמתה. חיילי הדרום יכולים היו ליהנות מן היבולים העשירים באדמות הצפון. צבאו הגדול של לי (שמנה 72,000 חיילים) יכול היה להוות איום מוחשי על ערי הצפון החשובות: פילדלפיה, בולטימור ווושינגטון הבירה. לי קיווה שאיום זה יחזק את התנועה שקראה להשגת שלום עם מדינות הדרום.
ב-3 ביוני החל צבאו של לי לנוע צפונה. כדי לייעל את מערכת הפיקוד, חילק הגנרל לי את שני הקורפוסים הגדולים שלו לשלושה קורפוסים חדשים. הקורפוס הראשון נותר תחת פיקודו של לוטננט גנרל ג'יימס לונגסטריט, והקורפוס השני של גנרל תומאס ג'קסון שנפל בקרב שבועות מעטים לפני כן חולק לשני קורפוסים חדשים: על הראשון פיקד לוטננט גנרל ריצ'רד יוול (Ewell) ועל השני פיקד לוטננט גנרל א. פ. היל. דיוויזיית הפרשים הייתה בפיקודו של מייג'ור גנרל ג.א.ב. סטיוארט (J.E.B Stuart).
ארמיית הפוטומק של צבא הצפון מנתה 94,000 איש, והייתה בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'וזף הוקר. בארמייה היו שבעה קורפוסים של חיל רגלים, קורפוס פרשים, ויחידת תותחנים בעתודה. ואולם, זמן קצר לאחר תחילת הפלישה לצפון החליט נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן, להחליף את הוקר, בעקבות כישלונו בקרב צ'אנסלורזויל. המפקד החדש של ארמיית הפוטומק היה מייג'ור גנרל ג'ורג' מיד.
התנגשויות ראשונות עריכה
על גודל היחידות שהשתתפו בקרב
|
|---|
|
ככלל, היחידות בצבא הדרום היו גדולות יותר מן היחידות בצבא הצפון. |
| ברוס קאטון: מלחמת האזרחים האמריקנית. עמ' 35. |
הקרב הראשון במערכה התחולל ב-9 ביוני. כוחות פרשים של שני הצדדים התנגשו בתחנת ברנדי (Brandy Station), ליד העיירה קולפֶּפֶּר (Culpeper), בווירג'יניה. כוח צפוני בפיקוד מייג'ור גנרל אלפרד פלזנטון הצליח להפתיע כוח דרומי שהיה בפיקוד מייג'ור גנרל סטיוארט. בכוח הצפוני היו שתי דיוויזיות פרשים ובהן כ-9,000 איש, ועוד כ-3,000 חיילי רגלים, לעומת 9,500 פרשים דרומיים. למרות ההפתעה הצליח סטיוארט להדוף בסופו של דבר את המתקפה, והקרב הסתיים ללא הכרעה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הצליחו פרשים מן הצפון להוכיח שהם שווים ברמתם לחיל הפרשים מן הדרום.
באמצע יוני הגיעה ארמיית צפון וירג'יניה אל נהר הפוטומק, והחלה בתנועתה צפונה אל תוך מדינת מרילנד. חילות המצב הצפוניים שהיו בעיירות וינצ'סטר ומרטינסברג הובסו, וב-15 ביוני החל הקורפוס של אוול לצלוח את הנהר. ב-24 וב-25 ביוני צלחו בעקבותיו הקורפוסים של היל ולונגסטריט. ארמיית הפוטומק, עדיין בפיקודו של הוקר, עקבה אחרי תנועת הדרומיים ונעה במסלול מקביל, כאשר היא חוצצת בין ארמיית צפון וירג'יניה לוושינגטון. צבא האיחוד צלח את הנהר בין 25 ל-27 ביוני.
לי הוציא פקודות נוקשות לחייליו, במטרה למנוע השפעות שליליות על האוכלוסייה האזרחית. הצבא לא החרים ישירות מזון, סוסים ואספקה, והציוד נלקח כביכול תמורת פיצוי בדולר של הקונפדרציה, פיצוי שהיה חסר ערך בעיני התושבים. בכמה עיירות נתבעו התושבים לשלם פיצויים במקום שיוחרמו מהם ציוד ואספקה, תחת איום של הרס העיר. הפעולה השנויה ביותר במחלוקת של צבא הדרום הייתה לכידת 40 גברים אפרו-אמריקאים, ברובם חופשיים, ושליחתם תחת משמר לדרום כדי להחזירם לעבדות.
לקראת סוף יוני החלו חיילי הדרום לחצות את הגבול אל מדינת פנסילבניה, הצפונית למרילנד. ב-26 ביוני השתלטו יחידות מהקורפוס של מייג'ור גנרל אוול על העיירה גטיסברג, והניסו ממנה יחידות של המיליציה של פנסילבניה. ארלי דרש מתושבי העיירה תשלום מס, אך לא אסף אספקה בעלת ערך. חייליו הרסו כמה קרונות רכבת וגשר, וכן מסילת רכבת סמוכה וקווי טלגרף.
הפשיטה של ג.א.ב. סטוארט עריכה
ציר התנועה של לי היה מדרום לצפון, לאורך עמק שננדואה. התנועה לאורך העמק אפשרה לצבאותיו של לי להיות מוסתרים מכוחות הצפון על ידי רכס הרי בלו רידג'. כך עשה לי גם במערכת מרילנד ב-1862. ארמיית הפוטומק של צבא הצפון, בפיקוד ג'ורג' מקללן לא הצליחה להתחקות אחרי תנועותיו של לי, ורק מזל ביש של לי הביא לנפילת העתק של פקודותיו לידי הצפון. המידע סייע למקללן, והוא חצה את ההרים ותקף את לי בקרב אנטיאטם, שהסתיים בנסיגת כוחות הדרום ובסיומה של מערכת מרילנד.
כדי למנוע הפעם מהצפוניים מידע על תנועתו, הורה לי לג.א.ב. סטוארט (J.E.B. Stuart), מפקד חיל הפרשים של ארמיית צפון וירג'יניה, להגן על מעברי ההרים כדי להסוות את תנועתו. ואולם, לבקשת סטוארט, אישר לו לי לצאת בראש שלושה רגימנטים של פרשים לפשיטה סביב האגף הימני, המזרחי, של ארמיית הפוטומק. אלו היו שתיים ממטרותיהן של יחידות הפרשים במלחמת האזרחים: איסוף מודיעין על תנועות האויב, ובמקביל למנוע מהאויב לאסוף ידיעות דומות. בנוסף, הן נועדו להגנת אגפיו של הצבא הרגלי, לפשיטות על קווי האספקה והתקשורת של האויב.[1]
לי וסטוארט קיוו להפתיע את צבא הצפון, ולהטעות אותו כך שלא ינוע צפונה אלא יישאר בעמדותיו. סטוארט תכנן להוביל שלוש חטיבות מן הקורפוס שלו דרך קווי הצפון הדלילים, ולרכוב מזרחה. כך יוכל לפגוע בקווי התקשורת בין ארמיית הפוטומק של הוקר לבין יחידות הפרשים של הצפון, וכן לפגוע בקווי האספקה שלהם. מעבר למטרות אלה, תיצור הפשיטה הסחה שתבלבל את הצפון; ככל שיעמיק סטוארט לחדור לצפון יוכל לפגוע בקווי תקשורת חיוניים, כמו מסילות ברזל. מבקריו של סטוארט טענו מאוחר יותר שלסטוארט היה מניע נוסף: רצונו לשקם את תדמיתו כמפקד פרשים מבריק, שנפגעה בעקבות הקרב הלא מוצלח בתחנת ברנדי.[2]
הפשיטה של סטוארט, שנראתה על הנייר כמהלך נועז ורב דמיון הסתברה כמשגה חמור. צבא הצפון לא המתין בעמדותיו כפי שציפה לִי, אלא נע צפונה במקביל לתנועת הארמייה של צפון וירג'יניה. תוכניתו של סטוארט לעבור בקלות דרך קווי הצפון תוך יומיים בלבד הסתבכה והפכה לתנועה איטית בהרבה. סטוארט הצליח לחבור לצבאו של לִי רק במהלך היום השני לקרב, ובכל הימים שלפני כן לא היה ללִי מידע חיוני שיכול היה לשנות את תוצאת הקרב.
הוקר מפוטר; הצבאות נעים צפונה עריכה
הארמייה של צפון וירג'יניה החלה בפלישה לצפון ב-3 ביוני. כמה ימים לאחר מכן הבין מפקד ארמיית הפוטומק, מייג'ור גנרל ג'וזף הוקר את מגמת הדרומיים, והחל גם הוא בתנועה צפונה. לאחר קרב צ'אנסלורזוויל, שבו הובס הוקר בידי לִי, סר חינו בעיני הנשיא לינקולן ובעיני מפקד הצבא, מייג'ור גנרל הנרי האלק. לינקולן והאלק חששו לפטר את הוקר מכיוון ששר האוצר רב העוצמה של האיחוד, סלמון פ. צ'ייס תמך בו.[3] ואולם ב-28 ביוני, במהלך ויכוח על הגנת העיירה הרפר'ס פרי (Harpers Ferry), הציע הוקר את התפטרותו אם לא תתקבל עמדתו. לינקולן והאלק ניצלו את ההזדמנות, פיטרו את הוקר ומינו במקומו את מייג'ור גנרל ג'ורג' גורדון מיד (Meade), שהיה עד אז מפקד הקורפוס החמישי.[4]
לי לא היה מוכן עדיין לקרב. ב-29 ביוני היה צבאו פרוש בקשת רחבה מצ'יימברסברג, כ-45 ק"מ מצפון מערב לגטיסברג וקרלייל, כ-50 ק"מ מצפון לגטיסברג, קשת של כ-45 ק"מ, ועד להריסברג ורייטסוויל, על נהר סאסקווהאנה. באותו יום הופתע לִי כאשר הגיע אליו המידע על תנועת כוחות הצפון: מצבו היה מסוכן, שכן צבאו כאמור היה פרוש על שטח נרחב, וחשוף למתקפה של הצפוניים. יחד עם המידע על תנועתה של ארמיית הפוטומק, עודכן לִי גם שהוקר הוחלף במִיד. לי הבין שעליו להיערך מיד לקרב: הוא הורה לכל כוחותיו להתרכז ליד העיירה קאשטאון, כ-15 ק"מ ממערב לגטיסברג.[5]
למחרת, במהלך ריכוז הכוחות, התקדמה אחת החטיבות מהקורפוס של היל, בפיקודו של בריגדיר גנרל (תת-אלוף) ג'ונסטון פטיגרו, לכיוון גטיסברג, כנראה כדי לאסוף אספקה. החטיבה הדרומית נתקלה בפרשים של צבא הצפון בפיקוד בריגדיר גנרל ג'ון ביופורד שהגיעה לעיירה מדרום. פטיגרו נסוג בלי להיכנס למגע. ואולם, מפקדיו של פטיגרו לא האמינו שכוח משמעותי של הצפון נמצא באזור, והניחו שמדובר במיליציה מקומית. לי הנחה את מפקדיו שלא להיכנס לעימות עד שכל הצבא ירוכז, אך מפקד הקורפוס, היל, החליט בכל זאת לשלוח סיור משמעותי אל העיר כדי לבחון את המצב ולעמוד על עוצמתו של האויב. בשעה 5 לפנות בוקר, ביום רביעי 1 ביולי, יצאו שתי חטיבות מן הדיוויזיה של הית' (Heth), מן הקורפוס של היל, אל גטיסברג.
היום הראשון עריכה
שני המפקדים לא תכננו להילחם בגטיסברג. מִיד תכנן להתבצר בעמדות בצפון מרילנד, ואילו לִי, שריכז את כוחותיו בקשאטאון, קיווה שמִיד יתקוף אותו שם. מצבו של לִי היה בעייתי: זה היה הקרב הראשון שבו לא הצליח להכתיב את שדה הקרב. הוא היה מרוחק מבסיסיו, תלוי בקו אספקה ארוך ופגיע, ומעבר לכול, היה עליו להשיג ניצחון מכריע. כוחו של הצפון הלך והתעצם מחודש לחודש, ולא היה די בניצחון פשוט. היה עליו להכריע את ארמיית הפוטומק אחת ולתמיד, כדי לכפות על הצפון משא ומתן לשלום. זה לא היה הקרב שרצה בו, אך המאורעות בשטח הכתיבו את ההתרחשות.[6]
הקרב מצפון מערב לעיירה עריכה
ביופורד העריך שהדרומיים יתקפו את גטיסברג ממערב בשעות הבוקר, ולפיכך נערך להגנה על שלושה רכסים ממערב לעיירה: רכס הֶר (Herr), רכס מקפרסון ורכס הסמינר (Seminary Ridge).[7] אלו היו עמדות נוחות להגנה על ידי פרשים מפני כוחות רגליים עדיפים, וביופורד התכוון להרוויח זמן עד להגעתם של כוחות הרגלים של האיחוד, שיתבססו בגבעות מדרום לעיר: גבעת בית הקברות (Cemetery Hill), רכס בית הקברות (Cemetery Ridge) וגבעת קאלפ (Culp's Hill). אם לא יצליח ביופורד לעכב את הדרומיים ואלו ישתלטו על הגבעות שמדרום לעיירה, יקשה על צבאו של מיד לעקור אותם משם.
שתי החטיבות מצבא הדרום התקדמו בטור על הכביש מצ'יימברסברג. בסביבות השעה 7:30 בבוקר החלו חילופי האש הראשונים; הדרומיים עברו מטור לקו חזיתי. עד השעה 10:20 נהדפו הצפוניים עד לרכס מקפרסון, אך באותה שעה הגיע למקום הקורפוס הראשון של ארמיית הפוטומק, בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון פ. ריינולדס. ריינולדס, שנחשב לאחד המפקדים המוצלחים של ארמיית הפוטומק, שלח שתי חטיבות מהקורפוס שלו כדי שיחליפו את יחידות הפרשים של ביופורד. במקביל, שלח ריינולדס מסר דחוף לקורפוסים האחרים של צבא הצפון, הקורפוס ה-11 והקורפוס השלישי, ודרש מהם להגיע במהירות לגטיסברג. ריינולדס נהרג תוך זמן קצר כאשר החל לערוך את אנשיו, אך יחידותיו הצליחו להתבסס ולהדוף את שתי החטיבות הדרומיות שתקפו מצפון ומדרום לכביש, תוך שהן מסיבות לדרומיים אבדות כבדות; מפקד החטיבה שתקפה מדרום נפל בשבי חיילי האיחוד.
הצפוניים נסוגים דרומה עריכה
עם זאת, הקרב התמשך. ממערב המשיכו להגיע חטיבות נוספות מן הדיוויזיה של הית', החטיבות הצפוניות החלו לסגת לאיטן לאחור תחת הלחץ הדרומי. לחץ זה התגבר כאשר שתי דיוויזיות מן הקורפוס של איוול שהיו בדרכן למקום הכינוס בקאשטאון פנו דרומה והגיעו לגטיסברג מצפון. גם צבא הצפון החיש למקום כוחות נוספים: הקורפוס ה-XI בפיקוד מייג'ור גנרל אוליבר הווארד נע במהירות צפונה. בשעות אחר הצהריים המוקדמות היה צבא הצפון ערוך בחצי מעגל ממערב, מצפון ומצפון מזרח לגטיסברג, ואולם, לא היו לצבא האיחוד די חיילים כדי לבלום את התקפות הדרום, שכוחו הלך והתעצם. הדרומיים הצליחו לאגף את יחידות הקורפוסים ה-I וה-XI של ארמיית הפוטומק שהיו בחלק הצפוני והצפון מזרחי של קו ההגנה, ומפקד הקורפוס ה-XI, שהיה המפקד הבכיר בשטח, הורה על נסיגה אל מדרום לעיירה, לגבעת בית הקברות. גבעה זו נתפסה על ידי אחת הדיוויזיות של הצפון שהייתה בעתודה.
מפקד ארמיית הפוטומק, מִיד, שלח לשטח את מייג'ור גנרל וינפילד ס. האנקוק, כדי שייטול פיקוד על הקרב עד להגעתו למקום. הנקוק היה מפקד הקורפוס ה-II, והיה פקודו הנאמן ביותר של מִיד, וכמפקד הבכיר בשטח היה עליו להחליט האם גטיסברג היא האתר הנכון לקרב גדול. הנקוק אמר להווארד: ”אני סבור שזוהי העמדה הטבעית הטובה ביותר לניהול קרב שאי פעם ראיתי”. הווארד הסכים, והנקוק סיכם: ”טוב מאוד אדוני, אני בוחר מקום זה כשדה קרב.” נחישותו של הנקוק העלתה מאוד את מורל חיילי הצפון, אם כי הוא לא נטל חלק בניהול הטקטי של הקרב באותו יום.
גם מפקד ארמיית צפון וירג'יניה, לי, הבין את היתרון הטופוגרפי שהעניק השטח למגינים, ופקד על איוול לכבוש את גבעת בית הקברות ”אם הדבר בר ביצוע”. איוול היה עד כמה חודשים לפני כן פקודו של לוטננט גנרל תומאס ג'ונתן ג'קסון, שכונה "סטונוול" (חומת אבן), מן הגנרלים המזהירים ביותר שהיו לקונפדרציה, ואשר נהרג בטעות מאש חיילים דרומיים בקרב צ'אנסלורזויל. איוול הורגל לפקודותיו הנחרצות של ג'קסון ולא הכיר את דרך הפיקוד של לי. הוא החליט שהתקפה אינה מעשית ולפיכך לא ניסה לכבוש את הגבעה. החלטה זו נחשבת בעיני היסטוריונים להזדמנות גורלית שהוחמצה.[8]
יום הקרב הראשון הסתיים; רק רבע מצבא הצפון, כ-22,000 איש, וכשליש מצבא הדרום, כ-27,000 איש, השתתפו בלוחמה. יחד עם זאת, היה זה אחד מימי הקרב הגדולים במלחמת האזרחים מבחינת מספר החיילים שהשתתפו בו.[9] צבא הצפון החל להיערך להגנה על הגבעות שמדרום לעיירה.
היום השני עריכה
היערכות לקרב עריכה
במהלך הערב והלילה הגיעו לשדה הקרב שאר הכוחות של הארמיות היריבות. הערכות ארמיית הפוטומק באזור גטיסברג הושלמה עם הגעת הקורפוסים הנותרים שלה - הקורפוס השני, השלישי, החמישי, השישי והשנים עשר - לשדה הקרב. גם ארמיית צפון וירג'יניה השלימה את היערכותה, למעט הדיוויזיה השלישית בקורפוס של לונגסטריט, בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ורג' פיקט, שהגיעה רק אחר הצהריים ביום השני.[10]
מערך ההגנה שתפס צבא האיחוד דמה לקרס דיג: קו ההגנה החל בגבעת קאלפ (Culp's Hill) מדרום מזרח לעיר, נע צפון מערבה לגבעת בית הקברות (Cemetery Hill, מדרום לעיירה), ומשם המשיך דרומה לאורך רכס בית הקברות (Cemetery Ridge), והסתיים מעט צפונה לנקודת גובה שכונתה בשם "פסגה עגולה קטנה" (Little Round Top). הקורפוס ה-12 התבסס בגבעת קאלפ; היחידות שנותרו מקורפוסים ה-1 ו-11, שהובסו ביום הלחימה הראשון מצפון לעיר, נערכו להגנה בגבעת בית הקברות; הקורפוס השני נערך לאורך חציו הצפוני של רכס בית הקברות; והקורפוס השלישי נצטווה לתפוס עמדות באגפו הדרומי. צבא הקונפדרציה נערך בקו מקביל, במרחק כקילומטר וחצי מקווי הצפון. הקו הדרומי היה פרוש ממערב ומול רכס בית הקברות, ומשם פנה צפונה דרך העיירה גטיסברג, ודרום מזרחה עד מול גבעת קאלפ. לפרישת צבא הצפון היה יתרון של קווים פנימיים; אורכו של הקו שתפס צבא הדרום היה כשמונה קילומטרים.
התוכנית של לִי עריכה
צבא הקונפדרציה ניצח אמנם את קרבות היום הראשון, אך לִי היה במילכוד. בקרבות קודמים - בקרב אנטיאטם ובקרב פרדריקסברג - החזיקו הדרומיים בעמדות הגנתיות חזקות, שמולן התנפצו התקפות צבא האיחוד; בקרבות אחרים, כמו בקרב צ'אנסלורזויל, הוכיח לִי את גאונותו הטקטית, ובתמרונים מבריקים הצליח להביס את ארמיית הפוטומק. כעת היה זה צבא האיחוד שבחר את שדה הקרב, התבסס בעמדות הגנתיות חזקות, וללִי לא היה מרחב ומקום לתמרונים הגאוניים שהוכיח בעבר. לונגסטריט הציע לסגת משדה הקרב, להתבסס באזור נוח להגנה, ומשם להדוף את התקפות האויב, אך לִי סירב. הוא חשש למורל של חייליו, שיבינו את הנסיגה ככישלון. הוא גם דחה את הצעתו של לונגסטריט לאגף את האויב ולתקוף את מיד מדרום; לִי השיב להצעה זו: "האויב נמצא שם, ושם אתקוף אותו".[11]
תוכנית הקרב של לִי ליום השני, 2 ביולי, כללה מתקפה מדורגת של היחידות בחלקו המערבי של שדה הקרב, על בסיס כביש אמיטסברג. למיטב ידיעתו של לִי, קו ההגנה של הצפוניים הסתיים באגפו המערבי, השמאלי, ברכס בית הקברות. הוא תכנן להניע את הקורפוס ה-I של ג'יימס לונגסטריט בחשאי אל מדרום מערב לקו הצפוני, ואז לתקוף את האגף כדי למוטט את היערכות צבא האיחוד. תחילה היו אמורות לתקוף הדיוויזיות של מייג'ור גנרל ג'ון בל הוד ומייג'ור גנרל לאפייט מקלאו; כיוון התקיפה היה אמור להיות לאורך כביש אמיטסברג. לאחריהן הייתה אמורה לתקוף הדיוויזיה של מייג'ור גנרל ריצ'רד ה. אנדרסון, מהקורפוס השלישי של א. פ. היל. דיוויזיה זו הייתה אמורה לתקוף את רכס בית הקברות בנקודה צפונית יותר; התקיפה המדורגת נועדה ליצור לחץ מתמשך על הקו הצפוני ולמנוע ממיד את האפשרות לתגבר את הקו שלו. במקביל, תכנן לי התקפת הסחה על האגף הימני של הקו הצפוני, מול גבעת קאלפ וגבעת בית הקברות, על ידי הקורפוס השני של ג'ובאל ארלי ודיוויזיה נוספת מן הקורפוס של היל. גם כאן הייתה המטרה לרתק כוחות צפוניים למקומם ולמנוע אפשרות של תגבור הקו במקומות אחרים; בנוסף, לי הורה על ניצול הזדמנות בעת הצורך: התקפת ההסחה הייתה יכולה להתפתח להתקפה מלאה על פי ההתפתחויות בשטח.
תוכניתו של לִי הייתה לקויה, מכיוון שחסר לו מודיעין. הפרשים של סטוארט עדיין לא חברו אל לִי, ובלעדיהם לא היה לו מודיעין מלא על מיקומם של כוחות צבא האיחוד. המידע שהיה חסר לו היה על מיקומו האמיתי של האגף השמאלי של צבא האיחוד: אגף זה התבסס דרומה יותר. מייג'ור גנרל דניאל סיקלס, מפקד הקורפוס השלישי של ארמיית הפוטומק, לא היה מרוצה מהעמדות שהוקצו לו ונע על דעת עצמו לשטח גבוה יותר, קו שהחל ב"מאורת השטן" (Devil's Den), נע לצפון מערב למטע השזיפים ושוב לצפון מזרח למשק קודורו. כך נוצר מבלט שהיה קשה מאוד להגנה, מכיוון שהיה חשוף להתקפות משני צדדים. הקורפוס של סיקלס היה קטן מדי וכוחותיו לא הספיקו להגנה מלאה על כל אורכו של המבלט, אך מיקומו היה על קו ההתקדמות המיועד של הוד ומקלאו; במקום שיתקפו את אגפם של הצפונים, הם נאלצו ללחום ישירות באנשיו של סיקלס.
גם התנהלותו של לונגסטריט עיכבה את המתקפה. לִי הורה לו לתקוף מוקדם ככל האפשר, אך המטרה הייתה להגיע בחשאי אל מול האגף של הצפוניים; כדי לנוע בהסתר היה על לונגסטריט לבצע מעקף ארוך, שגזל זמן רב. רק ב-15:30 היו הוד ומקלאו מוכנים להתחיל בהסתערות.
הקרב באגף השמאלי של צבא האיחוד עריכה
אחר הצהריים החלה ההתקפה של לונגסטריט במלוא עוצמתה. הקורפוס של לונגסטריט הלם בעוצמה בקורפוס השלישי באגף השמאל של צבא האיחוד, וג'ורג' מִיד נאלץ לשלוח לעזרתו תגבורות חזקות: כל הקורפוס החמישי, דיוויזיה אחת של הקורפוס השני, רוב הקורפוס ה-12, וחלק קטן מהקורפוס השישי שהחל להגיע באותה שעה לשדה הקרב, כ-20,000 חיילים בסך הכל.
הקרב על הכיפות עריכה
כאמור, עם תחילתה של המתקפה נתקלו שתי הדיוויזיות של לונגסטריט בקורפוס השלישי של האיחוד. בריגדיר גנרל ג'ון בל הוּד, מפקד הדיוויזיה שהוצבה בקצה הדרומי של מערך הקורפוס, שלח מסר דחוף ללונגסטריט ודרש לשנות את כיוון ההתקפה ולתקוף מזרחה (ולא לצפון מזרח, כמתוכנן), לכיוון "מאורת השטן" (Devil's Den) ושתי כיפות שולטות, שנקראו על שם צורתן וגודלן, "כיפה עגולה גדולה" (Big Round Top) ו"כיפה עגולה קטנה" (Little Round Top). הוא התווכח עם מפקדו, לונגסטריט, שעמד על כך שפקודותיו של לִי ימולאו כלשונן. הוּד התווכח שוב ושוב, ולבסוף החליט להתעלם מהפקודה, לסטות מנתיב ההתקפה המתוכנן ולתקוף מזרחה.[12] זמן קצר לאחר תחילת המתקפה נפצע הוּד קשה מפגז.
אחד הרגימנטים של הוּד הצליח לכבוש, לאחר טיפוס וקרב קשה, את הפסגה "כיפה עגולה גדולה". החיילים הדרומיים הבחינו שהפסגה הסמוכה, "כיפה עגולה קטנה", ריקה כמעט מחיילי הצפון. ואולם, חיילי הדרום שנעו כדי לכבוש את הגבעה איחרו בכמה דקות; בדקות ספורות אלו הצליחו שתי חטיבות של צבא הצפון להשתלט על הכיפה. הקרב על נקודה זו היה גורלי: היא היוותה את העוגן הדרומי של מערך ההגנה הצפוני, ואילו הדרומיים היו מצליחים להשתלט עליה ייתכן שהיו מצליחים לאגף את הקו של ארמיית הפוטומק. הפיקוד של צבא האיחוד תפס את חשיבותה של הגבעה והחל להזרים אליה את התגבורות שהחלו להגיע בשלב זה מן הקורפוס החמישי. שני הצדדים לחמו בעוז תוך אבדות כבדות על הגבעה, אך הצפוניים הצליחו להדוף את מתקפות הדרומיים ולהחזיק בכיפה.
הקרב ב"מאורת השטן", בשדה החיטה וברכס בית הקברות עריכה
משמאל וממערב לקרב על שתי הכיפות, נלחמו חטיבות נוספות בשטח מסולע וטרשי שנקרא "מאורת השטן" בשל הקרב הכבד שהתחולל בו. הדרומיים תקפו בעוצמה רבה, אך נהדפו במתקפת נגד של הצפון. הקרב שהתחולל היה מבולבל ונואש, והסתיים במתקפה נוספת של הדרומיים שהצליחו להשתלט על השטח ועל הרכס שמעליו.
הדיוויזיה של מקלאו תקפה את הקווים הדלילים של הקורפוס השלישי דרך שדה חיטה, והצליחה להבקיע דרכה באזור מטע השזיפים. חיילי הדרום החלו להתקדם בערוץ שנקרא נחל פלאם (Plum Run Valley), וזכה לכינוי "עמק המוות"; מתקפת נגד של דיוויזיית העתודה של הקורפוס החמישי של הצבא האיחוד, שירדה אל הערוץ מ"כיפה עגולה קטנה" הדפה את חיילי הדרום חזרה. הקורפוס השלישי של ארמיית הפוטומק נפגע כה קשה בקרבות, עד שחדל להיות יחידה לוחמת.
באגף השמאלי של הדרומיים, הצפוני, הצליחה הדיוויזיה של אנדרסון שנעה משמאלה לדיוויזיה של מקלאו לפרוץ עד לשיאו של רכס בית הקברות, אך לא הצליחה להחזיק בו ונהדפה בלחצן של התקפות נגד של הקורפוס השני. שיאן של התקפות אלה היה בהסתערות כידוני רובה, על גבול התאבדות, של הרגימנט הראשון ממינסוטה; הנקוק, מפקד הקורפוס השני של האיחוד הטיל אותם לקרב בניסיון נואש להרוויח זמן עד להגעתן של תגבורות נוספות.
-
כיפה עגולה קטנה -
מאורת השטן -
גבעת בית הקברות -
קו עמדות של צבא האיחוד בגבעת קאלפ
הקרב באגף הימני של צבא האיחוד עריכה
במקביל לקרבות הכבדים שהתחוללו בחלקו המערבי של שדה הקרב, סביב האגף השמאלי של צבא האיחוד, החלה מתקפה על האגף הימני. בשעה 19:00 בערב, באיחור ניכר, החל הקורפוס השני של ארמיית צפון וירג'יניה במתקפה על גבעת קאלפ. על הגבעה הגן הקורפוס ה-12 של ארמיית הפוטומק, אך רובו של הקורפוס נשלח כתגבורת לאגף השמאלי, ועל הגבעה נותרה חטיבה אחת בלבד. ואולם, מפקד החטיבה עמד על כך שחייליו יתחפרו ויתבצרו במשך כל היום, ובזכות העמדות המוגנות היטב שהחזיקו ובסיוע תגבורות הצליחו חיילי הצפון להדוף את התקפות הדרום, אם כי הדיוויזיה הדרומית התוקפת הצליחה להשתלט על כמה עמדות נטושות של הצפוניים במורדות הגבעה.
עם חשיכה, תקפו שתי חטיבות מן הקורפוס של ארלי את הקורפוס ה-11 של האיחוד בעמדותיו במזרח גבעת בית הקברות. הצפוניים סבלו אבדות כבדות, וכחצי מהחטיבה הצפונית שהגנה על הגבעה נפגעה, אך ארלי לא הזרים כוחות נוספים כדי להמשיך את המתקפה, ואיוול לא תקף את גבעת בית הקברות מן המערב. גם כאן סייעה לצפון היערכותו הטקטית: הקווים הפנימיים שבהם הייתה ארמיית הפוטומק ערוכה אפשרו למִיד להזרים תגבורות מן הקורפוס השני ולמנוע מהדרום להשתלט על מזרחה של הגבעה. החטיבות של ארלי נאלצו לסגת.
במהלך היום השני הגיעו סוף סוף הפרשים של ג'. א. ב. סטוארט, אך הם לא נטלו חלק בלחימה ביום זה.
היום השלישי עריכה
לִי תכנן לחדש את ההתקפה ביום השלישי על פי אותה תוכנית של היום הקודם: התקפה של לונגסטריט על האגף השמאלי של צבא האיחוד, והתקפה של איוול על האגף הימני. ואולם, עוד לפני שלונגסטריט היה מוכן לקרב החל הקורפוס ה-12 של ארמיית הפוטומק בהתקפה ארטילרית על העמדות שהצליחו הדרומיים לתפוס במורדות גבעת קאלפ, בניסיון להשתלט עליהן מחדש. חיילי הדרום החלו במתקפת נגד, אף על פי שלִי ניסה למנוע אותה; מסר ששלח לאיוול נענה בתגובתה תמציתית: "מאוחר מכדי להחזיר". הקרב שהחל הסתיים בסביבות השעה 11:00 בבוקר לאחר כשבע שעות של לחימה עזה, בהן נהדפו ההתקפות של שני הצדדים באבדות כבדות.
ההתקפה על רכס בית הקברות ("הסתערות פיקט") עריכה
לִי נאלץ לשנות את תוכניתו. העתודה היחידה שנותרה לו הייתה הדיוויזיה של מייג'ור גנרל ג'ורג' פיקט מן הקורפוס של לונגסטריט. יחידה זו לא השתתפה בקרבות היומיים הקודמים, והגיעה רק בליל 2 ביולי לשדה הקרב.[13] לִי צירף לדיוויזיה זו עוד שש בריגדות מהקורפוס של היל (שחלקן ספגו אבדות כבדות ביום הלחימה הראשון), וכל הכוח הועמד תחת פיקודו של לונגסטריט. המטרה הייתה פשוטה: להסתער על עמדות הקורפוס השני של ארמיית הפוטומק במרכז קו ההגנה הצפוני, על רכס בית הקברות, ולהבקיע דרכו. כדי להקל על המתקפה החזיתית, ולהגדיל את סיכויי ההצלחה, ריכז לי כמעט את כל קני הארטילריה שעמדו לרשותו, כדי להנחית הפגזת "ריכוך" כבדה וממושכת על עמדות הצפון ברכס בית הקברות.
לונגסטריט התנגד לתוכניתו של לי; הוא טען שחיל הרגלים לא יוכל לעבור את המרחק עד לעמדות צבא האיחוד תחת האש הכבדה שתונחת עליו. ואולם, לִי עמד על שלו. סנגוריו של לי טוענים, שלמעשה לא הייתה לו ברירה אחרת. הוא לא רצה לסגת, משום שנסיגה משדה הקרב לאחר שני ימי לחימה עקובים מדם ללא כל הישג הייתה נתפסת ככישלון. הוא לא יכול היה להישאר במקומו, שכן כל יום נוסף של עיכוב היה מאפשר לצבאו של מיד להתחזק ולקבל תגבורות, בעוד שלצבא הדרום, שנמצא עמוק בשטח אויב הרחק מבסיסיו, לא היה סיכוי לקבל תגבורות. לכן החליט לי לתקוף את הנקודה שנראתה לו החלשה ביותר במערך ההגנה של צבא האיחוד, מרכז רכס בית הקברות. ביום שלפני כן הצליחה הדיוויזיה של אנדרסון להגיע עד לפסגת הרכס; המדרון בנקודה שנבחרה להתקפה לא היה תלול במיוחד, ולִי קיווה שהסתערות נחושה תצליח להבקיע דרך מערך ההגנה הצפוני.[14]
בסביבות השעה 13:00 החלה הפגזת ריכוך של 140 עד 170 תותחים[15] של הדרום על רכס בית הקברות, הפגזה שקרוב לוודאי הייתה הכבדה ביותר במלחמה כולה. הארטילריה של הצפון השיבה בתחילה אש מכ-80 תותחים,[16] אך לאחר כחצי שעה החליט מפקד הארטילריה של צבא הפוטומק להפסיק את ההפגזה הנגדית כדי לחסוך תחמושת לשלב המתקפה הרגלית של האויב. הפסקת הירי בוצעה בכוונה בצורה מדורגת: התותחים לא הפסיקו לירות בבת אחת, כדי לתת לאויב את התחושה שההרעשה שלו מצליחה לפגוע בסוללות הארטילריה של הצפון ולשתק אותן בזו אחר זו.
ההפגזה הכבדה של הארטילריה הדרומית לא הייתה אפקטיבית. רמת הדיוק של תותחי הקונפדרציה לא הייתה טובה, וחלק גדול מהפגזים חלפו מעבר לקו הרכס ולכן גרמו לנזק מצומצם ליחידות של צבא האיחוד שהחזיקו בקו הקדמי. העשן והאבק הרב שהעלתה ההפגזה היקשו על איכון המטרות. הפסקת הירי הארטילרי של הצפון, ונסיגת חלק מסוללות התותחים שלו מהקו (לצורך התארגנות מחדש) גרמו לפיקוד צבא הדרום להאמין שההפגזה המקדימה הצליחה לשתק את אש הארטילריה של היריב. קולונל אלכסנדר, מפקד הארטילריה בקורפוס של לונגסטריט, אישר כי ניתן לפתוח בהתקפה, והבהיר שהתחמושת של תותחיו עומדת להיגמר; לונגסטריט עדיין התנגד להתקפה, אך הבין שאינו יכול למנוע אותה, ולכן אישר לפיקט בניד ראש לצאת במתקפה.
סמוך לשעה 15:00, לאחר כשעתיים של הפגזה, יצאו ממחסה רכס הסמינר תשע בריגדות דרומיות, שכללו כ-12,500 חיילים, והחלו להתקדם אל עבר קווי הצפון. באגף השמאלי של הכוח התוקף נעו הדיוויזיות של פטיגרו וטרימבל מהקורפוס של היל, ובאגף הימני הדיוויזיה של פיקט. היה על חיילי ארמיית צפון וירג'יניה לעבור 900 - 1200 מטרים תחת אש כבדה. הסתערות זו נודעה כאחת מההסתערויות הטרגיות בתולדות מלחמת האזרחים בפרט ובתולדות המלחמות בכלל; היא ידועה בשם "הסתערות פיקט" (Pickett's Charge; כאמור הדיוויזיה של פיקט הייתה רק אחת משלוש דיוויזיות שהשתתפו במתקפה, אך היא הייתה רעננה וחזקה יחסית ומילאה תפקיד מרכזי במתקפה). כאשר התקרב הכוח המסתער למערך ההגנה של הצפון הוא החל לספוג אש ארטילריה כבדה, וסוללות תותחים נוספות מהעתודה של צבא הצפון קודמו אף הן לקו האש.
הבריגדה של ברוקנבראו (Brockenbrough) באגף השמאלי (הצפוני) של הכוח התוקף נשברה ונמלטה משדה הקרב לאחר שספגה אבדות כבדות מאש נשק קל ומהפגזה עזה שנורתה על אגפה מכיוון גבעת בית הקברות. החיילים הנמלטים סחפו עימם חלק מהחיילים בדיוויזיה של טרימבל, שהתקדמה כדרג שני לאחר הדיוויזיה של פטיגרו. בריחת הבריגדה חשפה גם את הבריגדה של דייוויס, שנעה מדרום לה, לאש אגפית יעילה של כוחות רגלים וארטילריה. הדיוויזיות של פיטגרו וטרימבל ספגו אבדות כבדות מאוד מהאש האגפית ומאש הדיוויזיה של הייס מצבא הצפון, שניצבה מולן, ורוב היחידות שלהן לא הצליחו להתקדם מעבר לכביש אמיטסברג ולהגיע עד לקו ההגנה הקדמי של צבא הצפון.
באגף הימני של הכוח המסתער ביצעה הדיוויזיה של פיקט חצי פניה שמאלה כדי לחבור אל הדיוויזיה של פטיגרו ולהגיע ליעדיה ברכס בית הקברות. תמרון זה חשף את אגפה הימני לאש הארטילריה הצפונית מאזור גבעת "פסגה עגולה קטנה". הבריגדה של סטאנרד באגף השמאלי של הקורפוס השני (הנקוק) איגפה מדרום את כוחותיו של פיקט, והמטירה אש קטלנית על האגף והעורף של הבריגדה של קמפר. הנטייה הטבעית של חיילי הדרום להתרחק מאש הנשק הקל והארטילריה, שנורתה על שני האגפים של הכוח התוקף, גרמה להם לנוע בהדרגה לכיוון מרכז חזית המתקפה ולהצטופף בשטח צר יחסית (כ-800 מטר), ובכך הפכה אותם פגיעים יותר לאש המגינים. כאשר הגיעו חיילי הדרום לטווח קצר מעמדות הקורפוס השני על רכס בית הקברות הומטרה עליהם אש הרסנית של רובים ושל פגזי רסס (Canister) שנורו בכינון ישיר.
במרכז מערך ההגנה של הקורפוס השני נוצר מצב מסוכן לארמיית הפוטומק. למרות האש הכבדה של המגינים הצליחו 2000–3000 חיילים דרומיים (מהבריגדות של פריי, לאורנס, גארנאט וארמיסטד) להגיע עד לקו ההגנה הקדמי של הצפון בנקודה שנודעה מאוחר יותר בשם "הזווית". הבריגדה הצפונית (של ווב) שהגנה על הגזרה המותקפת נאלצה לסגת, וחיילי הדרום הצליחו לחצות את חומת האבן, מאחריה התגוננו חיילי האיחוד, ולשטוף רגימנט חי"ר וסוללת ארטילריה צפונית שהגנו על אזור הפרצה. אש עזה של יחידות תגבורת ושל תותחי שדה שירו פגזי רסס מטווח אפס על הכוח המסתער בלמה את המשך התקדמותו. הנקוק הורה לכוחותיו לתקוף את שני האגפים של הבליטה שנוצרה בקווי הקורפוס שלו, ולחסל אותה. תוך זמן קצר נהרגו או נפצעו רוב המפקדים של הכוח המסתער, ושרידי הכוח נאלצו לסגת. פחות משעה לאחר תחילתה נשברה המתקפה של צבא הדרום, וחיילי הארמייה של צפון וירג'יניה נסוגו באיטיות בחזרה לקוויהם.
אבדות צבא הדרום במהלך היום השלישי לקרב היו כבדות בהרבה מאבדות הצד השני. ארמיית צפון וירג'יניה ספגה כ-6500 נפגעים, יותר ממחצית הכוח התוקף. חלק ניכר מהחיילים שנפצעו במהלך ההסתערות, הושארו בשדה הקרב ונפלו בשבי הצפון. צבא הצפון טען שבמהלך היום נלקחו בשבי 3750 מחיילי הדרום. אבדות ארמיית הפוטומק היו קלות יחסית והסתכמו בכ-2330 נפגעים בלבד. בסוף היום, כאשר לי הורה לפיקט להיערך להגנה, כדי להדוף את התקפת הנגד הצפויה של הצפון, הגיב האחרון באומרו: "גנרל, אין לי יותר דיוויזיה".[17]
קרב הפרשים עריכה
ביום השלישי התחוללו גם שני קרבות משמעותיים בהם היו מעורבים פרשים. לי שלח את הפרשים של סטיוארט לנוע סביב האגף הימני (הצפוני) של צבא הצפון, ולתקוף את שיירות האספקה שלו בין דרך יורק לדרך הנובר. הוא קיווה שתמרון זה יאפשר לחיל הפרשים שלו לסייע למתקפת הרגלים על רכס בית הקברות, ולנצל את ההצלחה במקרה שהמתקפה תשיג את יעדיה. אולם יחידות הפרשים של צבא הצפון הצליחו לסכל את תוכניתו. הפרשים של סטיוארט נתקלו בפרשי הצפון במרחק כ-5 ק"מ ממזרח לגטיסבורג, ונהדפו לאחור לאחר קרב ממושך. הקרב כלל לחימה פנים אל פנים, גם בחרבות; אחד ממפקדי הפרשים של הצפון, שהשתתפו בקרב, היה בריגדיר גנרל ג'ורג' ארמסטרונג קסטר, שהתפרסם מאוחר יותר כמי שפיקד על גדוד פרשים של צבא ארצות הברית בקרב ליטל ביגהורן.
לאחר כישלון המתקפה הדרומית על רכס בית הקברות תקף בריגדיר גנרל ג'דסן קילפטריק בראש יחידת הפרשים שלו מצבא הצפון את עמדות הקורפוס של לונגסטריט, כדי לנצל את ההצלחה, אולם מתקפת הפרשים הצפונית נהדפה, באבדות משמעותיות.
אחרי הקרב עריכה
לִי נסוג, מִיד נמנע מהכרעה עריכה
לִי הסיג את כוחותיו מן העיירה גטיסברג ונערך להגנה על רכס הסמינר בלילה שבין 3 ל-4 ביולי. הוא קיווה שמִיד יתקוף, אך זה האחרון החליט שלא לעשות כן, החלטה שבגינה ספג מאוחר יותר ביקורת רבה. ביום שלמחרת, 4 ביולי, החל לרדת גשם כבד על שדה הקרב. שני הצבאות ניצבו זה מול זה, מותשים מהאבדות הכבדות; שני הצדדים פינו את פצועיהם והחלו לטפל בקבורת ההרוגים הרבים. לִי הציע חילופי שבויים, אך מֵיד דחה את ההצעה.
כאשר הבין לִי שהצפון אינו מתכוון לתקוף, החליט לסגת חזרה לווירג'יניה. ארמיית הפוטומק החלה במרדף, אך לא היה זה מרדף נלהב. ואולם, במהלך הנסיגה דרומה הזדמנה למִיד הזדמנות פז להשמיד את ארמיית צפון וירג'יניה: כאשר הגיעו הדרומיים אל גדת נהר הפוטומק, הסתבר שהגשמים הרבים גרמו לעליית פני המים, וחציית הנהר הייתה בלתי אפשרית. צבא הדרום נלכד, למעשה, כשגבו אל הנהר, והצפוניים היו יכולים להשמיד את צבאו של לִי. ואולם, מִיד התמהמה, וכאשר ערך סוף סוף את צבאו להתקפה, ירדו פני הנהר והדרומיים צלחו אותו וחמקו. הנשיא אברהם לינקולן זעם על החמצת ההזדמנות, אך ללא הועיל; הצבאות המשיכו בתנועה הלֵאה דרומה, עד שנערכו זה מול זה מול נהר הראפאהנוק.
אבדות עריכה
ההערכות לגבי מספר הנפגעים בקרב נעה בין 46,000 ל-51,000 איש. להלן פירוט מספרי הנפגעים בקרב על פי המחקרים העדכניים, לפי הקורפוסים השונים:
| קורפוס | הרוגים | פצועים | שבויים ונעדרים |
ס"ה אבדות |
|---|---|---|---|---|
| ארמיית הפוטומק | ||||
| הקורפוס הראשון | 666 | 3,231 | 2,162 | 6,059 |
| הקורפוס השני | 797 | 3,194 | 378 | 4,369 |
| הקורפוס השלישי | 593 | 3,029 | 589 | 4,211 |
| הקורפוס החמישי | 365 | 1,611 | 211 | 2,187 |
| הקורפוס השישי | 27 | 185 | 30 | 242 |
| הקורפוס ה-11 | 369 | 1,924 | 1,514 | 3,807 |
| הקורפוס ה-12 | 204 | 812 | 66 | 1,082 |
| קורפוס הפרשים | 91 | 354 | 407 | 852 |
| חיל תותחנים | 43 | 187 | 12 | 242 |
| סה"כ אבדות של ארמיית הפוטומק | 3,155 | 14,527 | 5,369 | 23,051 |
| הארמייה של צפון וירג'יניה | ||||
| הקורפוס הראשון | 1,617 | 4,205 | 1,843 | 7,665 |
| הקורפוס השני | 1,301 | 3,629 | 1,756 | 6,686 |
| הקורפוס השלישי | 1,724 | 4,683 | 2,088 | 8,495 |
| קורפוס הפרשים | 66 | 174 | 140 | 380 |
| ס"ה האבדות של ארמיית צפון וירג'יניה: | 4,708 | 12,691 | 5,827 | 23,226 |
יותר משליש מהקצינים בדרגת בריגדיר גנרל ומעלה בארמיית צפון וירג'יניה נהרגו, נפצעו או נשבו; יותר מ-32% מאנשי הארמייה נפגעו, לעומת כ-28% נפגעים בארמיית הפוטומק. למרות קרבתה של העיירה גטיסברג לאזור הקרב, נהרגה רק אזרחית אחת מכדור תועה שחלף במטבח ביתה.
בשדה הקרב היו מוטלות כ-8,000 גופות. בחום של חודש יולי היה צורך מיידי בקבורה מהירה שלהן. יותר מ-3,000 פגרי סוסים נשרפו בערמות מדרום לעיירה. צחנת הגופות הנרקבות גרמה לזיהום ולתחלואה רבה בקרב תושבי העיירה בשבועות שאחרי הקרב, וקבורה מכובדת ומסודרת של המתים קיבלה עדיפות עליונה בקרב תושבי גטיסברג.
תגובות עריכה
התגובה הראשונית במדינות האיחוד הייתה התלהבות רבה מן הניצחון. היו עיתונים שראו בניצחון מעין קרב ווטרלו שני, ואחרים ראו בניצחון את שבירת קסמו של הגנרל לִי ובגנרל מִיד כגנרל הצפוני שסוף סוף התגלה, השווה ליכולותיו של לִי. ואולם, ההתלהבות הראשונית דעכה כאשר הסתבר שהארמייה של צפון וירג'יניה לא הושמדה, אלא נסוגה, ולפיכך המלחמה תימשך. הנשיא לינקולן התלונן שהניצחון הסופי היה קרוב מאוד, אך נשמט מידיה של ארמיית הפוטומק, והפוליטיקאים הבכירים בוושינגטון רגזו כל כך על מִיד עד שסברו שלמעשה לִי היה המנצח בקרב.
מבחינת הקונפדרציה, התבוסה בקרב הייתה לא רק צבאית, אלא גם פוליטית. תבוסה מוחצת ואף השמדת ארמיית הפוטומק היו מביאים קרוב לוודאי לניצחונן של התנועות בצפון שתמכו בהפסקת המלחמה, ואף להכרה בינלאומית של המעצמות (בריטניה הגדולה וצרפת) בקונפדרציה, הכרה שגם היא הייתה מביאה מצדה לסיום המלחמה. ואכן, במהלך השעות האחרונות של הקרב הגיע סגן נשיא הקונפדרציה, אלכסנדר סטפנס, אל קווי הצפון ליד נורפוק, כשהוא נושא דגל לבן, כדי לסמל שבא למשא ומתן. אף על פי שהמטרות הפורמליות שהוגדרו לסטפנס על ידי ג'פרסון דייוויס נשיא הקונפדרציה היו משא ומתן על חילופי שבויים, היסטוריונים מניחים שנשיא הקונפדרציה וסגנו קיוו שתהיה בכך תחילתו של משא ומתן על הסכם שלום; הם קיוו שסטפנס יגיע לכיוון וושינגטון מדרום בעוד לִי, לאחר ניצחון בגטיסברג, מתקדם לכיוון וושינגטון מצפון מערב. ואולם, הנשיא לינקולן שכבר ידע על הניצחון בקרב סירב לאפשר לסטפנס לעבור. כאשר הגיעו הידיעות על תבוסת הדרום בקרב, החליטו גם המעצמות האירופיות שלא להכיר בקונפדרציה, ולפיכך גם שלא להתערב במלחמה ולא ללחוץ על הצדדים להגיע להסדר.
למרות זאת, התגובה המיידית בדרום הייתה תחושה שההפסד בגטיסברג לא היה אסון אלא הפסד אחד בתוך שורת ניצחונות. התחושה הייתה שהגנרל לִי ניצח בקרבות היום הראשון, 1 ביולי, וביומיים הבאים נלחמו חיילי הדרום באומץ ובגבורה, אך לא הצליחו להדוף את חיילי הצפון מן העמדות החזקות שבהן התגוננו. הדעה בדרום הייתה שהארמייה של צפון וירג'יניה לא נמלטה משדה הקרב, אלא המתינה להתקפה של הצפון ב-4 ביולי, ומשזו לא באה נסוגה בדרך מסודרת; גם מן המצב הקשה שאליו נקלעו חיילי הדרום, כאשר נלכדו מול נהר הפוטומק הגואה, הצליח לִי להיחלץ במומחיות. מעבר לכך, המהלך הצבאי שביצעה ארמיית צפון וירג'יניה מנע מן הצפוניים לפגוע ביבולים במדינת וירג'יניה במשך הקיץ, ולתחושת הדרום מִיד יהיה זהיר ולא יתקוף עד סוף השנה. למרות זאת, היו עיתונים בדרום שמתחו ביקורת חריפה על מנהיגותו של לִי, ועקב זאת הגיש לי ב-8 באוגוסט את התפטרותו לנשיא הקונפדרציה, דייוויס, אך זה דחה אותה מיד.
לאחר המלחמה היו מי שניסו לתלות את אשמת התבוסה בקרב על כמה מפקודיו של לִי. כותבים אלה שייכים בעיקר לתנועה הנקראת "המקרה האבוד של הקונפדרציה" (Lost Cause of the Confederacy). תנועה אינטלקטואלית וספרותית זו, שדובריה היו בעיקר אנשי הדרום, ניסתה ליישב את תבוסת הדרום במלחמה. כותבים אלה הניחו שניסיונה של הקונפדרציה לזכות בעצמאות היה אבוד מראש, וזאת בשל עדיפותו העצומה של האיחוד בכוח אדם, בעוצמה תעשייתית ובמשאבים. יחד עם זאת, הם מנסים להסביר מדוע רוברט אי. לי, שהיה כמעט בלתי מנוצח עד קרב גטיסברג, הובס בקרב זה. לטענתם, בקרב גטיסברג הובס לִי בשל כישלונם של כמה מפקודיו הבולטים: מייג'ור גנרל איוול לא תקף את גבעת בית הקברות ביום הראשון של המלחמה; סטיוארט שגה כאשר הוביל את פרשיו לפשיטה מרוחקת שמנעה מלִי את המודיעין ההכרחי שאלה היו אמורים לספק; ובמיוחד לונגסטריט, שלא תקף ב-2 ביולי מוקדם די הצורך, ולא בעוצמה שבה רצה לִי. על פי הסתכלות זו, קרב גטיסברג היה הזדמנות פז שהוחמצה להביס את הצפון ולהביא לניצחון במלחמה.
הערכה היסטורית: רוברט אִי לִי עריכה
עד לקרב גטיסברג נחשב הגנרל רוברט אִי לִי לגנרל מבריק ובלתי מנוצח. הארמייה של צפון וירג'יניה הצליחה להביס את ארמיית הפוטומק בשורה של קרבות מבריקים, כאשר חיילי הדרום היו בדרך כלל בנחיתות מספרית וסבלו מציוד נחות ובלתי מספיק. בשל כך, היסטוריונים רבים מתלבטים בסיבות שהביאו לכישלונו של לִי בקרב זה. ההסברים מתכנסים בסופו של דיון לארבעה גורמים עיקריים: ביטחון מופרז של לִי באנשיו; כשלים בתפקודם של מפקדי המשנה; בעיות בריאותיות, שמהן סבל לִי במהלך המערכה; ומצביאותו של יריבו, מִיד.
לִי עצמו: ביטחון מופרז ובריאות מעורערת עריכה
לִי היה משוכנע במהלך המערכה כולה שרמת המחויבות האישית והנחישות של החיילים שבפיקודו עולה בהרבה על זו של חיילי צבא הצפון, ולכן הם יוכלו לגבור על יריביהם כמעט בכל מצב. אמונתו של לִי נשענה על ניסיונו בקרבות הקודמים שניהלה ארמיית צפון וירג'יניה נגד צבא הצפון, ובפרט בקרב צ'אנסלורזוויל בתחילת מאי, חודשיים לפני קרב גטיסברג. הקרב שהתחולל ביום הראשון של קרב גטיסברג (1 ביולי), במסגרתו נהדפו חיילי הצפון מעמדותיהם מצפון לעיירה גטיסברג אל הגבעות שמדרום לעיירה, אישש, לכאורה, תחושה זו. לִי התעקש גם לא לפגוע במורל של חייליו, ולכן סירב לכל ההצעות - בעיקר של לונגסטריט - לסגת משדה הקרב, ולתקוף את צבא הצפון במקום ובזמן שהוא יבחר. לִי עצמו הודה במשגה זה; במכתב שכתב לנשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, אמר: ”אין להאשים את הארמייה בכישלונה להשיג את מה שתכננתי, ואין לבקר את החיילים על שלא עמדו בציפיות המוגזמות של הציבור. אני האשם היחיד, ייתכן שתליתי יותר מדי בגבורתה ובאומץ לבה של הארמייה.”[18]
מעבר לתחושת הביטחון המופרזת, סבל לִי במהלך הקרב מבעיות בריאותיות. היסטוריונים משערים שלי סבל מתעוקת לב, אנגינה פקטוריס. במכתב לנשיא הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, כתב לִי שמצבו הגופני מנע ממנו לשלוט באופן מלא בשדה הקרב; הוא כתב: ”תחושותי כה קהות, ואני מסתייע בראייתם של אחרים, ולפיכך מוטעה לעתים קרובות”.[19]
לִי והגנרלים שלו: מפקדי הקורפוסים עריכה
הפרק המורכב והשנוי ביותר במחלוקת בהערכה ההיסטורית של הקרב הוא הפרק העוסק בתפקודם של הגנרלים של לִי. חוקרים וכותבים רבים - רבים מהם, כאמור לעיל, מזרם "הסיבה האבודה", תולים את הכישלון בקרב בטעויות ובמשגים של פקודיו של לִי. מאידך, יש התולים את האשמה או את חלקה בלִי עצמו, שלא הנחה אותם כראוי ולא נתן מענה נכון לחסרונותיהם. שניים ממפקדי הקורפוסים שלו, ריצ'רד ס. איוול וא. פ. היל היו חדשים בתפקידם, ולא היו מורגלים עדיין בסגנון הפיקוד של לִי: שניהם היו רגילים לסגנון המפורט והמדויק של תומאס ג'ונתן ג'קסון, שנהרג חודשים ספורים לפני כן, ולא הכירו את פקודותיו של לִי שהיו כלליות בהרבה, והותירו לכל מפקד לבחור את הדרך שבה יבצע אותן.
- הגנרל שספג את הביקורת הרבה ביותר מבין מפקדי הקורפוסים בארמייה של צפון וירג'יניה היה מפקד הקורפוס הראשון, לוטננט גנרל ג'יימס לונגסטריט, הוותיק והמנוסה מבין מפקדי הקורפוסים. לונגסטריט העלה את חמתם של מבקריו לא מעט בביקורת שמתח בעצמו על לִי לאחר המלחמה, וכן בשל העובדה שהצטרף לאחר המלחמה למפלגה הרפובליקנית, שהובילה את מדינות האיחוד בעת מלחמת האזרחים. מבקריו של לונגסטריט האשימו אותו בכך שביום השני של הקרב, 2 ביולי, התמהמה מאוד בהתקפתו. אילו היה תוקף בזמן, כך נטען, היה הקורפוס שלו מצליח לאגף מדרום ולהביס את צבא האיחוד לפני שזה התבסס בעמדות הגנתיות טובות. בנוסף לכך נטען, שלונגסטריט לא פעל במלוא הנחישות במהלך הקרב, מכיוון שלא הזדהה עם ההגיון של תוכנית המערכה של לי, וחשב שפקודותיו של האחרון מוטעות. מאידך, סנגוריו של לונגסטריט מצביעים על כך, שלִי נמצא בקשר צמוד עמו לאורך כל הקרב, הסכים לדחיות בפתיחת המתקפה ב-2 ביולי, ולא מתח עליו ביקורת בשום שלב.
- מייג'ור גנרל ג'. א. ב. סטוארט ספג ביקורת על הדרך שבה הוביל את קורפוס הפרשים שהיה בפיקודו. סטיוארט לקח עמו שלוש מהחטיבות המובחרות של הקורפוס לפשיטה עמוקה אל מעבר לקווי הצפון, אך בשל כך חסר ללִי המודיעין ההכרחי. לִי לא ידע שארמיית הפוטומק בפיקוד הוקר נעה בעקבותיו, בתחילת המערכה, ובמהלך הקרב עצמו לא הגיע אליו מידע חשוב על פרישת האויב, מידע שעשוי היה להוביל לתוכנית שונה ולתוצאה אחרת של הקרב. הוויכוח בין ההיסטוריונים נע סביב אחריותו של סטוארט מול הוראותיו של לִי, שלא היו ברורות די הצורך, אך היום מסכימים רוב החוקרים כי שניהם חולקים באחריות למחדל.
- לוטננט גנרל ריצ'רד ס. איוול, מפקד הקורפוס השני, ספג ביקורת רבה על שלא השתלט כבר ביום הראשון לקרב על גבעת קאלפ. לִי הורה לו ללכוד את הגבעה "אם הדבר בר ביצוע" ("If practicable"), ואיוול פירש את הפקודה באופן לא מחייב. הגבעה שימשה כעוגן הצפוני של מערך ההגנה של צבא הצפון בשרשרת הגבעות מדרום לגטיסברג, ואילו הקורפוס של איוול היה מצליח להשתלט עליה כבר ביום הראשון של הקרב, ארמיית הפוטומק הייתה נאלצת לפנות את העמדות שתפסה ברכס בית הקברות, ולסגת משדה הקרב, כדי להימנע מאיגוף כוחותיה מכיוון צפון ומסכנת כיתור. במצב כזה הייתה תוצאת הקרב שונה לגמרי. קיימת הסכמה רחבה בקרב החוקרים, שלו מייג'ור גנרל תומאס ג'ונתן ג'קסון לא היה נהרג בקרב צ'אנסלורזויל, סביר להניח שהיה פועל במהירות ובנחישות רבה יותר מאיוול, משתלט על גבעת קאלפ, ומכריע את הקרב לטובת הקונפדרציה. מאידך, האחריות רובצת גם על לִי, שידע שאיוול חדש בתפקידו, ולא השכיל להנחות אותו בצורה טובה יותר.
- גם לוטננט גנרל אמברוז פ. היל, מפקד הקורפוס השלישי, ספג ביקורת על ביצועיו בקרב, שלא היו מבריקים. הקרב החל כאשר היל החל בהתכתשות עם כוחות הצפון ליד העיירה, בניגוד לפקודותיו של לִי שלא להיכנס לקרב לפני שהארמייה כולה תתאסף. סנגוריו של היל מצביעים על כך שהיל היה בקשר רצוף עם לִי לאורך היום והעביר לו מידע מלא על ההתפתחויות. לאחר היום הראשון חלה היל, ומחלתו צמצמה את מעורבותו בקרב. לִי עצמו נטל מן הקורפוס שלו יחידות והעביר אותן ללונגסטריט ביום השלישי של הקרב, כדי שיהיו חלק מההסתערות של פיקט.
-
מייג'ור גנרל ג'יימס לונגסטריט -
מייג'ור גנרל ג'.א.ב. סטוארט -
לוטננט גנרל ריצ'רד ס. איוול -
לוטננט גנרל א. פ. היל
לִי ויריבו: לִי מול מִיד עריכה
גורם חשוב ומשמעותי בתוצאת הקרב היה יריבו של לִי, מייג'ור גנרל ג'ורג' מִיד. מִיד קיבל את הפיקוד על ארמיית הפוטומק ימים ספורים בלבד לפני הקרב, אך הנהיג אותה ביעילות: הוא פרש את הארמייה בצורה טובה בשדה הקרב; נשען ונעזר בפיקודיו, מפקדי הקורפוסים השונים, כדי לקבל החלטות במקום ובזמן הנכונים; ניצל היטב את יתרונו הטופוגרפי להגנה; הניע את כוחותיו בין הגזרות השונות בזריזות תוך ניצול מוצלח של יתרון הקווים הפנימיים שממנו נהנה; ובניגוד לכמה מקודמיו בתפקיד, לא נרתע ולא איבד את עשתונותיו מול ההתקפות העזות של צבא הקונפדרציה. יתרון נוסף שהיה למִיד היה שחייליו נלחמו על אדמתם שלהם, ולא כפולשים. מנהיגותו העצימה את ביטחונם של החיילים, ומנעה תבוסה.
למרות הצלחתו, גם למִיד היו מבקרים. תומכיו של קודמו בתפקיד, מייג'ור גנרל ג'וזף הוקר, תקפו את מִיד בעדות בפני ועדת הקונגרס שפיקחה על מהלך המלחמה, וגורמים קיצוניים במפלגה הרפובליקנית האשימו אותו שתמך בסתר בתנועת ראשי הנחושת (Copperheads) ששאפו להגיע להסכם שלום מיידי עם הקונפדרציה. בניגוד ללִי, שהביקורת עליו נמתחה רק זמן רב לאחר המלחמה ובזהירות רבה, מְיד ספג את הביקורת בחריפות ובישירות; מתנגדיו אף ניסו שוב ושוב להדיחו מן הפיקוד, ללא הצלחה. גם כמה ממפקדי הקורפוסים שלו מתחו עליו ביקורת, וטענו שתכנן לסגת מגטיסברג במהלך הקרב. רוב הפוליטיקאים, ובראשם הנשיא אברהם לינקולן, ביקרו את מִיד על שלא רדף בנחישות ובמרץ אחרי הארמייה של צפון וירג'יניה המותשת לאחר הקרב, ואיפשר לה לסגת. כמה ממפקדיו המוכשרים של מִיד, ובהם מפקדי הקורפוסים שלו, יצאו להגנתו, אך מִיד היה מריר ופגוע מהביקורת שנמתחה עליו.
הערכה היסטורית: קרב מכריע? עריכה
קרב גטיסברג לא היה "קרב מכריע" במובן הפשוט של המונח: בדרך כלל משתמשים במושג זה כדי לתאר קרב שהכריע את המלחמה או את המערכה, כמו קרב ווטרלו או קרב הירמוך. מלחמת האזרחים נמשכה עוד שנה ועשרה חודשים לאחר הקרב. עם זאת, במבט לאחור ברור שהקרב היה נקודת מפנה במלחמה; לאחריו, לא יכול היה לִי ליזום מהלכים התקפיים, וכל מהלכי המלחמה לאחר מכן היו מהלכים שבהם התגוננה הארמייה של צפון וירג'יניה מפני המהלכים ההתקפיים של מפקד צבא האיחוד החדש, יוליסס ס. גרנט. זוהי ההשקפה על הקרב מפרספקטיבה של זמן; בני התקופה לא ראו את חשיבותו של הקרב בחודשים שאחריו.
שני הגנרלים, לִי ומִיד לא היו יכולים לדעת זאת, אך סיומו של קרב גטיסברג התרחש בעת ובעונה אחת עם אירוע מכריע נוסף: ביום האחרון של הקרב, 3 ביולי, שלח מפקד צבא הדרום שהיה נצור בעיר ויקסבורג, על גדת נהר המיסיסיפי, מסר למפקד צבא הצפון, יוליסס גרנט, ובו בקשה לדיון על תנאי הכניעה. כניעתה של ויקסבורג הייתה מכה אנושה לקונפדרציה: צבא האיחוד שלט כעת על כל אורכו של הנהר, וביתר את הקונפדרציה לשניים. הכניעה במערב הצטרפה להפסד בגטיסברג, ובמבט לאחור בישרו שתיהן על המהפך במלחמה ועל תחילת הדרך לתבוסתה של הקונפדרציה.
בית הקברות ונאום גטיסברג עריכה
ערך מורחב – נאום גטיסברג
כאמור, מיד לאחר הקרב היה צורך לקבור אלפי גופות של חיילים שנותרו בשדה הקרב. גופות רבות נקברו בגבעת בית הקברות (Cemetery Hill), ליד בית הקברות האזרחי שהיה שם לפני כן. בניהולו של דייוויד וילס, משפטן אמיד בן 32, רכשה פנסילבניה 17 אקרים (69 דונם) עבור בית קברות לאלה שנפלו בקרב. טקס הקדשת בית הקברות נערך ביום חמישי, 19 בנובמבר 1863. הנואם הראשי בטקס היה אדוארד אוורט, שהיה מזכיר המדינה של ארצות הברית, סנאטור, חבר בבית הנבחרים, מושל מסצ'וסטס ונשיא אוניברסיטת הרווארד; אוורט נחשב באותה עת כנואם הגדול ביותר בארצות הברית. נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן הוזמן כדי להקדיש רשמית את אדמות בית הקברות, תפקיד משני, חגיגי וסמלי בעיקר.
הנואם העיקרי, אוורט, נאם במשך כשעתיים. נאומו של לינקולן, הידוע כיום כ"נאום גטיסברג", נמשך דקות ספורות, אך ידוע כיום כאחד הנאומים המפורסמים והחשובים בהיסטוריה, וכאחד מהטקסטים המבטאים באורח בהיר וקולע את מהותה של הדמוקרטיה.
הקמת בית הקברות הושלמה במרץ 1864. בשנים שלאחר המלחמה הועברו מאזור הקרב אלפי גופות של חיילים דרומיים, ורובם נקברו מחדש בריצ'מונד. בבית הקברות קבורים 3,512 חיילים של צבא האיחוד, 979 מהם אלמונים. בשנים הרבות מאז נקברו בבית הקברות חיילים שנהרגו במלחמות אחרות של ארצות הברית. בית הקברות כיום הוא חלק מהפארק הלאומי הצבאי גטיסברג, ועל טיפוחו ושמירתו מופקד כיום שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.
-
מאורת השטן -
אנדרטה בפארק הלאומי הצבאי גטיסברג -
אנדרטה בפארק הלאומי הצבאי גטיסברג -
מבט מרכס בית הקברות לכיוון רכס הסמינר, על השטח הפתוח בו הייתה ההסתערות של פיקט -
האנדרטה בפארק הלאומי הצבאי בגטיסברג, פנסילבניה, לזכר גדודי חיל הרגלים המתנדבים 78 ו-102 מניו יורק במלחמת האזרחים
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- historyplace.com
- militaryhistoryonline.com
- civilwarhome.com - ריכוז של מאמרים על הקרב
- gettysbg.com
- ספר הדרכה על הקרב עצמו, המפקדים, החיילים, כלי הנשק, ועוד
- אמעריקא (דיווח על הקרב), המגיד, 29 ביולי 1863
- אלחנן שפייזר, 160 שנה לחטא הגאווה שהכריע סופית את מלחמת האזרחים בארה"ב, בעיתון מקור ראשון, 4 ביולי 2023
- קרב גטיסברג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קרב גטיסבורג, גטיסברג, פנסילבניה, 1863, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ על פי Introduction To Civil War Cavalry, בפרק "Role of the Cavalry".
- ^ על פי J.E.B. Stuart: Battle of Gettysburg Scapegoat, עמוד 2.
- ^ ברוס קאטון: מלחמת האזרחים האמריקנית. הוצאת מערכות, 1979. עמ' 163.
- ^ Bruce Catton: Never Call Retreat. Penguin Books. עמ' 158 - 159.
- ^ על פי מקורות שונים, לי הורה ליחידותיו להגיע לעיירה גטיסברג עצמה כנקודת כינוס.
- ^ George R. Stewart: Picketts Charge. 1963. עמ' XIV, 28 - 30; Catton, עמ' 176 - 178.
- ^ על שם הסמינר התאולוגי הלותרני שנבנה בסמוך (הבניין המקורי נמצא שם עד היום).
- ^ לתיאור מפורט של הקרב ביום הראשון ראו באתר militaryhistoryonline.com, "Day 1: July 1, 1863 - The Battle Begins".
- ^ מבחינת מספר החיילים היה היום הראשון הקרב ה-23 בגודלו במלחמת האזרחים.
- ^ תיאור קרב ביום זה הוא בעיקרו על פי התיאור באתר Military History Online.
- ^ Catton, שם.
- ^ על פי חלק מהמקורות הוּד מילא את הפקודה ותקף בכיוון המתוכנן, אך בשל הקרב הכבד סטתה הדיוויזיה ימינה. התיאור כאן הוא על פי ערך זה.
- ^ בשל המצב הקשה במיסיסיפי, תכנן מזכיר המלחמה של הקונפדרציה לשלוח את הדיוויזיה מערבה, לסיוע לכוחות הדרומיים בויקסברג. ואולם, משהסתבר לממשלת הקונפדרציה כי יש צורך קריטי בכל תגבורת אפשרית בחזית המזרח, נשלחה אל לִי גם דיוויזיה זו. ראו אצל Catton, עמ' 178.
- ^ על פי Catton ו-Stewart.
- ^ ישנם חילוקי דעות רבים לגבי מספר התותחים, והמספרים נעים בין 130 ל-170. ראו בערך Pickett's Charge בוויקיפדיה באנגלית, הערה 15, את המקורות השונים והדעות השונות בנושא. Stewart גורס שהיו 142 תותחים.
- ^ גם לגבי מספר התותחים של צבא הצפון המספרים אינם ברורים. Steart, עמ' 111, כותב שהיו למעלה מ-100.
- ^ תיאור הקרב על פי אתר Military History Online.
- ^ תרגום חופשי.
- ^ תרגום חופשי.