רוברט אופנהיימר
ג'וליוס רוברט אופנהיימר (באנגלית: Julius Robert Oppenheimer; 22 באפריל 1904 – 18 בפברואר 1967) היה פיזיקאי יהודי-אמריקאי מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. בזמן מלחמת העולם השנייה ניהל את המעבדה הלאומית לוס אלמוס כחלק מפרויקט מנהטן לפיתוח הפצצה הגרעינית. בשל השפעתו הרבה על פיתוח הנשק הגרעיני הוא נחשב ל"אבי פצצת האטום".[1]
.jpg) | |
| אופנהיימר: מנהל המעבדה הלאומית בלוס אלמוס החל משנת 1943 | |
| לידה |
22 באפריל 1904 מנהטן, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
18 בפברואר 1967 (בגיל 62) פרינסטון, ארצות הברית |
| שם לידה |
Julius Robert Oppenheimer |
| ענף מדעי | פיזיקה |
| מקום מגורים |
 ארצות הברית |
| מקום לימודים |
|
| מנחה לדוקטורט |
מקס בורן |
| מוסדות | |
| תלמידי דוקטורט |
דייוויד בוהם, Harvey Hall, George Volkoff, Hartland Snyder, מלבה פיליפס, Siegfried Adolf Wouthuysen, Joseph Weinberg, Arnold Nordsieck, לזלי לורנס פולדי, רוברט סרבר, פיליפ מוריסון, רוברט פ. כריסטי, סמואל ו. אנדרסון, ברנרד פיטרס, סידני דנקוף, ויליס לם, סטן פרנקל, הרולד לואיס, Eldred C. Nelson |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
קתרין אופנהיימר (1 בנובמבר 1940–18 בפברואר 1967) |
| צאצאים |
Peter Oppenheimer, Toni Oppenheimer |
| תרומות עיקריות | |
| אבי פצצת האטום. | |
| חתימה |
 |
  | |
.jpg)
ביוגרפיה עריכה
ילדותו ונעוריו עריכה
אופנהיימר נולד בניו יורק ב-22 באפריל 1904, אביו ג'וליוס (יהודה) סליגמן אופנהיימר היה יבואן טקסטיל יהודי עשיר שהיגר לארצות הברית מגרמניה בשנת 1888. אימו, אלה פרידמן, הייתה בת למהגרים יהודים מבוואריה שעסקה בציור והייתה מורה לאומנות. לרוברט היה אח בשם פרנק שהפך גם הוא לפיזיקאי ידוע (וחבר בתנועה הקומוניסטית) ואח נוסף שמת בסמוך ללידתו. בני משפחת אופנהיימר היו יהודים אך לא השתייכו לשום בית כנסת. הם ראו את עצמם כחלק מתנועת "התרבות האתית", שקידשה ערכים של רציונליזם, הומניזם, צדק חברתי וחילוניות.[2]
בספטמבר 1911 החל אופנהיימר את לימודיו בבית ספר יסודי פרטי של "האגודה לתרבות אתית". בית הספר, אשר חינך את תלמידיו לראיית עולם ליברלית ולאחריות חברתית, הוקם על ידי פליקס אדלר – גם הוא יהודי אמריקאי ממוצא גרמני – שייסד את תנועת התרבות האתית.[1] אופנהיימר היה ילד מופנם שלא ניחן בכישורים ספורטיביים או חברתיים מפותחים. מאחר שהיה חולה לעיתים קרובות בילדותו, נהגה אימו להרחיקו מקרבת ילדים אחרים וזה פגע עוד יותר במיומנות החברתית שלו. כילד, גדל אופנהיימר בתנאי מותרות ועושר וחונך על ידי אימו למצוינות ולדבקות במטרה.[3] לאחר סיום לימודיו היסודיים עבר אופנהיימר ללמוד בבית ספר התיכון של האגודה, שם למד מדעים, ביניהם פיזיקה וכימיה. בשנת 1921 סיים את לימודיו בתיכון.[4]
לאחר טיול משפחתי בגרמניה, חלה אופנהיימר בדיזנטריה ובעקבותיה היה מרותק למיטתו במשך מספר חודשים. הוא חלה גם בקוליטיס – דלקת מעיים שממנה לא הבריא משך כל חייו.[5] בשנת 1922, לאחר שהחלים מדיזנטריה ,נסע למסע רכיבה בניו מקסיקו, שברבות הימים הפכה לאתר ההתבודדות והמנוחה שלו. במסעו הגיע לאתר מבודד בשם לוס אלמוס, שקיבל את שמו משמם הספרדי של עצי הכוריזיה שגדלו לאורך הנחל. באותו אזור שכנה פנימיה לנערים.[6] כעבור 20 שנה, בחר אופנהיימר במקום זה כאתר הבנייה של מעבדת לוס אלאמוס, שבה תוכננה ונבנתה פצצת האטום.[3]
לימודיו האקדמיים עריכה
הרווארד עריכה
בספטמבר 1922 החל אופנהיימר את לימודיו באוניברסיטת הרווארד. בתחילה לא היה בטוח באיזה מסלול אקדמי לבחור. הוא שקל ללמוד ארכיטקטורה, וכיוון שאהב יוונית בבית הספר, חשב גם ללמוד לימודים קלאסיים, אך בסופו של דבר, לאחר מספר חודשים, החליט ללמוד כימיה.[7] הוא הגיע להישגים לימודיים גבוהים אך נותר בודד והתקשה לפתח קשר אינטימי עם נשים. בשנת 1925 סיים בהצטיינות יתרה את לימודי התואר הראשון, על אף תקופות של דיכאון, התבודדות והסתגרות שאפיינו אותו.[8]
לאור הישגיו הלימודיים, קיבל אופנהיימר מהרווארד מלגת מחקר להמשך לימודים מתקדמים במסלול לדוקטורט. למרות זאת, רצה לפנות ללימודי פיזיקה. אופנהיימר קיווה שהפיזיקאי ארנסט רתרפורד, שנחשב לאבי הפיזיקה הגרעינית וזכה בפרס נובל לכימיה בשנת 1908, יהיה המנחה שלו בתארים המתקדמים. לכן ביקש מהמורה שלו לפיזיקה בהרווארד לכתוב לו מכתב המלצה עבור אוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה. רתרפורד דחה את בקשתו של אופנהיימר, אך העביר אותה לפיזיקאי ג'יי ג'יי תומסון, שקיבל בשנת 1906 את פרס נובל לפיזיקה בזכות גילוי האלקטרון. תומסון הסכים להנחות את אופנהיימר במסלול לדוקטורט.[9]
מעבר לאנגליה ולימודים בקיימברידג' עריכה
בספטמבר 1925 עבר אופנהיימר לאנגליה והחל ללמוד באוניברסיטת קיימברידג'.[10] כחלק מלימודיו עבד במעבדת קוונדיש, שבה פיתחו באותן שנים את תאוריית הפיזיקה הקוונטית ואף עבד על תאוריית החורים השחורים יחד עם איינשטין, שם הומצא ניסוי הפרות המפורסם. על אף שזכה לעבוד עם פיזיקאים מובילים, אופנהיימר שנא את העבודה הסיזיפית שניתנה לו במעבדה, והדבר ערער את מצבו הנפשי במהלך החודשים הראשונים שלו באוניברסיטה. בסתיו של אותה שנה, במהלך עבודתו במעבדה, חווה אופנהיימר משבר נפשי. המנחה שלו, פטריק בלקט, הטיל עליו עוד ועוד עבודות מעבדה ואופנהיימר החליט להעניש אותו. לדברי פרגוסון, חברו הקרוב של אופנהיימר, אופנהיימר סיפר לו פעם שהוא הניח על שולחנו של בלקט תפוח שלתוכו הוחדר חומר כימי רעיל.[11] למזלו של אופנהיימר, בלקט לא אכל מהתפוח אך המקרה דווח להנהלת האוניברסיטה. הנהלת האוניברסיטה דיווחה על המקרה. רק לאחר התערבותו של אביו, הסכימה ההנהלה לוותר על הגשת תביעה והוסכם שהוא ימשיך ללמוד על תנאי ובמקביל יקבל טיפול אצל פסיכיאטר נודע בלונדון. אותו פסיכיאטר קבע שאופנהיימר סובל מ"Dementia praecox" – הגדרה מיושנת לתסמונת סכיזופרניה - וכי הוא מקרה אבוד ,שכל טיפול נוסף יזיק לו יותר.[12]
לאחר מכן המשיך אופנהיימר להיפגש עם פסיכיאטרים שונים לאור מצבו הנפשי המעורער. לאחר תקרית שהתרחשה בתחילת שנת 1926, שבה נעל אופנהיימר את אימו בחדר המלון שבו שהו, דרשה כי ילך לטיפול אצל פסיכואנליטיקאי צרפתי. אותו פסיכואנליטיקאי קבע שאופנהיימר סובל מתסמונת הקשורה לתסכול מיני. מעט לאחר מכן אירעה תקרית אלימה נוספת שבה כרך אופנהיימר רצועה של מזוודה סביב הצוואר של חברו פרגוסון, משום שקינא בקשריו של פרגוסון עם אישה כלשהי.[13]
גטינגן עריכה
לאחר חופשה קצרה עם חברים באי קורסיקה במרץ 1926, שב אופנהיימר לאוניברסיטת קיימברידג’, במטרה לעסוק בפיזיקה תאורטית. בעקבות פגישה עם הפיזיקאי הדני נילס בוהר, שהיה למורה שלו, החליט אופנהיימר בקיץ 1926 לנסוע אל גטינגן שבגרמניה, למרכז הפיזיקה התאורטית. שם הכיר אופנהיימר פיזיקאים רבים, חלקם זוכי פרס נובל, ובהם פיזיקאים יהודים־גרמנים שתרמו בהמשך לפיתוח תגלית ביקוע האטום. הם הוזמנו על ידי אופנהיימר בשנת 1942 לעבוד איתו במסגרת פרויקט מנהטן. במהלך שהותו במרכז הכיר אופנהיימר גם את ורנר הייזנברג, מהבולטים שבפיזיקאים הגרמנים, שלימים עמד בראש פרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית, ופועלו היווה תמריץ לאמריקאים להקדים את גרמניה בייצור הפצצה.
עבודה כמרצה בברקלי עריכה
בקיץ 1927 השלים את לימודי הדוקטורט בפיזיקה ושב לניו יורק. בזכות הידע שצבר בתחום מכניקת הקוונטים בגרמניה ושיפור מעמדו בקהילת הפיזיקאים התאורטיים החליטה קרן רוקפלר לממן את מחקרו במסגרת לימודי הפוסט-דוקטורט. בהמשך השנה, בגיל עשרים וחמש בלבד, מונה אופנהיימר למשרת פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובמכון הטכנולוגי של קליפורניה. הוא עסק במכניקת הקוונטים וחקר את התנהגותם של חלקיקים תת-אטומיים.[1]
לאחר עליית היטלר לשלטון בינואר 1933, פוטרו פרופסורים רבים ממוצא יהודי ממשרותיהם בגרמניה. אופנהיימר תרם לקרן סיוע לפיזיקאים שברחו מגרמניה, ביניהם מדען שהיה המורה שלו בגטינגן, וניסה לסייע לקרובי משפחתו היהודים לצאת מגרמניה.
פעילות מדעית עריכה
אופנהיימר ערך מחקרים חשובים באסטרונומיה תאורטית (בעיקר בהקשר לתורת היחסות הכללית ולתורת הגרעין), בפיזיקה גרעינית, בספקטרוסקופיה ובתורת השדות הקוונטיים, כולל הרחבתה לאלקטרודינמיקה קוונטית. הוא עסק גם במתמטיקה הפורמלית של מכניקת הקוונטים היחסותית למרות שפקפק בתקפותה. עבודתו שימשה בסיס לתגליות מאוחרות יותר, ביניהן הניטרון, המֶזון והניטרינו.[14]
בתחילה התמקד אופנהיימר בתאוריה של הספקטרום הרציף. המאמר הראשון שלו, שפורסם ב-1926, עסק בתורת הקוונטים של ספקטרום הנוצר משרשרות מולקולריות. הוא פיתח שיטה לביצוע חישובים של ההסתברויות לביצוע מעברים בספקטרום זה. הוא חישב את האפקט הפוטואלקטרי עבור קרני רנטגן הפוגעות באטומי מימן, והשיג את מקדם הבליעה בגבול K. החישובים שלו תאמו תצפיות של בליעת קרני רנטגן שמקורן בשמש, אך לא התאימו לבליעתן בהליום. כעבור שנים התברר כי השמש מורכבת ברובה ממימן וכי החישובים שלו אכן נכונים.[15][16]
אופנהיימר גם תרם לתאוריה של ממטרי קרניים קוסמיות, והחל במחקר שהוביל בסופו של דבר לתיאור של מנהור קוונטי. בשנת 1931 כתב יחד עם תלמידו הארווי הול (Hall) מאמר על "התאוריה היחסותית של האפקט הפוטואלקטרי",[17] במאמר ערער על קביעתו של פול דיראק לפיה לשתיים מרמות האנרגיה של אטום המימן ישנה אותה אנרגיה. לאחר מכן קבע אחד מהדוקטורנטים שלו, ויליס לם, שזו תולדה של מה שנודע כ"הסחת לם", שעליה הוענק ללם פרס נובל לפיזיקה ב-1955.[14]
ביחד עם הדוקטורנטית הראשונה שלו, מלבה פיליפס, עבד אופנהיימר על חישובים של רדיואקטיביות מלאכותית תחת הפצצה על ידי דיאוטריום. כאשר ארנסט לורנס ואדווין מקמילן הפציצו גרעינים בדיאוטריום, הם מצאו שהתוצאות תואמות באופן מלא את התחזיות של ג'ורג' גאמוב. אולם כאשר בניסויים היו מעורבים אנרגיות גבוהות יותר וגרעינים כבדים יותר, התוצאות לא תאמו את התאוריה. ב-1935 פיתחו אופנהיימר ופיליפס תאוריה, הידועה כתהליך אופנהיימר-פיליפס, שהצליחה להסביר את תוצאות הניסויים. תאוריה זו עדיין בשימוש במאה ה-21.[18]
כבר ב-1930 כתב אופנהיימר מאמר שחזה בעצם את קיומו של הפוזיטרון. היה זה לאחר שמאמר מאת פול דיראק הציע כי לאלקטרונים יכולים להיות גם מטען חיובי וגם אנרגיה שלילית. המאמר של דיראק הציג משוואה, הידועה בשם משוואת דיראק, שאיחדה את מכניקת הקוונטים, את תורת היחסות הפרטית, ואת המושג החדש של ספין חלקיקים, כדי להסביר את אפקט זימן.[19] בהסתמכו על מכלול הראיות הניסיוניות, דחה אופנהיימר את הרעיון שהאלקטרונים החזויים בעלי מטען חיובי הם פרוטונים. הוא טען שהם יצטרכו להיות בעלי מסה זהה לאלקטרון, בעוד שניסויים הראו שהפרוטונים כבדים בהרבה מאלקטרונים. כעבור שנתיים גילה קארל דייוויד אנדרסון את הפוזיטרון, גילוי שזיכה אותו בפרס נובל לפיזיקה לשנת 1936.[20]
בסוף שנות ה-30 החל אופנהיימר להתעניין באסטרופיזיקה, ככל הנראה בזכות ידידותו עם ריצ'רד טולמן (אנ'), וכתב סדרת מאמרים בנושא. הראשון שבהם, נכתב בשנת 1938 יחד עם רוברט סרבר. המאמר נקרא "על היציבות של ליבות כוכבי נייטרונים",[21] ובו אופנהיימר חקר את תכונותיהם של ננסים לבנים. לאחר מכן, במאמר שכתב יחד עם אחד מתלמידיו, ג'ורג' וולקוף (אנ'), "על ליבות מסיביות של כוכבי נייטרונים",[22] הם הוכיחו שקיים גבול ("גבול טולמן-אופנהיימר-וולקוף") למסת הכוכבים, שמעבר לו הם לא יישארו יציבים ככוכבי נייטרונים ויעברו קריסה כבידתית. בשנת 1939, פרסמו אופנהיימר ותלמיד נוסף שלו, הרטלנד סניידר (אנ'), מאמר "על התכווצות כבידה מתמשכת",[23] שחזה את קיומם של מה שמכונה היום חורים שחורים. לאחר מאמר הקירוב של בורן-אופנהיימר. מאמרים אלה נותרו המאמרים המצוטטים ביותר שלו, והיו גורמי מפתח בקידום המחקר האסטרופיזיקלי בארצות הברית בשנות ה-50, בעיקר על ידי ג'ון א. ווילר.[24]
המאמרים של אופנהיימר נחשבו קשים להבנה. הוא אהב להשתמש בטכניקות מתמטיות אלגנטיות אך מורכבות מאוד כדי להדגים עקרונות פיזיקליים. לעיתים זכה לביקורת על טעויות מתמטיות שלו, שנבעו ככל הנראה מחיפזון. "הפיזיקה שלו הייתה טובה", אמר תלמידו סניידר, "אבל החשבון שלו נורא".[14]
לאחר מלחמת העולם השנייה פרסם אופנהיימר רק חמישה מאמרים מדעיים, אחד מהם היה בביופיזיקה. לאחר 1950 לא פרסם יותר דבר. מארי גל-מאן, חתן פרס נובל לפיזיקה ב-1969, שעבד עם אופנהיימר ב-1951 כמדען אורח במכון למחקר מתקדם, אמר: ”לא היה לו 'כושר ישיבה' [Sitzfleisch]. למיטב ידיעתי, הוא מעולם לא כתב מאמר ארוך או עשה חישוב ארוך, או דברים מסוג זה. לא הייתה לו סבלנות לכך; עבודתו הייתה מורכבת ממהלכים קטנים אבל מבריקים למדי. אך הוא עורר השראה באנשים אחרים לעשות דברים נפלאים, והשפעתו הייתה פנטסטית.”[25]
פרויקט מנהטן עריכה
ערך מורחב – פרויקט מנהטן
פיתוח הפרויקט עריכה
ב-18 בספטמבר 1942 החל בצבא האמריקאי פרויקט סודי ביותר של פיתוח נשק אטומי. אופנהיימר נחשב למועמד ראוי לניהולה של מעבדת הנשק הסודי, אך בשל פעילותו הפוליטית, הצבא לא אישר את סיווגו הביטחוני. לדרישת הצבא הוא מילא טופס ביטחוני בו ציין את שמות הארגונים שבהם פעל והצהיר שהוא מנתק את כל קשריו עם הפוליטיקה. הוא מונה בסופו של דבר בידי מנהל הפרויקט, הגנרל לסלי גרובס, למנהל מעבדות הפיתוח וההרכבה של פצצת האטום, והחל לגייס את מיטב המדענים, בהם הפיזיקאים הנס בֶּתֶה, אדוארד טלר ואחרים. המידור והסודיות של הפרויקט היו כה גדולים, עד שאפילו הארי טרומן, שהיה סגן נשיא ארצות הברית באותה תקופה, לא ידע עליו דבר. טרומן גילה על קיומו של הפרויקט רק לאחר שהתמנה לנשיא בעקבות מותו של רוזוולט ב-1945.
אופנהיימר הציע את העיירה לוס אלאמוס, שאותה הכיר בצעירותו במהלך מסעותיו, כאתר לבניית המעבדה. באותו זמן היו במקום מבנים של בית ספר לנערים ששכנו בראש הר־שולחן שהתנשא לגובה 2,200 מטר. לאחר בנייה של מספר חודשים נפתחו מעבדות לוס אלאמוס במרץ 1943. תוך כשנתיים הפך המחנה לעיירה ובה כ-4,000 אזרחים וכ-2,000 אנשי צבא.
ניסוי טריניטי עריכה
ב-16 ביולי 1945 בוצע בלוס אלאמוס ניסוי טריניטי, שהיה הניסוי הגרעיני הראשון שבו התחולל הפיצוץ האטומי הראשון אי פעם. במסגרת ההכנות לניסוי גידר הצבא האמריקאי שטח של כ-40 קמ"ר, ובנה בונקרים ממוגנים לצופים שיגיעו לחזות בניסוי. במהלך ראיון שנערך עמו בשנת 1965, תיאר אופנהיימר את תחושותיו בזמן שצפה בניסוי:[26][27]
היו אנשים שצחקו, היו אנשים שבכו, רובם שתקו. נזכרתי בשורה מכתבי הקודש ההינדיים, הבהגווד גיטא. וישנו מנסה לשכנע את הנסיך שעליו לבצע את חובתו, וכדי להרשים אותו הוא מתגלה בדמותו מרובת-הזרועות ומכריז, "עתה הנני המוות, מחריב העולמות". אני מניח שבדרך זו או אחרת כולנו הרהרנו בכך.
הניסוי המוצלח העמיד למעשה לרשות ממשלת ארצות הברית נשק בעל עוצמת הרס והרג חסרות תקדים. כשבועיים וחצי לאחר הניסוי נעשה שימוש מבצעי בפצצת הגרעין בפעם הראשונה בהיסטוריה. ב-6 באוגוסט 1945 בשעה 08:14 הוטלה על העיר הירושימה שביפן פצצת אטום עם ליבת אורניום. באודיטוריום בלוס אלאמוס התאסף קהל גדול שרקע ברגליו והריע כשאופנהיימר עלה על הבמה והניף את ידיו מעל לראשו כמנצח. כעבור שלושה ימים החריבה פצצה נוספת את העיר היפנית נגסאקי, ובכך תמה הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי. ב-14 באוגוסט 1945 הסתיימה המלחמה, לאחר כניעת האימפריה היפנית.
הוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית עריכה
.jpg)
לאחר המלחמה, בשנת 1947, מונה אופנהיימר ליושב ראש הוועדה המייעצת לוועדה לאנרגיה אטומית של ארצות הברית, הגוף העליון שניהל את הפיתוח הגרעיני במדינה. הוא התנגד לפיתוח פצצת מימן, הן משיקולים פרקטיים – הוא פקפק בהיתכנות לבניית מתקן כזה – והן משיקולים עקרוניים-הומניטריים, בהיותו מזועזע מהתוצאות ההרסניות של הפיצוצים הגרעיניים בהירושימה ובנגסאקי. אופנהיימר לא היה היחיד שהביע דעות כאלה. גם ג'וזף רוטבלט, שעבד לצד אופנהיימר בפרויקט מנהטן, התנגד באופן נמרץ להמשך פיתוח הפצצה מהרגע שהוברר לו שגרמניה אינה מפתחת נשק גרעיני. רוטבלט עסק מאז בפעילות נגד נשק גרעיני.
בארצות הברית של ראשית שנות ה-50, שהייתה מודאגת מהמלחמה הקרה עם ברית המועצות תחת שלטון סטלין, די היה בעמדות כאלה כדי להפוך אפילו מדענים ידועים וחשובים כמו אופנהיימר לחשודים בנטיות קומוניסטיות.
בשנת 1953 קיבל אופנהיימר מסמך שנשלח על ידי לואיס סטראוס, יו"ר נציגות האנרגיה האטומית בארצות הברית, ובו נטען שאופנהיימר מהווה סיכון ביטחוני. המסמך כלל 34 האשמות שהתייחסו ברובן לעברו הקומוניסטי לכאורה. במסמך נטען, בין היתר, כי משנת 1949, החל אופנהיימר להתנגד לפיתוח פצצת המימן, שהייתה לדעת הממשל האמריקאי האמצעי שיכריע במאבק בין המערב לבין מדינות המזרח הקומוניסטיות.[3][28]
לנוכח מסמך זה נדרש אופנהיימר להכריע אם להתפטר מתפקידיו כיועץ לענייני מדיניות לאומית לממשלה וכיועץ לנציבות לאנרגיה אטומית האמריקאית, או לערער על השעיית סיווגו הביטחוני הגבוה. במסמך תגובה ששלח לסטראוס, כפר אופנהיימר בהאשמות נגדו, ולא הסכים להתפטר מתפקידיו, על אף לחצו של סטראוס לעשות כן.[29] לאחר שימוע שנוי במחלוקת שהתבצע באפריל ובמאי 1954, נשלל סיווגו הביטחוני של אופנהיימר ועבודתו בממשלת ארצות הברית הופסקה. פרשת הדחתו של אופנהיימר עוררה סערה גדולה בקרב הקהילה המדעית בארצות הברית, ונדונה עד היום בקרב היסטוריונים.
אחרית חייו ומותו עריכה
בשנות החמישים והשישים המשיך אופנהיימר ללמד ולחקור כמנהל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ופרסם מספר ספרי מדע פופולריים, בהם ניסה להסביר לקהל הרחב מושגי יסוד בפיזיקה ואת שאלות המחקר העיקריות של הפיזיקה המודרנית. אופנהיימר ביקר בישראל ב-1958 וב-1966.
רוברט אופנהיימר נפטר מסרטן הגרון בשנת 1967. לאחר מותו נשרפה גופתו, ואפרו פוזר בים.
מורשת והנצחה עריכה
בתרבות הפופולרית מתוארים מאבקיו של אופנהיימר עם מיליטריסטים ימניים ועם אנשי רוח שמאליים בנושא המוסריות של שימוש בנשק להשמדה המונית. סוגיית האחריות של מדענים כלפי האנושות מופיעה בדרמה של ברטולט ברכט "גלילאו" (1955) וב "הפיזיקאי" של פרידריך דורנמאט, והיא הבסיס לאופרה "דוקטור אטומי" מאת ג'ון אדמס (2005) בה הוצג אופנהיימר כפאוסט מודרני. מחזהו של היינר קיפהארדט, "בנוגע לג'יי רוברט אופנהיימר", הופיע בטלוויזיה המערב-גרמנית ולאחר מכן שודר בברלין ובמינכן באוקטובר 1964. אופנהיימר התנגד למחזה וכתב בנושא לקיפהארדט, אשר הגן על המחזה והציע לבצע בו תיקונים. המחזה הוצג בהצגת בכורה בניו יורק ביוני 1968, עם ג'וזף ויסמן בתפקיד אופנהיימר. מבקר התיאטרון של הניו יורק טיימס קלייב בארנס כינה אותו "מחזה זועם ופרטיזני" שצידד באופנהיימר אך הציג את המדען כ"טיפש וגאון טראגי". אופנהיימר התקשה להשלים עם הצגה כזו ואיים לתבוע את המחזאי, תוך שהוא מגנה את "האימפרוביזציות המנוגדות להיסטוריה ולאופי האנשים המעורבים". מאוחר יותר אמר אופנהיימר למראיין: "כל העניין הארור [השימוע הביטחוני שלו] היה פארסה, והאנשים האלה מנסים לעשות מזה טרגדיה....מעולם לא אמרתי שהתחרטתי על השתתפותי בצורה אחראית ביצירת הפצצה. אמרתי שאולי הוא [קיפהארדט] שכח את גרניקה, קובנטרי, המבורג, דרזדן, דכאו, ורשה וטוקיו; ...ושאם הוא התקשה כל כך להבין, עליו לכתוב מחזה על משהו אחר."
סדרת הטלוויזיה על אופנהיימר מ־1980, בכיכובם של סם ווטרסטון, זכתה בשלושה פרסי הטלוויזיה של BAFTA.
The Day After Trinity, סרט תיעודי משנת 1980 על רוברט אופנהיימר ובניית פצצת האטום, היה מועמד לפרס האוסקר וקיבל פרס פיבודי. חייו של אופנהיימר נסקרו בהצגה 'אופנהיימר' מאת טום מורטון-סמית'.
בנוסף לפרוזה, ישנן ביוגרפיות רבות על אופנהיימר, ביניהן "פרומתאוס האמריקאי: הניצחון והטרגדיה של ג'יי רוברט אופנהיימר" (2005) מאת קאי בירד ומרטין ג'יי שרווין שזכה בפרס פוליצר לביוגרפיה או אוטוביוגרפיה לשנת 2006. סיפורו של אופנהיימר נתפס לעיתים קרובות על ידי ביוגרפים והיסטוריונים כטרגדיה מודרנית. היועץ לביטחון לאומי והאקדמאי מקג'ורג' בונדי, שעבד עם אופנהיימר בפאנל היועצים של מחלקת המדינה, כתב: "חוץ מהעלייה והירידה יוצאת הדופן של אופנהיימר, לדמותו יש ממדים טרגיים לחלוטין בשילוב הקסם והשינוי. יהירות, אינטליגנציה ועיוורון, מודעות וחוסר רגישות ואולי בעיקר תעוזה ופטאליזם. כל אלה, בדרכים שונות, הופנו נגדו [בעיבודים] בדיונים."
כנס ותערוכת מאה שנים התקיימו ב-2004 בברקלי, [260] עם הליכי הכנס שפורסמו בשנת 2005 בשם Reppraising Oppenheimer: Centennial Studies and Reflections. מסמכי הכנס נמצאים בספריית הקונגרס.
כמדען, אופנהיימר זכור על ידי תלמידיו ועמיתיו כחוקר מבריק ומורה מרתק שהיה מייסד הפיזיקה התאורטית המודרנית בארצות הברית. מכיוון שתשומת הלב המדעית שלו השתנתה לעיתים קרובות במהירות, הוא מעולם לא עבד מספיק זמן על נושא אחד והוציא אותו לפועל כדי לזכות בפרס נובל. חקירותיו שתרמו לתאוריה של חורים שחורים עשויות היו לזכותו בנובל לו היה חי עד לזמן שבו הן מומשו על ידי אסטרופיזיקאים מאוחרים יותר. לכבודו נקרא אסטרואיד, 67085 אופנהיימר, וכך גם מכתש הירח אופנהיימר. כיועץ למדיניות צבאית וציבורית, אופנהיימר היה מנהיג טכנוקרטי שהוביל לשינוי של יחסי הגומלין בין המדע לצבא ולהופעת "המדע הגדול". במהלך מלחמת העולם השנייה, מדענים אזרחיים היו מעורבים במחקר צבאי במידה חסרת תקדים. בגלל האיום של הפשיזם על הציוויליזציה המערבית, מדענים רבים התנדבו לתת סיוע טכנולוגי וארגוני לבעלות הברית. זה הוביל לפיתוח כלים כמו מכ"ם, מרעום הקרבה ויישום מחקר מבצעי. כפיזיקאי תרבותי, אינטלקטואלי ותאורטי שהפך לגורם צבאי ממושמע, אופנהיימר ייצג את ההתרחקות מהרעיון שלמדענים יש "ראש בעננים" וכי לידע בנושאים אזוטריים כמו הרכב הגרעין האטומי אין יישומים "בעולם האמיתי".
יומיים לפני ניסוי טריניטי, אופנהיימר הביע את תקוותיו ופחדיו בציטוט של הבהגווד גיטה: "בקרב, ביער, בצלע ההרים, על הים הגדול הכהה, באמצע כידונים וחצים, בשינה, בבלבול, במעמקי הבושה, המעשים הטובים שאדם עשה לפני שהגן עליו."
ביולי 2023 יצא לאקרנים הסרט אופנהיימר, סרט ביוגרפי על חייו של אופנהיימר בבימויו של כריסטופר נולאן, ודמותו של אופנהיימר מגולמת בידי קיליאן מרפי.
ספריו עריכה
- Oppenheimer, J. Robert (1954). Science and the Common Understanding. New York: Simon and Schuster. OCLC 34304713.
- Oppenheimer, J. Robert (1955). The Open Mind. New York: Simon and Schuster. OCLC 297109.
- Oppenheimer, J. Robert (1964). The Flying Trapeze: Three Crises for Physicists. London: Oxford University Press. OCLC 592102.
- Oppenheimer, J. Robert; Rabi, I.I (1969). Oppenheimer. New York: Scribner. OCLC 2729
- Oppenheimer, J. Robert; Smith, Alice Kimball; Weiner, Charles (1980).
- Robert Oppenheimer, Letters and Recollections. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press. ISBN 978-0-674-77605-0. OCLC 5946652.
- Oppenheimer, J. Robert; Metropolis, N.; Rota, Gian-Carlo; Sharp, D. H. (1984). Uncommon Sense. Cambridge, Massachusetts: Birkhäuser Boston. ISBN 978-0-8176-3165-9. OCLC 10458715.
- Oppenheimer, J. Robert (1989). Atom and Void: Essays on Science and Community. Princeton, New Jersey: Princeton University Press. ISBN 978-0-691-08547-0. OCLC 19981106
לקריאה נוספת עריכה
- קאי בירד ומרטין ג'יי שרווין, פרומתאוס אמריקאי: הניצחון והטרגדיה של אבי פצצת האטום, מאנגלית: רחל אהרוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012
- אמיל פוירשטיין, יהודים מפורסמים במדע, 1956. עמ' 7–29
קישורים חיצוניים עריכה
- רוברט אופנהיימר, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
BioCast – אלף אישים באלף שניות: רוברט אופנהיימר, באתר iCast, 25 בפברואר 2011- איתי נבו, הגאון מנתץ העולמות, במדור "היום לפני במדע" באתר של מכון דוידסון לחינוך מדעי, 22 באפריל 2017
- רוברט אופנהיימר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רוברט אופנהיימר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
רוברט ג'יי אופנהימר (1904-1967), דף שער בספרייה הלאומית
The Real Story of Oppenheimer, סרטון בערוץ "Veritasium", באתר יוטיוב (אורך: 32:52), 19 ביולי 2023
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 J. Robert Oppenheimer, atomicheritage.org
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 22
- ^ 1 2 3 דליה קרפל, רוברט אופנהיימר - אני המוות, משמיד העולמות, באתר הארץ, 28 בנובמבר 2012
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 30
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 36
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 40
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 44
- ^ איתי נבו, 113 שנים להולדתו של רוברט אופנהיימר, מכון דוידסון, 22 באפריל 2017
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 52
- ^ J. Robert Oppenheimer, biography.com
- ^ רות אלמוג, האור השחור של רוברט אופנהיימר, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2012
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 58
- ^ בירד ושרווין, עמ' 59
- ^ 1 2 3 Bird & Sherwin 2005, p. 88
- ^ Bethe 1968a; reprinted as Bethe 1997, p. 178
- ^ Oppenheimer, J.R. (1930). "On the Theory of Electrons and Protons" (PDF). Physical Review (Submitted manuscript). 35 (1): 562–563. Bibcode:1930PhRv...35..562O. doi:10.1103/PhysRev.35.562. ארכיון (PDF) מ-24 ביולי 2018. נבדק ב-5 בנובמבר 2018.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Oppenheimer, J.R.; Hall, Harvey (1931). "Relativistic Theory of the Photoelectric Effect". Physical Review. 38 (1): 57–79. Bibcode:1931PhRv...38...57H. doi:10.1103/PhysRev.38.57.
- ^ Cassidy 2005, p. 173
- ^ Dirac, P. A. M. (1928). "The quantum theory of the electron". Proceedings of the Royal Society of London. Series A. 117 (778): 610–624. Bibcode:1928RSPSA.117..610D. doi:10.1098/rspa.1928.0023. ISSN 1364-5021. JSTOR 94981.
- ^ Cassidy 2005, pp. 162–163
- ^ Oppenheimer, J.R.; Serber, Robert (1938). "On the Stability of Stellar Neutron Cores". Physical Review. 54 (7): 540. Bibcode:1938PhRv...54..540O. doi:10.1103/PhysRev.54.540.
- ^ Oppenheimer, J.R.; Volkoff, G.M. (1939). "On Massive Neutron Cores" (PDF). Physical Review. 55 (4): 374–381. Bibcode:1939PhRv...55..374O. doi:10.1103/PhysRev.55.374. ארכיון (PDF) מ-16 בינואר 2014. נבדק ב-15 בינואר 2014.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Oppenheimer, J.R.; Snyder, H. (1939). "On Continued Gravitational Contraction". Physical Review. 56 (5): 455–459. Bibcode:1939PhRv...56..455O. doi:10.1103/PhysRev.56.455.
- ^ Bird & Sherwin 2005, pp. 89–90
- ^ Bird & Sherwin 2005, p. 375
- ^ הדברים המוקלטים מפיו של אופנהיימר
- ^ אופנהיימר קרא את הספר בסנסקריט המקורית. תרגומו לקטע זה מפרק 11, בית 32, היה חריג: הוא בחר לפרש את המילה कालो, קאלו, כ"מוות"; לרוב היא מתורגמת כ"זמן". עמנואל אולסבנגר, בתרגומו לעברית מ-1956 (עמ' ל"ב), בחר בנוסח: "אני הזמן, מחריב תבל." עוד על כך, ראה: The Gita of J. Robert Oppenheimer,James A. Hijiya
- ^ בירד ושרווין, בעמ' 9
- ^ בירד ושרווין, עמ' 10