רצח העם הבנגלי
רצח העם הבנגלי היה רצח עם שבוצע נגד בנגלים, ובעיקר בנגלים הינדים, במזרח פקיסטן (כיום בנגלדש), במהלך מלחמת העצמאות של בנגלדש ב-1971. הרצח בוצע בידי הכוחות המזוינים של פקיסטן וכוחות הראזארקאר (אנ'), שנשלחו למזרח פקיסטן על ידי ממשלת מערב פקיסטן, במטרה להכניע את האוכלוסייה הבנגלית של מזרח פקיסטן ולדכא את שאיפות העצמאות שלה. על פי גרסתה הרשמית של הודו, שהייתה צד לסכסוך ופלשה לשטח פקיסטן המזרחית כדי להגן על אוכלוסייתה, מספר הקורבנות ברצח העם עומד על 3 מיליון נפש. עם זאת, פקידים הודים שהיו מעורבים בסכסוך, נקבו ב-1991 במספר של 300–500 אלף קורבנות.[1] קיימת גם טענה כי חלק גדול מהקורבנות נרצחו על ידי הכוחות והמיליציות שנלחמו לשחרור בנגלדש; אם בשל התנגדותם לפרישה מפקיסטן ואם בשל השתייכותם למיעוטים אתניים שונים.[2]
רקע עריכה
בשנת 1947 יצאה בריטניה מתת-היבשת ההודית, והשאירה את השטח מחולק בין מדינת הודו והמדינה המוסלמית פקיסטן. שטחה של פקיסטן כלל את מערב פקיסטן, צפונית-מערבית להודו (פקיסטן של ימינו), ואת מזרח פקיסטן או מזרח בנגל (כיום בנגלדש). רוב האוכלוסייה התגוררה בחלק המזרחי, כ-42 מיליון במזרח וכ-34 מיליון במערב. את השלטון על המדינה הצעירה נטלו האליטות הצבאיות המוסלמיות של מערב פקיסטן (רובם בני האוכלוסיות האתניות של הפנג'אבים והפתאנים[3]) שכוננו דיקטטורה, מנעו את עריכת הבחירות ב-1951 ואף פיזרו את הפרלמנט ב-1971. המשטר הצבאי המערב-פקיסטני ראה במוסלמים הבנגליים ממזרח המדינה מושפעים מתרבות ההינדו (הינדים היוו כ-13% מאוכלוסיית בנגל, כ-10 מיליון איש[3]) ו"פחות מוסלמים". המשטר הצבאי השליט עצמו גם על מזרח המדינה במטרה לטהר את האוכלוסייה המזרח-בנגלית מהשפעות הינדיות, ואסר על שימוש בשפה ההינדית.[4] יצוין כי בראשית שנות ה-70 התגוררו במזרח פקיסטן (בנגלדש של ימינו) כ-75 מיליון איש, ואילו במערב פקיסטן (פקיסטן של ימינו) כ-55 מיליון איש.
בשנת 1969 הופל שלטונו הצבאי של איוב ח'אן במערב פקיסטן, ובבחירות דמוקרטיות נבחרה מפלגת "הליגה האוומית" שתמכה בהתנתקות של מערב פקיסטן ממזרחה. ראש הצבא הגנרל יחיא ח'אן (Yahya Khan) ביצע הפיכה נוספת ועל מנת למנוע הישנות עליית הכוחות הקוראים להפרדת המדינות החליט לבצע טיהור נרחב במזרח.[4][3]
רצח העם עריכה
ב-22 בפברואר 1971 הורה יחיא חאן לגנרלים שלו "להרוג 3 מיליון מהם (אזרחי מזרח המדינה), והשאר יאכלו ישר מידנו". מושל צבאי חדש מונה למזרח בנגל – הגנרל טיקה ח'אן (אנ') אשר הכריז על כוונתו לחסל 4 מיליון אזרחים תוך 48 שעות. הוא כונה בעיתון טיים בשם "הקצב מבנגל". ההרג הממשי החל ב-21 במרץ 1971, במבצע שכונה "מבצע זרקור". הצבא הפקיסטני החל במסע טיהורים בערים נגד אינטלקטואלים וסטודנטים, תומכי מפלגת "הליגה האוואמית" ופועלים עירוניים. כל מי שידע קרוא וכתוב נחשב למשכיל, ונרצח על ידי הצבא, החל ממורים בבית הספר היסודי ועד לשופטים ואנשי אקדמיה. המטרה הייתה לפגוע בבנגלדש ולהכניע אותה. פעילות הצבא בערים גרמה למותם של אלפים נוספים ויצרה גל של כ-30 מיליון פליטים שנהרו מן הערים אל הכפרים, ועוד כ-10 מיליון שברחו להודו. הפעולה עוררה גלי התנגדות בקרב הצבא, אולם מעשי הרצח נמשכו.[4][3]
ב-14 במאי שלח הקונסול האמריקאי ארצ'ר בלאד מברק לוושינגטון בדבר "הטבח בהינדים" ובו פירט כי: "הדפוס הקבוע של פעולות הצבא הוא להכניס חיילים לכפרים, לתשאל את האזרחים היכן חיים ההינדים ולהוציא להורג את הזכרים". בלאד העריך מחיר דמים של אלפים בשבעת השבועות מאז ה-25 במרץ. ב-19 במאי הוא העביר מברק נוסף ודווח ש"קצין מערב-פקיסטני צעיר (טייס קרב בתפקידו) הודה שהצבא הוא המבצע את ההרג השיטתי בהינדים". הקצין טען כי הטבח הוא "מלחמת ג'יהאד", וכי "ההינדים הם אויבים וצריך לטהר את מזרח פקיסטן". בלאד דיווח גם שבשיחות נוספות עם חיילים פקיסטנים הם ציינו כי הגיעו למזרח בנגל "להרוג הינדים".[4]
רצח ואונס המוני נמשכו לאורך שנת 1971. רק לקראת סוף השנה פלשה הודו למזרח בנגל כדי להפסיק את הטבח ולתמוך במחתרת הבנגלית. בשבוע שלפני הפלישה, ביצע הצבא הפקיסטני מבצע חיסול אחרון, שבו שרפו כפרים, ורצחו אינטלקטואלים. במבצע אחרון זה נרצחו עוד כ-300,000 איש. מספר הקורבנות המוערך בכל תקופת רצח העם במזרח בנגל – 3 מיליון איש. הקבוצות הפוליטיות ששלטו בפקיסטן בעת הרצח מוסיפות לשלוט בה גם עתה, ופושעי המלחמה לא הובאו לדין.[4]
ביקורת על אתוס רצח העם עריכה
ב-2006 הכחיש איימן א-זוואהירי, שהיה בשעתו המשנה למנהיג ארגון אל-קאעידה, את רצח העם הבנגלי, וטען כי פקיסטן הייתה קורבן של מלחמת האזרחים במזרח.[3]
ב-2011 פרסמה סרמילה בוס (Sarmila Bose), חוקרת באוניברסיטת אוקספורד (מוצאה ממשפחת אליטה הודית), ספר בשם: "Dead Reckoning: Memories of the 1971 Bangladesh War". הספר הוא תוצאה של מחקר שטח ארוך שערכה ושכלל ראיונות רבים עם קצינים פקיסטנים ועם עדי ראייה בנגלדשים לגבי המאורעות בהם נטלו חלק. מסקנותיה הן כי מדובר במלחמת אזרחים בין שני זרמים פוליטיים לגיטימיים שבמסגרתה נעשה שימוש, על ידי שני הצדדים, באלימות רבה ובוצעו פשעים נגד האנושות. לטענתה, סיבות פוליטיות הביאו את בנגלדש והודו להגזמה רבה במספרי הקורבנות ובתיאורי הפשעים שבוצעו על ידי הפקיסטנים ותומכיהם. האומדן של בוס למספר הקורבנות עומד על 50–100 אלף נפש. ספרה זכה לביקורות נוקבות מצד חוקרים בנגלדשים והודים, בייחוד על רקע הסתמכותה, בין היתר, על ראיונות עם קציני צבא פקיסטנים.[5]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Richard Sisson and Leo E. Rose, War and Secession: Pakistan, India, and the Creation of Bangladesh, University of California Press, 1991, p. 306
- ^ יאיר אורון, ג'נוסייד, מחשבות על הבלתי נתפס, היבטים תאורטיים בחקר רצח עם, האוניברסיטה הפתוחה, 2006, עמ' 111
- ^ 1 2 3 4 5 Kiernan, Ben (2007). Blood and Soil: A World History of Genocide and Extermination from Sparta to Darfur. Yale University Press
- ^ 1 2 3 4 5 רצח העם הבנגלי, באתר "הוועד למאבק ברצח עם"
- ^ Martin Woollacott, Dead Reckoning by Sarmila Bose - review, The Guardian, 1 July 2011