רנה ירושלמי

רנה ירושלמי
	אין תמונה חופשית
לידה	1 במרץ 1939 (בת 85); עפולה, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
השכלה	האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה
מעסיק	אוניברסיטת תל אביב
פרסים והוקרה	פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה (2001); פרס ישראל (2008) ;

רִנָּה ירושלמי (נולדה ב-1 במרץ 1939 בעפולה) היא במאית תיאטרון ישראלית, זוכת פרס ישראל בתחום התיאטרון לשנת תשס"ח (2008)^[1].

סרט התעודה של טל אלה "חזרה עם רנה" משנת 2018

ביוגרפיה עריכה

ירושלמי נולדה בעפולה לשאול, מהנדס, וחיה (לבית אנגילוביץ'), אחות. את ילדותה בילתה בחיפה. היא למדה מחול אצל ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן^[2], ותיאטרון והשתלמה בנושאים אלה בלונדון, בגרמניה וביפן. ירושלמי היא פרופסור אמריטה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.

רקדה בהצגת התיאטרון הקאמרי - שלמה המלך ושלמי הסנדלר, והייתה עוזרת לבמאי ומנהלת הצגה בתיאטרון גיורא גודיק^[3]. בשנות ה-70 לימדה ירושלמי בחוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, שם ביימה הצגות כמו "הכלל והיוצא מהכלל" מאת ברטולט ברכט,"המשימה" מאת נגיב מחפוז^[4], ו"קימרה" מחזה קצר של פדריקו גארסיה לורקה^[5]. לאחר מכן הצטרפה כבמאית ללהקת תיאטרון לה מאמא בניו יורק, ושבה לישראל בשנות ה-80.

ירושלמי ביימה בתיאטראות השונים בישראל: תיאטרון הבימה, תיאטרון חיפה, האופרה הישראלית החדשה, תיאטרון הקאמרי, להקת המחול בת-שבע ועוד. ביימה את המחזות רומיאו ויוליה ומקבת' מאת ויליאם שייקספיר^[6], "הדה גאבלר" מאת הנריק איבסן, שש נפשות מחפשות מחבר מאת לואיג'י פיראנדלו^[7], הכיסאות מאת יונסקו, הגולם מאת ליוויק, וכן את המחזות "מאלון הולך למות", "הנזל וגרטל", וגם מאת סמואל בקט.

בשנת 1989 הקימה ירושלמי (יחד עם מעצב הבמה והתפאורן משה שטרנפלד) את אנסמבל עיתים במסגרתו עיבדה, ערכה וביימה בין השאר את ההצגות: המלט (1989)^[8], וויצק (1991) רומיאו ויוליה (1993), ויאמר וילך (1996), וישתחו. וירא (1998), מיתוס (2002)^[9], שלוש אחיות (2005)^[10], חלום ליל קיץ, הדיבוק (2008)^[11], "הרצל" (2010)^[12], "המלך הולך למות" (2013)^[13] פר גינט (2015)^[14], סוף משחק (2017)^[15].

ירושלמי ביימה עבור האופרה הישראלית את הפקת "הנזל וגרטל" (אופרה מאת אנגלברט הומפרדינק) ו"אלקטרה" (אופרה מאת ריכרד שטראוס).

פרסים והוקרה עריכה

פרס מרגלית לבמאית הטובה ביותר ולהפקה הטובה ביותר ("המלט") בשנת 1990
פרס משה הלוי להפקה הטובה ביותר ופרס משה הלוי לתרומתה של ירושלמי לתיאטרון הישראלי בשנת 1992^[16]
פרס היצירה של האקדמיה הישראלית לתיאטרון בשנת 1998
פרס יוסף מילוא לבמאי המצטיין בשנת 1999
פרס רוזנבלום על ייחודו של סגנון הבימוי של ירושלמי בשנת 2001
תואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 2001
פרס לנדאו בתחום התיאטרון, מפעל הפיס בשנת 2004
פרס ישראל לתיאטרון לשנת תשס"ח-2008
יקירת העיר תל אביב-יפו בשנת 2012
פרס קיפוד הזהב על בימוי "המלך הולך למות" בשנת 2013^[17]
פרס קיפוד הזהב על מפעל חיים בשנת 2014^[18]
פרס מפעל חיים היה נבון 2022^[19]

קישורים חיצוניים עריכה

רנה ירושלמי, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב
רנה ירושלמי, דף שער בספרייה הלאומית
רנה ירושלמי, בארכיון הבימה
רנה ירושלמי, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
מידע על רנה ירושלמי בקטלוג הספרייה הלאומית
פרופ' רנה ירושלמי, באתר פרס ישראל
אתר אנסמבל עיתים
דוד שליט, ‏ותאמר. ותלך, באתר גלובס, 19 ביוני 2003 - ריאיון
לילך דקל-אבנרי, סיפור של התפכחות - ריאיון עם רנה ירושלמי, באתר הבמה, 15 במרץ 2005
מרב יודילוביץ', "הדיבוק" של רנה ירושלמי יציג בהולנד, באתר ynet, 6 ביולי 2009
מרב יודילוביץ', מי שחלמה, באתר ynet, 29 ביולי 2009
שרון אהרונסון-להבי, רנה ירושלמי: בין שוליים ומרכז, תיאטרון מס' 14
שי הרלב, עכבר העיר, רינה ירושלמי: "אני לא מנהלת בית מסחר לטעמו של הקהל", באתר הארץ, 26 באפריל 2012
יאיר אשכנזי, כלת פרס ישראל רנה ירושלמי ירדה למקלט, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2016

הערות שוליים עריכה

^ ציפי שוחט, הממסד נותן יד, באתר הארץ, 16 בפברואר 2008
^ ליאורה בינג-היידקר, ולה – במלאת חצי יובל לפטירתה של ולנטינה ארכיפובה גרוסמן, מחול עכשיו 8, חבצלת מוסדות חינוך ותרבות של השומר הצעיר, 2002, עמ' 30-31
^ מדריך 100 שנים לתיאטרון העברי, מאת ד"ר שמעון לב-ארי.
^ ורדה צ'צ'יק, פנים במראה - רינה ירושלמי, על המשמר, 31 ביולי 1974
^ גיורא מנור, בחיפוש אחרי מה?, על המשמר, 30 במאי 1973
^ תום שגב, תיאטרון - מקבת בתיאטרון חיפה, כותרת ראשית, 25 ביוני 1986
^ שוש אביגל, תיאטרון - חיים כפול שניים, כותרת ראשית, 25 בדצמבר 1985
^ אליקים ירון, רנה ירושלמי: שעור בתיאטרון ניסויי, מעריב, 23 בדצמבר 1988
^ בתיה גור, סדק במיתוס, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2002
נילי ברקן, ‏המיתוס לא נשבר, באתר גלובס, 22 באוקטובר 2002
^ מיכאל הנדלזלץ, לאן נעלמה המנצחת, באתר הארץ, 27 ביוני 2005
^ ציפי שוחט, עכבר העיר, הדיבוק של רנה ירושלמי, באתר הארץ, 18 ביולי 2008
קובי ניב, ‏לדפוק חתונה, באתר גלובס, 15 ביולי 2008
^ איתן בר-יוסף, עכבר העיר, הרצל של רינה ירושלמי: בלי זקן ועם הרבה סגנון, באתר הארץ, 26 במאי 2010
טל פרי, ‏הרצל יאמר, באתר גלובס, 30 ביולי 2009
^ רון שוורץ, ‏מתים רק פעם אחת, באתר גלובס, 11 ביולי 2013
מיכאל הנדלזלץ, "המלך הולך למות": יחי המלך דורון, באתר הארץ, 14 ביוני 2013
^ מרט פרחומובסקי, עכבר העיר, פר גינט: חוויה תובענית, אך משתלמת, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2015
^ ננו שבתאי, בקט היה מאשר את "סוף משחק" של רנה ירושלמי, באתר הארץ, 4 ביוני 2017
^ יואב בירנברג, העזה, מקוריות ופייטנות, חדשות, 10 בספטמבר 1992
^ תמר רותם, "המלך הולך למות" בבימויה של רינה ירושלמי היא זוכת "קיפוד הזהב" ל-2013, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2013
^ תמר רותם, רות זיו אייל ורנה ירושלמי יקבלו פרס מפעל חיים בקיפוד הזהב, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2014
^ דוברות, הזוכים והזוכות בפרס שר התרבות לשימור וטיפוח תרבויות ישראל ע"ש יצחק נבון לשנת 2022, באתר משרד התרבות והספורט, ‏8/5/2023

[1] ציפי שוחט, הממסד נותן יד, באתר הארץ, 16 בפברואר 2008

[2] ליאורה בינג-היידקר, ולה – במלאת חצי יובל לפטירתה של ולנטינה ארכיפובה גרוסמן, מחול עכשיו 8, חבצלת מוסדות חינוך ותרבות של השומר הצעיר, 2002, עמ' 30-31

[3] מדריך 100 שנים לתיאטרון העברי, מאת ד"ר שמעון לב-ארי.

[4] ורדה צ'צ'יק, פנים במראה - רינה ירושלמי, על המשמר, 31 ביולי 1974

[5] גיורא מנור, בחיפוש אחרי מה?, על המשמר, 30 במאי 1973

[6] תום שגב, תיאטרון - מקבת בתיאטרון חיפה, כותרת ראשית, 25 ביוני 1986

[7] שוש אביגל, תיאטרון - חיים כפול שניים, כותרת ראשית, 25 בדצמבר 1985

[8] אליקים ירון, רנה ירושלמי: שעור בתיאטרון ניסויי, מעריב, 23 בדצמבר 1988

[9] בתיה גור, סדק במיתוס, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2002
נילי ברקן, ‏המיתוס לא נשבר, באתר גלובס, 22 באוקטובר 2002

[10] מיכאל הנדלזלץ, לאן נעלמה המנצחת, באתר הארץ, 27 ביוני 2005

[11] ציפי שוחט, עכבר העיר, הדיבוק של רנה ירושלמי, באתר הארץ, 18 ביולי 2008
קובי ניב, ‏לדפוק חתונה, באתר גלובס, 15 ביולי 2008

[12] איתן בר-יוסף, עכבר העיר, הרצל של רינה ירושלמי: בלי זקן ועם הרבה סגנון, באתר הארץ, 26 במאי 2010
טל פרי, ‏הרצל יאמר, באתר גלובס, 30 ביולי 2009

[13] רון שוורץ, ‏מתים רק פעם אחת, באתר גלובס, 11 ביולי 2013
מיכאל הנדלזלץ, "המלך הולך למות": יחי המלך דורון, באתר הארץ, 14 ביוני 2013

[14] מרט פרחומובסקי, עכבר העיר, פר גינט: חוויה תובענית, אך משתלמת, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2015

[15] ננו שבתאי, בקט היה מאשר את "סוף משחק" של רנה ירושלמי, באתר הארץ, 4 ביוני 2017

[16] יואב בירנברג, העזה, מקוריות ופייטנות, חדשות, 10 בספטמבר 1992

[17] תמר רותם, "המלך הולך למות" בבימויה של רינה ירושלמי היא זוכת "קיפוד הזהב" ל-2013, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2013

[18] תמר רותם, רות זיו אייל ורנה ירושלמי יקבלו פרס מפעל חיים בקיפוד הזהב, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2014

[19] דוברות, הזוכים והזוכות בפרס שר התרבות לשימור וטיפוח תרבויות ישראל ע"ש יצחק נבון לשנת 2022, באתר משרד התרבות והספורט, ‏8/5/2023

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

אין תמונה חופשית
לידה	1 במרץ 1939 (בת 85) עפולה, פלשתינה (א"י)
מדינה	ישראל
השכלה	האקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה
מעסיק	אוניברסיטת תל אביב
פרסים והוקרה	פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה (2001) פרס ישראל (2008)