קריאה צמודה

קריאה צמודה היא טכניקה בביקורת הספרות, המתארת פרשנות מעמיקה של קטע קצר. קריאה כזו נותנת משקל רב יותר לפרטי על חשבון הכללי. הקריאה הצמודה מקדישה תשומת לב רבה למילים, לתחביר ולסדר שבו נפרשים משפטים ורעיונות בזמן הקריאה.

הטכניקה נכנסה לשימוש בתורת הספרות לראשונה על ידי אנשי אסכולת הביקורת החדשה במחצית הראשונה של המאה העשרים, ונמצאת בשימוש נרחב.

קריאה צמודה של פואמה בת כ-200 מילים יכולה להתפרש על פני אלפי מילים ועדיין לא לנצל את כל האפשרויות והאבחנות. דוגמה קיצונית לכך נמצאת במאמר של דרידה Ulysses Gramophone, שג'וזף היליס-מילר (J. Hillis Miller) תיאר כ"התפוצצות היפרבולית ואקסטרווגנטית של טכניקת הקריאה הצמודה".^{[דרוש מקור]} המאמר מקדיש יותר משמונים עמודים לפרשנות המילה 'כן' החותמת את הרומן המפורסם 'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס.

לקריאה הצמודה בספרות יש היסטוריה בפרשנות של כתבים דתיים. לדוגמה, ה-Pazand, ז'אנר מהספרות הפרסית אמצעית, עוסק בטקסטים של Zend (מילולית: פרשנות או תרגום) שמציעים הסבר וקריאה צמודה של האווסטה, הכתבים המקודשים לזרתוסטראים. הפרשנויות המקראיות בתלמוד מהוות גם הן דוגמה מוקדמת לקריאה צמודה. בתקופת האסלאם, הקריאה הצמודה של הקוראן זכתה לפריחה ויצרה קורפוס רחב.

המבשר ההיסטורי העיקרי של הקריאה הצמודה הוא עליית הביקורת ההיסטורית (Higher criticism) והתפתחות ביקורת המקרא בגרמניה בסוף המאה ה-18.^{[דרוש מקור]}

קישורים חיצוניים

• דב לנדאו, פרשנות של הקריאה הצמודה, אתר דעת