קרב הים הצהוב
קרב הים הצהוב היה קרב ימי גדול וחשוב במלחמת רוסיה–יפן, שהתרחש בים הצהוב ב-10 באוגוסט 1904 (באימפריה הרוסית השתמשו בתקופה ההיא בלוח היוליאני לפיו, התרחש הקרב ב-28 ביולי).
 | ||||||||||||||||||
| אוניית הדגל הרוסית צסרביץ' | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת רוסיה–יפן | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 10 באוגוסט 1904 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הים הצהוב, בסמוך לפורט ארתור | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
38°24′N 121°42′E / 38.4°N 121.7°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | תיקו טקטי; ניצחון יפני אסטרטגי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
בקרב זה ניסתה השייטת הרוסית לפרוץ את ההסגר היפני על המעגן בפורט ארתור שאוים על ידי סוללות התותחים הכבדים של כוחות היבשה של יפן שהטילו מצור על פורט ארתור. הייתה סכנה שהיפנים ישתלטו על גבעות שולטות ויפגעו באוניות בעזרת תותחיהם. למרות הסכנה הברורה שנשקפה לצי הרוסי, ראשיו היו אדישים לגורלו ומפקד הצי, אדמירל וילגלם ויטגפט, אף הציע לפרק את תותחי אוניותיו ולהעבירם ליבשה כדי לסייע לחיל הרגלים להדוף את ההתקפות היפניות.
הרוסים שיצאו לקרב בעקבות הלחץ הכבד של המשנה למלך, יבגניי אלכסייב, איבדו את עשתונותיהם עם המשבר הראשון - הפגז שקטל את ויטגפט קטל יחד עמו את רוח הקרב הרוסית. פאבל אוחטומסקי, שקיבל את הפיקוד אחרי נפילתו של ויטגפט, לא האמין בהצלחת הפריצה עוד בטרם יצאו האוניות מהנמל. נפילתו של ויטגפט הייתה תירוץ נוח עבורו לחזור על עקבותיו ולשוב לנמל. הקרב הסתיים, אמנם, בתיקו טקטי, אך תוצאותיו היו הרסניות לגבי הצי הרוסי - אוניותיהם שבו לנמל וטובעו על ידי ארטילריית המצור היפנית.
רקע עריכה
המלחמה פרצה כחצי שנה לפני הקרב בים הצהוב במתקפת פתע של משחתות יפניות שפגעו במספר ספינות רוסיות במעגן בפורט ארתור. הרוסים מינו את סטפאן מקארוב, אחד הקצינים המבטיחים ביותר בצי, לפקד על צי האוקיינוס השקט במקום אוסקר סטרק. מקרוב הגיע לפורט ארתור בתחילת מרץ, אך נהרג כעבור חודש כשאונייתו עלתה על מוקש ימי. במקומו מונה וילגלם ויטגפט למפקד הצי.
המעגן העיקרי של הצי הרוסי בזירה היה בפורט ארתור. כמו כן, שייטת חזקה נותרה בוולדיבוסטוק. עם נחיתת היפנים בקרבת פורט ארתור והטלת מצור על פורט ארתור כשבועיים לפני כן, ב-30 ביולי, המעגן כבר לא היה בטוח לספינות הרוסיות בשל איומי תותחי המצור היפניים שיכלו לפגוע בספינות בעודן עוגנות בנמל. כתוצאה מכך, ביקשו הרוסים להעתיק את מיקום האוניות לוולדיבוסטוק ולחבור לשייטת הסיירות שהייתה מוצבת שם. היפנים ביקשו למנוע את יציאת השייטת הרוסית והטילו הסגר ימי על פורט ארתור.
בנוסף לצורך להעתיק את השייטת למעגן בטוח יותר, דרש המשנה למלך, אלכסייב, מוויטגפט פעילות התקפית ימית נמרצת יותר כדי לפגוע בקווי האספקה היפניים. פגיעה כזאת הייתה משתקת את צבא היבשה של יפן וגורמת להפסד בטוח של האחרונה במלחמה. כמו כן, ליוזמה התקפית השפעה טובה על מורל הגייסות ואפילו הצלחה מועטה הייתה מרוממת את רוח החיילים הרוסיים ומאידך מפילה חת ומורא על היפנים שחששו מאוד מהפגיעה הרוסית בקווי האספקה שעברו מאיי יפן ליבשת דרך הים הצהוב.
אחרי היסוסים רבים תוך כדי לחץ מתמיד מצד הממונים עליו כינס ויטגפט, שלא רצה להתנגש ביפנים, מספר מועצות מלחמה בניסיון למשוך זמן. לטענתו, המוצא לנמל ממוקש בכבדות וליפנים עדיפות על כוחותיו. ויטגפט עשה גיחות אחדות שהסתיימו בחזרת השייטת לנמל הבית, אך בסופו של דבר הלחצים ופגיעות ארטילריית המצור היפנית בספינות הרוסיות הכריעו את הססנותו והוא יצא לקרב, שיהיה האחרון בחייו.
מיקום הקרב ותנאיו עריכה
הקרב התרחש במימי הים הצהוב, באוקיינוס השקט. הים הצהוב גבל בפורט ארתור, נמל הבית של מרבית האוניות של צי האוקיינוס השקט של הרוסים. עומקו הממוצע הוא כ-44 מטרים. הים מתאפיין במזג אוויר קר ויבש בחורף ומזג אוויר חם ולח בקיץ. מנובמבר עד מרץ יש מונסונים צפוניים חזקים שיכולים להתפתח לסופות הרסניות.
ביום הקרב הים היה שקט, אך עם התקרבות עונת המונסונים, היו חייבים הרוסים לצאת לדרך במהירות, אחרת היו נתקעים בפורט ארתור עד בוא האביב. התרחיש הזה אכן קרה - משלא הצליחו לפרוץ בקרב הזה, נותרו ספינותיהם חסרות מעש בנמל, טרף קל לתותחי המצור היפניים.
כוחות ופיקוד[1] עריכה
הצי הרוסי עריכה
ערך מורחב – הצי הרוסי הקיסרי
הכוחות הרוסיים בקרב זה הורכבו מהשייטת הראשונה של הצי הרוסי הקיסרי, עליה פיקד האדמירל וילגלם ויטגפט. השייטת הרוסית כללה שש אוניות מערכה מסוג פרה-דרדנוט: צסרביץ', רטוויזן, פובדה, פרסבט, סבסטופול ופולטבה. על אוניות המערכה הגנו 4 סיירות ממוגנות: אסקולד, דיאנה, נוביק ופאלאדה ו-14 משחתות. על הצי הרוסי פיקד אדמירל משנה וילגלם ויטגפט בן 57 יליד אודסה. ויטגפט הועבר לזירת האוקיינוס השקט בשנת 1899 והיה ראש מטהו של המשנה למלך באזור. עם מותו של סטפאן מקארוב, מפקד כוחות הים הרוסיים בזירה, מונה ויטגפט במקומו וקיבל את הפיקוד על הצי הרוסי.
הצי הרוסי היה מחולק לשלוש פלגות: פלגת אוניות המערכה, פלגת הסיור שכללה שלוש סיירות ופלגה קלה שכללה את כל המשחתות וסיירת אחת.
במשך שלהי יולי ותחילת אוגוסט, בעת שחיילים יפנים סגרו על פורט ארתור ובעוד שפגזים החלו לרדת על העיר, התכתובת בין המשנה למלך יבגניי אלכסייב (מפקד פורט ארתור) וויטגפט (המחליף של סטפאן מקארוב) הפכה ליותר ויותר חריפה. אלכסייב העדיף גיחה כדי שספינות מפורט ארתור יוכלו לחבור אל שייטת ולדיבוסטוק וליצור עוצמה חזקה מספיק כדי לקרוא תיגר על היפנים בזירה.
ויטגפט חסר המעוף חש שהדרך הבטוחה ביותר לפעול באותו רגע היא להישאר במעגן, לפרק את הספינות, לתרום חלק מכוחות החימוש שלו לקרב היבשתי. דרך פעולה זהה ננקטה על ידי רוסיה במלחמת קרים נגד הממלכה המאוחדת וצרפת כ-50 שנה קודם לכן. גם אז הוטבעו הספינות הרוסיות על ידי הרוסים עצמם, התותחים הועברו על החוף והם ויתרו על כל יוזמה התקפית בים. הצעתו זכתה לגיבוי של קציני הדגל והמפקדים שלו. לדעתם הסיכונים של גיחה היו גדולים מדי בשביל לנסות. וזה למרות העדיפות המספרית של הרוסים שהיו להם 6 אוניות מערכה לעומת 4 אוניות מערכה ליפנים.
אלכסייב שעמד מול הפרה כמעט ישירה של פקודותיו פנה לסנקט פטרבורג לסמכותו של הצאר. הצאר ניקולאי השיב למשנה למלך: "אני שותף מלא לדעתך לגבי החשיבות שהשייטת תעשה גיחה זריזה מפורט ארתור ותפרוץ לוולדיבוסטוק". אלכסייב, אשר קיבל גיבוי מן הצו המלכותי, לא היה מוכן לקבל עוד את ניסיונותיו של ויטגפט להימנע מן הקרב ושלח הודעת טלגרף ב-7 באוגוסט: "אני שוב חוזר על נחישותי הבלתי מתפשרת על כך שתיקח את השייטת מחוץ לפורט ארתור. אני מזכיר לך ולכל הקצינים הרציניים את מעשה הגבורה של ורייג. כישלון השייטת להתקדם לעבר הים, מבלי להתחשב ברצון המלוכה ובפקודתי והשמדתה בנמל במקרה של נפילת המצודה ישאירו כתם בלתי נמחק על הדגל של סנט אנדרו ועל כבוד הצי, בנוסף לאחריות המשפטית הכבדה. עליך ליידע את כל האדמירלים וקציני פיקוד שלך אודות הטלגרמה הזו ולדווח על קבלתו". כאשר ניצב מול אדמירל ויטגפט צו מלכותי ואיום בתביעה משפטית, לא היה יכול להמשיך עוד בדחייה והוא החליט לצאת מן הנמל ולהפליג לוולדיבוסטוק.
הצי היפני עריכה
- ערך מורחב – הצי הקיסרי היפני
בתחילת המלחמה היו ליפנים 6 אוניות מערכה חדשות ועוד כמה ישנות שלא ניתן היה להציב יחד עם אוניות המערכה החדשות מפאת פיגורן הטכנולוגי, אך שתיים מהן טבעו כשעלו על מוקש והצי היפני נותר בנחיתות מספרית רצינית מול השייטת הרוסית (שהיו לה 6 אוניות מערכה בזירה), במיוחד כשלרוסים עמדו אוניות מערכה נוספות שאכן יצאו לאזור מאוחר יותר. אילו השייטת הבלטית הייתה מתחברת עם השייטת שהוצבה באוקיינוס השקט, הרוסים היו זוכים ביתרון מספרי מכריע של 18 אוניות מערכה (חלקן ישנות) ועשרות סיירות מול 4 אוניות מערכה בלבד עם מספר סיירות דומה בצד היפני.
גם הצי היפני היה מחולק לפלגות. חלוקה זו הייתה קבועה ולא נקבעה רק לצורך הקרב הספציפי הזה. לפלגה הראשונה שהורכבה מ-4 אוניות מערכה חדשות צירפו היפנים צירפו היפנים 2 סיירות משוריינות כדי להשוות את המספר לזה שהיה בידי הרוסים, אך היה זה פתרון חלקי בלבד. בנוסף לפלגה זו, השתתפו בקרב כתריסר פלגות נוספות, רובן של אוניות קלות.
לכן, ביקש האדמירל היפני, היהאצ'ירו טוגו, למנוע בכל מחיר את לפריצת השייטת הרוסית מהנמל ומיקם את אוניותיו בהתאם. כך, יכול היה להשאיר את השייטת הרוסית בנמל - טרף קל לתותחי המצור של גנרל אויאמה. אף שהנמל הסיבירי היה פחות מוגן מאשר פורט ארתור ולא היה לו פחם עבור הספינות, אולם זה היה עדיף על הנמל הנצור במנצ'וריה והיה מאפשר לרוסים לשמור את אוניותיהם עד בוא התגבורת מהים הבלטי.
בקרב עצמו השתתפו 5 אוניות מערכה: מיקאסה, אסאהי, פוג'י ושיקישימה (שיניין הישנה שלא הוצבה בפלגת אוניות המערכה). כמו כן, השתתפו בקרב 4 סיירות משוריינות: קסוגה ונישין (שתיהן צורפו לפלגת אוניות המערכה), יקומו ואסמה. כמו כן, השתתפו בקרב עוד 10 סיירות מוגנות, 19 משחתות ו-20 ספינות טורפדו.
מהלך הקרב עריכה
שלב ראשון עריכה
בבוקרו של 10 אוגוסט 1904 יצא הצי הרוסי ממעגנו בכיוון לוולדיבוסטוק. ספינות הסיור היפניות שעקבו בדריכות אחרי כל תנועה של הצי הרוסי דיווחו מיד לטוגו על יציאת הרוסים. הוא ציפה לניסיון פריצה שכזה ומיקם את ספינותיו בהתאם. הוא המתין לאוניותיו של ויטגפט בים הפתוח והחל בתמרון שאמור היה להביא יתרון טקטי חשוב ליפנים. עיקרו של התמרון היה הניסיון להביא את מרבית תותחיו לעבר האונייה הראשונה בשדרה הרוסית, בזמן שהחרטום של האוניות הרוסיות היו מופנות כלפי אוניותיו. במצב זה, הרוסים לא יכלו להשתמש בחלק ניכר מהתותחים שלהם כי גופי האוניות יפריעו לצידוד התותחים.
האוניות היפניות התגלו בסמוך לשעה 11 וחצי בצהריים והירי נפתח כשעה לאחר מכן ממרחק של 12 - 13 ק"מ. האוניות הרוסיות התקדמות בשדרה עורפית והיפנים, שספינותיהם היו מהירות יותר הצליחו להגיע לראש השדרה הרוסית וריכזו את האש על האונייה צסרביץ', אוניית הדגל הרוסית, שהייתה הראשונה בשדרה. טוגו ניסה להחזיר את האוניות הרוסיות לנמל, כמו שקרה בגיחתם הקודמת שנעשתה כשבועיים וחצי לפני כן. הפעם הרוסים לא נסוגו והשיבו אש מתותחיהם.
לאחר זמן מה תצפיתני צסרביץ' זיהו מוקשים ימיים, שהוטלו ככל הנראה על ידי המשחתות היפניות במטרה להגביל את כושר התמרון של הרוסים. השדרה הרוסית שינתה מספר פעמים את נתיבה כדי להימנע מפגיעת מוקשים. היפנים רדפו אחריהם ושוב פתחו באש, אך לא השיגו הרבה. בסופו של דבר, בסמוך ל-1 וחצי בצהריים, הצליחו הרוסים לפתוח פער קטן, אך טוגו הדביקם תוך רבע שעה, אך הרוסים חמקו שוב ובשעה 2 וחצי הסתיים השלב הראשון של הקרב.
הפגיעות בשלב זה היו קלות: אוניות המערכה הרוסיות צסרביץ' ופולטבה ספגו כמה פגיעות ומהצד השני פגעו הפגזים הרוסיים באוניית המערכה מיקסה ובסיירת המשוריינת נישין. הפגיעות היו קלות והאוניות הפגועות היו כשירות להמשך הלחימה.
השלב השני עריכה
ויטגפט ניצל את ההפוגה הקצרה בלחימה כדי לקבל דוחות מאוניות וגילה לשמחתו שהפגיעות היו קלות בלבד. הוא כינס מועצת מלחמה ודן בשאלת המשך הקרב. מרבית הקצינים הציעו לשעוט במלוא הקיטור לוולדיבוסטוק, אך ויטגפט העדיף להישאר במבנה עד רדת החשיכה ולהמשיך את קרבות הירי כדי לשתק את הספינות היפניות. אף שהיו ברשותו של ויטגפט שמונה משחתות, הוא לא ניצל את ההפוגה כדי להנחית מטח טורפדו לעבר האוניות היפניות או למיקוש האזור. כמו כן, הורה לספינותיו לרכז את אשן בעיקר באונייה הראשונה בשדרה היפנית ועם שקיעת השמש לעקוב אחרי צסרביץ' ולהמשיך בנתיבה.
הירי חודש בסמוך לרבע לחמש ממרחק של 8-9 ק"מ. מיקסה הובילה את השדרה היפנית. אחריה ניצבו בקו: אסהי, פוג'י, שיקישימה, קסוגה, נישין ויאקומו. ההיערכות הרוסית לא השתנתה. פולטבה הייתה הראשונה לפתוח באש לעבר היפנים. פגזיה ופגזים של ספינות רוסיות נוספות שפתחו באש מיד אחרי פגעו במיקאסה שנאלצה לצאת לרגע מהשדרה מעוצמת הפגיעות, אך חזרה למיקומה חיש מהר משהסתבר שהפגיעות לא היו חמורות במיוחד. היפנים ריכזו את אשם בספינת הדגל הרוסית כדי לשתקה, אך גם הם לא הצליחו לגרום לצסרביץ' נזק חמור. כדי להתחמק מהירי היפני הורה ויטגפט לפנות מעט שמאלה, אך התמרון שיבש את מבנה השדרה הרוסית.
ויטגפט לא חילק הוראות נוספות והיה למעשה צופה בלתי מעורב במתרחש. עמד לו בשקט ליד המעקה וצפה בקרב כבמופע תיאטרון. הקצינים ביקשו ממנו להיכנס לגשר הפיקוד הממוגן, אך הוא סירב. בשעה חמש פגז יפני בקוטר של 305 פגע במקום שבו עמד האדמירל הרוסי. הוא נהרג במקום. עוצמת הפגיעה הקטלנית של הפגז הכבד הייתה כה כבדה שלא מצאו אפילו את גופתו. גם תת-אדמירל מוסקביץ, ראש מטהו של ויטגפט, נפצע על ידי הפגז הקטלני. איבנוב, מפקדה של צסרביץ', נטל על עצמו את הפיקוד ולא העביר בכוונה תחילה את הידיעות על מות מפקדו לשאר הספינות כדי לא לפגוע במורל המלחים.
בשעה 17:45 פגע פגז כבד נוסף בצסרביץ'. הפעם הפגיעה הייתה בגשר הפיקוד. לא עמד לו לגשר השריון העבה. הפגז שבר את מעטה השריון וחדר לתוך החדר. ההרס היה עצום - כמעט כל הקצינים הבכירים של צסרביץ' נהרגו או נפצעו, ההגה נפגע וגם מכשירי בקרת האש יצאו מכלל פעולה. האונייה שאיבדה את ההגה החלה להסתובב במעגל רחב.
שצ'נסוביץ', מפקדה של רטוויזן, האונייה השנייה בשדרה הרוסית, שלא היה מודע למצב בספינת הדגל המשיך בעקבותיה בהתאם להוראות שקיבלה כי חשב בטעות שוויטגפט רוצה לבצע תמרון כלשהו. עד שהגיעה פובדה לנקודת הסיבוב, הסתובבה צסרביץ' 180 מעלות והחלה להתקדם לקראת ספינותיה שלה. ללא אות שיציין מה קרה, שאר הספינות לא רק שלא ידעו שאוניית הדגל יצאה מכלל שליטה ושהיא למעשה ללא אדמירל, אלא שהיא למעשה ללא פיקוד כלל. אוניות אחרות ניסו להמשיך בעקבות רטוויזן, אך בגלל איבוד השליטה על צסרביץ' איבדה השדרה הרוסית, שניסתה לשוט אחריה, את המבנה.
כשהבין שצ'נסוביץ' שספינת הדגל יצאה מכלל בקרה נטל על עצמו את היוזמה והפנה את ספינתו לעבר היפנים. התמרון הנועז יכול היה להטות את הכף לטובת הרוסים, אך ברגע גורלי זה מבחינת הרוסים, שוב שיחק המזל לידי היפנים - רסיס פגע בו והוא נאלץ לפרוש לעמדת טיפול נמרץ. הספינה שנותרה ללא מפקדה ויתרה על התמרון. אף שהתמרון הנועז של רטוויזן נגדע באיבו, נתן התמרון פסק זמן קצר לספינות הרוסיות ששוב התכנסו לשדרה.
בינתיים הקצין הבכיר ביותר של צסרביץ' שלא נפגע במטח האחרון הצליח להזעיק את הצוות הטכני שתיקן את ההגה. הוא העביר לשאר הספינות את הידיעה על מותו של ויטגפט והעביר את הפיקוד לקצין הבא בבכורתו - תת-אדמירל אוחטומסקי. אוחטומסקי שהאמין בהצלחת הפריצה עוד פחות מוויטגפט לא יזם אף מהלך התקפי, על אף שרק צסרביץ' נפגעה בצורה קשה ושאר הספינות הרוסיות היו כשירות לקרב. אפילו צסרביץ' הפגועה הייתה יכולה להמשיך בלחימה. אוחטומסקי חסר המעוף פקד לסובב את חרטומי האוניות לעבר פורט ארתור והרוסים התחילו לחזור על עקבותיהם.
החזרה לפורט ארתור עריכה
עם התקרבות החשיכה וגם בגלל התמעטות התחמושת לתותחיו, החליט טוגו שלא להסתכן בקרב לילי עם הצי הרוסי, שמרבית ספינותיו הכבדות נותרו כשירות ללחימה. מיקאסה כבר נפגעה יותר מ-20 פעמים ושלוש ספינות הקרב האחרות שלו גם נפגעו גם כן. במקום זאת, הוא צווה על המשחתות וסירות הטורפדו לצאת בתקיפה לילית על הצי הרוסי בניסיון להטביע את הספינות הרוסיות בהתקפת טורפדו. הרוסים הדפו מתקפה זו עם מעט נפגעים.
שעתיים מאוחר יותר חזר חלק הארי של הצי הרוסי לחוף המבטחים של פורט ארתור. צסרביץ' הפגועה ושלוש המשחתות המלוות הפליגו לצינגטאו (כיום צ'ינגדאו) שהייתה תחת שליטה גרמנית בזמנו. האוניות עוכבו על ידי הגרמנים ונאלצו להישאר בנמל עד סוף המלחמה. הסיירת אסקולד ומשחתת נוספת הפליגו לשאנגחאי ונעצרו על ידי הרשויות הסיניות, בצורה דומה. הסיירת דיאנה ברחה לסייגון, שם נעצרה על ידי הצרפתים. רק הסיירת הקטנה נוביק הפליגה מזרחה סביב איי הבית היפניים בניסיון להגיע לוולדיווסטוק. אולם, ב-20 באוגוסט 1904, סיירות יפניות הדביקוה ואילצוה לעלות ליבשה בסחלין, שם נהרסה על ידי אנשי צוותה.
תוצאות הקרב עריכה
חזרתה של השייטת לנמל גזרה את דינה. אחת אחרי השנייה טבעו האוניות הרוסיות מפגיעות תותחי המצור היפניים. עד שהגיעה התגבורת מהים הבלטי באביב 1905 לא נותרו ספינות שמישות שניתן היה לתגבר בהן את הכוח הרוסי החדש שהגיע לזירה. במועצת המלחמה שהתכנסה לאחר הקרב מיהרו הרוסים לקבוע שאין סיכוי לפרוץ את המצור ומוטב להם להישאר בנמל. אוחטומסקי חסר המעוף העביר חלק ניכר מתותחי אוניותיו ליבשה כפי שהרוסים ביקשו לעשות עוד לפני ניסיון הפריצה הכושל.
בקרב עצמו המלחים הרוסים נלחמו בעוז, אך הנהגתם הכושלת חרצה את גורל הקרב. הספינות היפניות ספגו פגיעות רבות, אך אף פגיעה לא הייתה חמורה דיה כדי להוציא את הספינות מכלל פעולה לזמן רב.
סך הפגיעות הרוסיות המדווחות בקרב היו 343 הרוגים ופצועים על הספינות שחזרו לפורט ארתור. יפן דווחה על 226 הרוגים ופצועים.
לקריאה נוספת עריכה
- רותם קובנר, המערכה הנשכחת: מלחמת רוסיה–יפן ומורשתה, מערכות, 2005
- מירון מדזיני. מפורט ארתור עד הירושימה, עלייתו ונפילתו של המיליטריזם היפני. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006
- Maritime Operations in the Russo-Japanese War, Vol. I, Julian S. Corbett.
קישורים חיצוניים עריכה
- החברה לחקר מלחמת רוסיה–יפן (באנגלית)
- דוח ועדת החקירה הרוסית לעניינו של קרב הים הצהוב (ברוסית)
- נחום סוקולוב, "ממערכות המלחמה בים" (קרב הים אצל טשיפו). "הצפירה", 21 באוגוסט 1904. העתק בתוך: שפת הים – ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1918-1856.
הערות שוליים עריכה
- ^ נתוני הכוחות לפי אתר החברה לחקר מלחמת רוסיה–יפן