קרן הכרמל
קרן הכרמל (ערבית دَيْر المحرقة, תעתיק: דַיְר אלְמֻחְרַקַה - "מנזר השריפה") היא פסגה ברכס הכרמל, והיא מתנשאת לגובה של 474 מטר מעל פני הים. הפסגה שוכנת בצידו הדרום-מזרחי של רכס הכרמל, כ-2.5 ק"מ צפונית-מערבית ליקנעם עילית, וכארבעה קילומטרים דרומית-מזרחית למרכז היישוב דלית אל-כרמל. על פי המסורת, במקום זה התחולל העימות בין אליהו לבין נביאי הבעל, כשאש ירדה מן השמים ורק קורבנו של אליהו נענה[1]. מסיבה זו הוקם במקום בשנת 1867 מנזר על ידי נזירים כרמליתים שהגיעו מאירופה, ואשר ראו באליהו מודל לנזירות, לקנאות דתית ולמסירות טוטלית לאל, תכונות שבאו לידי ביטוי בין היתר במלחמתו בנביאי הבעל.
 | |
| הכניסה למנזר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| גובה |
474 מ'  |
| מדינה |
ישראל |
| מיקום |
ישראל |
| רכס הרים |
הכרמל |
| קואורדינטות | 32°40′22″N 35°05′19″E / 32.672778°N 35.088611°E |
|
(למפת הכרמל רגילה)   קרן הכרמל | |
  | |
אל המנזר מוליך כביש, אך המקום אינו מחובר אל מערכת החשמל הארצית וניזון מגנרטור מקומי.
היסטוריה עריכה
האתר משך אליו במהלך ההיסטוריה עולי רגל יהודים, מוסלמים ונוצרים. לפי עדויות שונות, שהמוקדמת שבהן היא של רבי בנימין מטודלה, מאמצע המאה ה-12, עמד במקם מבנה שהנציח את המזבח שהקים אליהו, אם כי נראה שמטודלה מתייחס אל קצה ההר המערבי (כיום "סטלה מאריס")[2].
אנשי המסדר הכרמליתי רכשו את האדמה בקרן הכרמל באמצע המאה ה-19, בין היתר על רקע חששם כי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית בארץ ישראל תקדים אותם. לאחר שנאסף די כסף, הופקד האח הכרמליטי ג'ון בטיסט קסיני על הבנייה. עם זאת, סדרה של תסבוכות, בירוקרטיות ואחרות, הביאו לכך שרק ב-1867 הושלמה במקום בנייתם של קפלה ושל מבנים אחרים. דרישות חוזרות מצד השלטונות העות'מאניים לבירור סוגיית הבעלות על הקרקע, וחשש מהתמוטטות המבנים שכבר הוקמו במקום, הביאו לעיכובים נוספים בבנייה.
לורנס אוליפנט שנודע, בין היתר, כדיפלומט וכעיתונאי שנון, התגורר בסוף המאה ה-19 עם אשתו בכפר הדרוזי דלית אל-כרמל, הסמוך לאתר. באחת מכתבותיו לעיתון ה"סאן" הבריטי, דיווח אוליפנט כי להקמת המנזר החדש משתמשים הכרמליתים גם באבנים שיש להן כנראה ערך ארכאולוגי. ביקורתו של אוליפנט לא עיכבה את העבודות, וב-1883 הושלמו הקמתו של גרעין המנזר, ובו קפלת תפילה קטנה. המקום אוכלס תחילה על ידי נזירים בודדים, וב-1907 פעל באתר גם סמינר תאולוגי. על רקע המתיחות הגוברת באזור, ימי פעילותו של הסמינר, שיועד בעיקר לתלמידים מלבנון, היו קצרים. המנזר הוגדר ב-1911 כקהילה במסגרת המסדר הקתולי הכרמליטי, אך הוא נסגר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, והנזירים נאלצו לעזוב את המקום. הכנסייה הקטנה שופצה בשנות ה-60 של המאה ה-20[3].
פסל אליהו עריכה
חצר המנזר מטופחת, ובה גן קטן. בגן פינת התכנסות ושולחן דרשה, ומספר פסלים עשויים מאבן. הפריט הבולט ביותר בחצר המנזר הוא פסל אליהו, שהיה לסמלו של המקום. הפסל נעשה בשנת 1958 על ידי האמן הנצרתי, נג'יב נוּפִי. [4]. נוּפִי פיסל את אליהו לפי התפיסה הרווחת בנצרות, והוא מתואר כנביא לוחם מלא חרון הכופה את האמונה הדתית באמצעות חרב שלופה נוטפת דם שהוא נושא בידו המונפת, ורגלו דורכת על ראשו הכרות של אחד מנביאי הבעל. הפסל פונה אל מבנה המנזר וניצב בקו ישר עם דלת ומזבח הכנסייה. על בסיס הפסל מופיעים פסוקים בלטינית, ערבית ובעברית. בחזית הבסיס רשום:
- ”ויקם אליהו הנביא באש ודברו כלפיד בוער” (בן סירא, מח, א')
בצידו הימני מופיע הפסוק:
- ”וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת” (ספר מלכים א', פרק י"ט, פסוק י')
משמאלו רשום:
- ”וַתִּפֹּל אֵשׁ-ה', וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים” (ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק ל"ח)
מאחור רשום:
- ”הִנֵּה-עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִישׁ, עֹלָה מִיָּם” (ספר מלכים א', פרק י"ח, פסוק מ"ד)
פסל אליהו הניצב בחצר אינו הפסל המקורי. הפסל הראשון היה מעשה ידיו של נזיר כרמליתי מבוואריה והוא הובא לארץ בשנת 1914 ביוזמת האב סיריל שהיה ראש המסדר הכרמליתי בכרמל בשנים 1905–1919. הפסל השוכן כיום בנצרת, נעשה מאבן חול צהבהבה וגסה, מהסוג ממנו בנויים בתי העיר מינכן בבוואריה. אליהו פוסל כשראשו שמוט בעצב על חזהו, כאילו הוא בוש במעשהו. ידו הימנית אוחזת בחרב שמוטה. חוקר ארץ ישראל יהודה זיו סבור כי התנוחה ביטאה חרטה וצער על תוכחת ה': "לֹא בָרוּחַ ה'... לֹא בָרַעַשׁ ה'... לֹא בָאֵשׁ ה' ...(כי אם) בקוֹל דְּמָמָה דַקָּה"[5]. לפי תפיסת עולמה של היהדות. בעודו מונח באריזתו, פרצה מלחמת העולם הראשונה וחיילים טורקים שפשטו על המנזר, פרצו את הארגז בתקווה למצוא בו מטמון. משנתאכזבו, כרתו את ראש הפסל ואת ידו הימנית שולפת החרב. הראש הוטל לבור מים סמוך. לאחר המלחמה הועלה הראש מהבור והושב על כנו, אולם היד הקטועה לא נמצאה. שתי אגדות עם קשורות בפסל זה. תחילה ייחסו את קטיעת היד לנפוליאון בונפרטה בעת המצור על עכו ב-1799 וכן גם לקאוקג'י בעת קרב משמר העמק. לפי האגדה האמינו השניים כי כל עוד יניף אליהו את החרב הם לא יצליחו במלחמתם, ולפיכך שלחו חיילים לקטוע את היד.
-
המוחרקה בציורו של ון דה ולדה, שביקר במקום ב-1851 -
פיסול בגן -
המנזר והפסל הישן 1920–1933 -
פינת ההתאספות בגן
_.jpg)
הכנסייה עריכה
הכנסייה הקטנה במנזר עשויה מחלל בודד, והיא מקורה בתקרת קמרון. אור חודר אליה דרך דלת הכניסה ודרך חלון עגול הקבוע בקיר מעליה. קירות הכנסייה צבועים בלבן ומעוטרים בשורה של אבנים חומות המקיפות את האולם בבסיסו של הקמרון. במוקד הכנסייה מזבח שמורכב מ-12 אבנים לא-מסותתות, כמו המזבח שלפי הסיפור המקראי בנה אליהו במקום. מאחורי המזבח צלב עץ פשוט. על אחד הקירות יש תבליט שמתאר את המלאך שסיפק לאליהו מזון בבורחו למדבר במצוות האל, לאחר שהודיע למלך אחאב על הבצורת הקשה שתפגע בממלכתו. מימין למזבח קפלה ובה נראים המדונה והילד. שני טורים של ספסלי עץ פשוטים משמשים את קהל המאמינים. בקיר בו נמצאת הכניסה לכנסייה, תלויים שני ציורים המתארים את אליהו, ומעל לפתח מופיעים בעברית ובערבית דבריו של הנביא:
"עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים--אִם-ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו".
על הקירות הצדדיים של האולם מופיעים פסוקים נוספים בעברית ובערבית, שנלקחו מסיפור העימות בין אליהו לבין נביאי הבעל.
|
גג המנזר והנוף מהמקום עריכה
הגישה אל גג המנזר היא דרך חנות מזכרות קטנה שמפעילים הנזירים. בכניסה לחנות שלושה תבליטים המתארים את מאבקו של אליהו בנביאי הבעל. הגג עצמו רחב ידיים; שושנת רוחות גדולה מצוירת על רצפתו, והשמות בה מופיעים באנגלית ובעברית. מהמקום נגלה נוף עוצר נשימה. במזרח נראים הגלבוע, גבעת המורה, הר תבור והרי ירדן; בצד דרום נראה המשכו של רכס הכרמל וחוף הים התיכון; ולכיוון צפון ניתן להבחין בגליל ובחרמון.
|
לקריאה נוספת עריכה
- יהודה זיו, רגע של מקום-סיפורים מאחורי שמות מקומות, הוצאת צבעונים, 2005.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ח
- ^ מסעות רבי בנימין - בנימין בן יונה, מטודלה (page 30 of 223), באתר www.hebrewbooks.org
- ^ דוד רפ, הכנסיות היפות בישראל, 2011; עמ' 82-85
- ^ הכנס ה-19, מחקרי יהודה ושומרון, כנס מדעי רב-תחומי, עמ' 24
- ^ מקור: ספר מלכים א', פרק י"ט, פסוקים י"א–י"ב
