ריקימר
פלאביוס רִיקִימֶר (לטינית: Flavius Ricimer; בערך 418 - 18 באוגוסט 472) היה שליטה בפועל של האימפריה הרומית המערבית בין 461 ל-472. ידוע בכך שהיה ממנה קיסרי בובות והיה מוציא אותם להורג כאשר חשד כי הם חותרים תחתיו. הוא נשאר דמות שנויה במחלוקת בהיסטוריה הרומית, ויש הרואים בו אשם לקריסתה של הקיסרות הרומית המערבית, בשל שלטונו העריץ, חיסולו של הקיסר מיוריאנוס, אשר הצליח לשקם את כוחה את האימפריה, ומאוחר יותר, של הקיסר אנתמיוס, אשר ניסה להציל את המערב דרך השגת תמיכה מהקיסרות המזרחית.
 | |
| חותמו של ריקימר. החותם אבד אך שרדו תמונות מהמאה ה-20. על החותם כתוב RICIMER VINCAS בתרגום חופשי: ריקימר, תנצח | |
| לידה | 418 |
|---|---|
| פטירה |
18 באוגוסט 472 (בגיל 54 בערך) רומא, האימפריה הרומית המערבית  |
| מדינה |
Kingdom of the Suebi, רומא העתיקה |
| בן או בת זוג |
אלפיה |
  | |
חייו עריכה
ריקימר היה נוצרי אריאני ממוצא גותי, בנו של נסיך סואבי ובתו של ואליה מלך הוויזיגותים משושלת בלתה. את שנותיו הראשונות בילה בחצר הקיסר הרומי ולנטיניאנוס השלישי, וזכה להכרה כאשר לחם תחת המצביא הרומי פלביוס אאטיוס, המגיסטר מיליטום של ולנטיניאנוס.
אחרי מותם של ולנטיניאנוס ואאטיוס בשנים 454–455 התחולל מאבק על השלטון במערב. הסנאטור פטרוניוס מקסימוס, שהיה שותף ברציחתם, תפס את השלטון, אך כעבור זמן קצר נהרג בעת ביזת רומא על ידי המלך הוונדלי גאיזריק במאי 455. אוויטוס הוכתר אחריו לקיסר בידי הויזיגותים. עם הגעתו לרומא, מינה אוויטוס את ריקימר כמפקד האימפריה המערבית, שבשלב זה הצטמצמה לאיטליה וחלק מדרום גאליה. צבא וצי חדשים גויסו מבין השבטים הגרמאניים.
אחרי שעזב את רומא הותיר גאיזריק צי ונדלי שצר על החוף האיטלקי. בשנת 456 הוביל ריקימר את ציו בכדי למנוע פלישה ונדלית לסיציליה ליד אגריגנטום, ואחר הביס את הוונדלים הנמלטים בקרב ימי ליד האי קורסיקה. בינתיים, כפי שמספר ההיסטוריון יוחנן מאנטיוכיה, התרחש אז רעב ברומא, וזה הוחרף ככל הנראה עקב התשלום לחיילי הצבא. העם האשים את אוויטוס, וכפה עליו לסלק מן העיר את שכירי החרב הגרמאנים (מגאליה) שחנו בה, כדי שיהיו בה פחות פיות להאכיל. הקיסר גם נאלץ למכור לסוחרים את הברונזה שהסיר ממוסדות ומבנים, מאחר שהזהב שבאוצר האימפריה אזל.
פעולותיו עוררו זעם נוסף, וריקימר, יחד עם הגנרל מיוריאנוס, שכבר לא היו צריכים לחשוש משכירי החרב הגותים בעיר, אסרו את אוויטוס. לאחר שיצא לגליה, דלקו השניים בעקבותיו והביסו את כוחותיו בקרב ליד פיאצ'נזה (פלקנטייה). אוויטוס הודח רשמית מכסאו (בערך ב-17 באוקטובר 456), ומונה לבישוף העיר, אולם זמן קצר אחר כך ככל הנראה הוצא להורג בידי השניים.
אחרי מותו של אוויטוס לא מונה מיד קיסר חדש. ריקימר, כעמיתו בצידה המזרחי של הקיסרות, אספריוס, ניצב עתה בעמדת ממליך המלכים באימפריה, כשבגלל דתו האריאנית ומוצאו הגרמאני אינו יכול להתמנות לקיסר בעצמו. זמן קצר אחר כך מת הקיסר הביזנטי מרקיאנוס, ואת כסאו ירש לאו הראשון. זה האחרון העניק לריקימר משרת פטריקיוס, ובעצתו ובתמיכת אלמנת ולנטיניאנוס, ליקיניה אאודוקיה, מינה את מיוריאנוס לקיסר ב-1 באפריל 457.
המשימה הראשונה שעל סדר יומו של הקיסר החדש הייתה להתעמת עם הרומים הגאלים, שהקרע בינם לבין הרומים האיטלקים היה ממשי משך שנים, והוחרף עוד יותר אחרי מות הקיסר אוויטוס, שהיה רומי-גאלי במוצאו. מיוריאנוס יצא צפונה, הכה בבורגונדים ושחרר את העיר ארל. משימתו הבאה הייתה זו שריקימר החל בה ואוויטוס חשש ממנה: התמודדות עם הוונדלים ששלטו במימי הים התיכון. מסעו של מיוריאנוס לימים שבסמוך לספרד וגליה, שסבלו במיוחד מפשיטות הוונדלים, הסתיים בכישלון מוחלט ומיוריאנוס, ללא צבא, שב לגאליה והשתכן בארל. ריקימר, שלא היה מרוצה ממיוריאנוס, וככל הנראה גם לא מעצמאותו הרבה, שלח קצינים לאסור אותו בטורטונה (ליד פיאמונטה שבצפון-מזרח איטליה). שם, הוסרה ממנו הגלימה הסגולה, סמל הקיסרות, וראשו נערף (2 באוגוסט 461).
כעת, נותר ריקימר כשליט בפועל של מה שנותר מן האימפריה המערבית. האיומים על האימפריה הלכו ושחקו את כוחה להגן על עצמה, ועתה ניצב ריקימר בפני איומים מפאנוניה מצד האוסטרוגותים, פלישה של האלאנים והאויב הגדול גאיזריק, מלך הוונדלים, ששנא אותו כנכדו של המלך ואליה.
ריקימר התלבט כשלושה חודשים כיצד לנהוג. כאדם ממוצא גרמאני, אסור היה לו לקבל את התואר אוגוסטוס ועל כן לא היה יכול לשמש כקיסר. לחלופין, היה יכול להיפטר לגמרי מהחצר הקיסרית ולשלוט בעצמו כ"דוקס" (dux), להתמנות כמושל רומא תחת חסות רשמית של הקיסר בקונסטנטינופול, או לבחור קיסר-בובה. כקודמיו החשובים בתפקיד, סטיליקו ואאטיוס, בחר גם ריקימר באפשרות השלישית.
האדם בו בחר ריקימר לתפקיד הקיסר היה ליביוס סוורוס, שהוכתר ב-19 בנובמבר 461. סוורוס היה כנוע יותר מקודמו מיוריאנוס, ומעמדו כשליט בובה היה ברור לכל, כפי שניתן להתרשם ממטבעות שנטבעו בתקופת קיסרותו, שעל צידם האחורי מופיע חותמו של ריקימר. הכתרתו של סוורוס לא זכתה לאישורו של הקיסר ליאו הראשון בקונסטנטינופול, ואילו בגאליה הכתיר עצמו לקיסר אָיְגִידִיוּס, שנטר טינה לריקימר על רצח ידידו מיוריאנוס. איגידיוס, שהיה טרוד במלחמות בוויזיגותים בשטחו, מת בשנת 464.
אויב אחר של ריקימר היה הגנרל מרקלינוס. בשנת 461 הוצב הגנרל בסיציליה בראש צבא סיוע הוני כדי להגן על האי מן הוונדלים. בעקבות שוחד מריקימר עזבו ההונים את מרקלינוס ועברו לצידו של ריקימר ומרקלינוס עבר לדלמטיה, שם שלט תחת חסות ליאו, הקיסר המזרחי. אחרי עזיבתו בזזו הוונדלים והמאורים את סיציליה. משלחת מטעם ריקימר כשלה בנייסיון לפייסו, אך משלחת של ליאו הגיעה להסכם עם גאיזריק, מלך הונדלים, לפחות ביחס לנשות בית תיאודוסיוס אותן שבה כאשר בזז את רומא. אאודוקיה, כלתו של בנו הונריק, לא הושבה, אך אמה ליקיניה אאודוקסיה ואחותה פלקידיה נשלחו לקונסטנטינופול. בתמורה, נשא ונתן גאיזריק כדי לקבל חלק מרכושו של ולנטיניאנוס השלישי כמוהר עבור אאודוקיה. השליט הזקן, שהיה דמות מרכזית במשחקי הכוח מזה שלושים וחמש שנה, כבר הצליח להשתלט ולספק את הפרובינקיות של מאוריטניה, סרדיניה, קורסיקה והאיים הבלאריים.
משמעות העסקה בין ליאו הראשון לגאיזריק התבררה במהרה. פלקידיה, בתה של ליקיניה אאודוקסיה, נישאה לאוליבריוס, אחד מבני הגנוס האצילי אניקיאנוס. אחרי מותו של סוורוס ב-15 באוגוסט 465 - יש הטוענים שבעקבות הרעלתו על ידי ריקימר - התייצב גאיזריק כמגנו של בית תיאודוסיוס ותבע כי אוליבריוס יירש את מקומו באיטליה.
ריקימר והסנאט פנו לליאו הראשון וביקשו להשיג דרכו פיוס עם גאיזריק ומרקלינוס. המשלחת למרקלינוס הצליחה לשכנעו שלא להילחם ברומיים, אך המשלחת לקרתגו חזרה בלא כל תוצאות וגאיזריק המשיך לתבוע בעבור גיסתו את רכוש המשפחה הקיסרית וכן את רכושו של אאטיוס, שבנו גאודנטיוס היה כלוא אצלו. כדי להדגיש את דחיפות תביעותיו, ערך גאיזריק מסע ביזה באיטליה ובסיציליה, בלי שריקימר יצליח להעמיד מולו צי ימי של ממש.
המצב נותר בעינו, ללא הכרעה, משך שנה וחצי, עד שבשנת 467 ערכו הוונדלים מסע פשיטה גם על הפלופונסוס ביוון, דבר שגרם לליאו הראשון להבין כי סכנה חמורה מרחפת מעל המסחר באזור הים התיכון. הוא החליט להציב מועמד נגדי לאוליבריוס, את אנתמיוס, שהיה חותנו של הקיסר מרקיאנוס ועל כן השתייך באופן מסוים גם הוא לבית תיאודוסיוס. תמיכתו של ריקימר במהלך הושגה באמצעות הבטחת נישואים לביתו של אנתמיוס, וכך התאפשרה הגעתו של האחרון לאיטליה והכתרתו כקיסר ליד רומא ב-12 באפריל 467.
מטרת הנישואים והכתרת אנתמיוס הייתה לקדם את האפשרות של מסע משותף של ליאו, אנתמיוס וריקימר, ומרקלינוס, כדי למחוץ אחת ולתמיד את כוחם של הוונדלים. הצבא הגדול שהפליג מקונסטנטינופול בשנת 468 כלל, על פי התיאורים, 1,113 ספינות ויותר ממאה אלף חיילים. לרוע מזלו של ליאו, בהשפעת אשתו ורינה וידידו אספריוס, מונה כמפקד החיל בזיליסקוס, אחי אשתו, שהיה מפקד כושל ולא אמין. נטען כי הייתה זו שאיפתו של אספריוס שכוחו של ליאו לא יגבר במידה מופרזת בעקבות ניצחון על הוונדלים, ולכן תמך במינוי גנרל שסיכויי הצלחתו דלים. על החייל המערבי פיקד מפקד מוכשר יותר, מרקלינוס, אך השתתפותו גרמה לניכורו של ריקימר שהיה אויבו האישי וככל הנראה גם חש קנאה באנתמיוס.
תוכנית המלחמה הייתה לתקוף את הוונדלים בשלוש חזיתות: בזיליסקוס היה אמור להפליג ישירות לבירתם קרתגו, הגנרל הרקלינוס היה אמור לאסוף כוחות ממצרים ולעגון בטריפוליטנה ומשם להתקדם מערבה לקרתגו. מרקלינוס, עם הכוחות האיטלקים, היה אמור להפתיע את הוונדלים בסרדיניה ומשם להפליג לקרתגו.
תחילה, נדמה היה שמסע המלחמה מצליח. מרקלינוס הצליח במשימתו בסרדיניה בלא כל קושי, הרקלינוס לא נתקל במכשולים ואילו בזיליסקוס פיזר בקלות את צי הוונדלים ליד סיציליה. גאיזריק כבר כמעט אמר נואש, אך אז החליט בזיליסקוס משום מה להימנע מתקיפת קרתגו, ובחר לעגון במרחק מה מן העיר, ובכך הניח לגאיזריק הערמומי חמישה ימים של מנוחה, אותם ניצל לבניית צי חדש ומספר ספינות אש, המצוידות בחומר תבערה. באמצעות ציו החדש הפתיע גאיזריק את הצי הרומי החונה ובסיוע הפתעה, רוחות שנשבו בכיוון הנכון וספינות האש שלו הצליח להשמיד כמעט חצי מן הצי. בזיליסקוס נמלט עם שארית הצי לסיציליה ושם הצטרף למרקלינוס, אך זה נרצח כעבור זמן קצר על ידי מתנקש, שייתכן ופעל במצוות ריקימר, והתקווה למפקד צי בעל יכולות נגוזה. הרקלינוס ששמע על האסון בטרם הגיע לקרתגו שב על עקבותיו ובזיליסקוס שב לקונסטנטינופול וסולק לחיי גלות בהרקליאה.
התבוסה מול הוונדלים כמעט ומוטטה את קונסטנטינופול מבחינה כספית, אולם לא השפיעה הרבה על הקיסרות המערבית, שהייתה במצב של התמוטטות כמעט מוחלטת מזה זמן רב. בעקבות התבוסה התגלע בהדרגה סכסוך בין אנתמיוס לגיסו ריקימר. אנתמיוס ויתר לבורגונדים רבות כדי לגייסם לעזרה מול המלך הוויזיגותי המוכשר אאוריק, אך ללא הצלחה, מה שלא קידם את הפופולריות שלו באיטליה. מגרעות נוספות שלו בעיני הרומים היו מוצאו היווני, נטיותיו הפגניות והיושרה שגילה ביישום החוק. למרות זאת, העדיפו אותו הרומים על פני ריקימר, שמגרעת היותו אריאני וגרמאני די היה בה להטות את הכף.
כך, בהדרגה, התפצלו שרידי האימפריה לשניים, כך שבשנת 472 נוצרו שתי ממלכות כמעט נפרדות: הקיסר שלט ברומא, ואילו הפטריקיוס ריקימר במדיולנום שבצפון. אפיפניוס בישוף טיקינום ניסה לפייס בין השניים, ואחרי כן נשלח אוליבריוס מקונסטנטינופול, לכאורה כדי להשיג פיוס, אך למעשה כדרך מתוחכמת של ליאו להפטר ממקורבו של גאיזריק, כיוון שבמקביל למסעו לאיטליה נשלח שליח שהורה לאנתמיוס להוציא להורג את אוליבריוס. ריקימר לכד את השליח והוביל לתוצאה ההפוכה מזו שאליה התכוון הקיסר: ריקימר הכתיר את אוליבריוס לקיסר האימפריה המערבית באפריל 472.
ריקימר נע עתה כדי להכניע סופית את אנתמיוס וצר על רומא. הרומאים הרעבים החליטו להילחם וצבא בראשות בילימר הגיע מגאליה לסייע להם, אך ידו של ריקימר הייתה על העליונה. אנתמיוס התחפש והתחבא בכנסיית סנט כריסוגונוס, אך אותר על ידי גונדובאד, אחיינו של ריקימר, וראשו נערף ב-11 ביולי 472. ריקימר לא האריך חיים אחריו, ומת שישה שבועות לאחר מכן בקדחת.
מורשתו עריכה
אף שמקורות רבים מגלים עוינות לריקימר, ומתארים אותו כאדם בוגדני ונכלולי, ניתן להעריך את הצלחתו באמצעות השוואה בין המצב באיטליה בתקופת שלטונו, משך כמעט עשרים שנה, וההתמוטטות המהירה שבאה אחרי מותו. בניגוד לסטיליקו או אאטיוס, שנהנו משליטי בובה מאריכי ימים אך חלשי אופי וכנועים, לא הצליח ריקימר למנות שליט בובה כרצונו. היחיד שהיה קרוב לכך היה סוורוס, אך הוא מת אחרי תקופה קצרה.
ריקימר, שהיה לכוד בין האימפריה הרומית המזרחית, הוונדלים מדרום והוויזיגותים מצפון הצליח לשמור על רוב נכסיה של האימפריה המרוששת במהלך שנות שלטונו. את התלהבותו המוגבלת לצאת למסעות מלחמה בגאליה או אפריקה אפשר לפרש כבוגדנות, אך גם כהבנה של מגבלות הכוח הרומי באותה העת. האימפריה הייתה קרובה מאוד לנקודת אל-חזור מבחינה כלכלית וצבאית. ריקימר הצליח להבטיחה מפני התמוטטות מוחלטת במהלך שלטונו, אך בעקבות החיסולים הפוליטיים (ובמיוחד חיסולו של הקיסר מיוריאנוס אשר השיג את הניצחונות הרומיים האחרונים) והשחיתות בשלטונו הביא ריקימר לחוסר יציבות והידרדרות במצבה של האימפריה, שתגיע לקיצה תוך שנים ספורות.
מקורות עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- ריקימר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)