ויקיפדיה

שבויי צה"ל

חיילי צה"ל שנפלו בשבי של צבא זר

שבויי צה"ל הם חיילי צה"ל שנפלו בשבי של צבא אחר. חיילי צה"ל (וגם אזרחים) שמוחזקים כבני ערובה בידי ארגוני טרור או מיליציות, קרויים בישראל "חטופים", אם כי מבחינה מעשית, ישראל נושאת ונותנת על שחרורם כאילו היו שבויים.

אורי אילן. נפל בשבי במבצע צרצר והתאבד כדי לא למסור מידע לידי האויב.
שישה מתוך שמונת לוחמי הנח"ל שנשבו במלחמת לבנון הראשונה
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

שבויי צה"ל במלחמות ישראל עריכה

מלחמת העצמאות עריכה

במלחמת העצמאות נפלו בשבי מגיניהם של יישובים אחדים, שנאלצו להיכנע למצרים ולירדן. בין השאר נפלו בשבי מגיני גוש עציון ומגיני הרובע היהודי. תגובה יוצאת דופן ניתנה לנפילתם בשבי של מגיני ניצנים. בדף קרבי של חטיבת גבעתי כתב קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר תחת הכותרת "נפילת ניצנים כישלון":

...הכישלון חמור... בית אין מגינים על תנאי,
הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש,
ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני...
להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא.
לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות.

מלחמת יום הכיפורים עריכה

  ערך מורחב – שבויים במלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי מדינות ערב 301 שבויים, 232 חיילים נפלו בשבי המצרים, 65 בשבי הסורים ו-4 בידי הלבנונים,[1] בעיקר בשלב הראשון של המלחמה, שבו הצליחו צבאות סוריה ומצרים לכבוש מוצבים ישראליים לאורך קווי הפסקת האש. בידי הסורים נפלו גם 6 אזרחים ישראלים: שלושה בדואים תושבי טובא-זנגרייה, שעסקו בהובלת חבילות חציר מדרום הגולן לקיבוץ איילת השחר ביום כיפור, ונלכדו במהלך הפגזות בתחילת המלחמה, שני שומרים דרוזים ששמרו על מבנים בבנייה במושב נוב, שנכבש על ידי הסורים במהלך התקדמותם, ורועה צאן דרוזי שנלכד בסמוך לקוניטרה.[2][3] החיילים והאזרחים הישראלים דיווחו לאחר שחרורם כי תנאי החזקתם היו קשים, וכי הם הוכו קשות בידי שוביהם, לעיתים עד לאובדן הכרה. רבים מהם דיווחו כי נחקרו בעינויים. אחד השבויים הדרוזים מת במהלך שביו בעקבות חקירה אלימה שעבר והזנחה רפואית.

טרור עריכה

חיילי צה"ל שנתפסים בידי ארגוני טרור סובלים מיחס קשה במיוחד, ולעיתים קרובות שחרורם מתעכב שנים רבות, עקב הקושי לנהל משא ומתן עם ארגוני הטרור. ניכרים הבדלי הטרמינולוגיה בין הצדדים - בעוד התקשורת הישראלית מתייחסת לחיילים האלה כ"חיילים חטופים", בתקשורת הערבית הם מכונים "שבויים".

חקירה בשבי עריכה

הנחיות צה"ל לחייליו הן כי על השבוי להימנע לחלוטין ממסירת מידע לשוביו, מלבד פרטי הזיהוי הבסיסיים שלו. עם זאת, רוב שבויי צה"ל אינם מחזיקים מעמד בחקירתם בשבי, בניגוד לדימוי השכיח בתרבות הישראלית.[4] לדברי ראובן ירדור, מראשי אגף המודיעין במלחמת יום הכיפורים, הנחת העבודה הייתה שכל מה שידוע לשבוי הופך לידוע לשוביו.[5] לפרסום רב זכו סיפוריהם של שבויים אחדים:

  • רב"ט אורי אילן, לוחם בחטיבת גולני שנפל בשבי במבצע צרצר התאבד בשבי הסורי בשנת 1955, והותיר פתק שבו כתב "לא בגדתי, התאבדתי".
  • סא"ל אבי לניר, טייס קרב שנפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים, ומת בשבי תוך שהוא נמנע מלמסור סודות לשוביו. לאחר מותו הוענק ללניר עיטור העוז. בתיאור הסיבות לעיטור נאמר: "סא"ל אברהם לניר עונה למוות על ידי חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה סא"ל אברהם לניר ז"ל אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית".
  • רב"ט יצחק נגרקר, שנפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים, טען-קשר מגדוד שריון של חטיבה 188, שביצע מעשה גבורה בקרב תל סאקי שברמת הגולן, יצא והסגיר את עצמו לסורים על מנת להציל את כל החיילים שהיו בתוך הבונקר של תל סאקי. בגלל שלבש סרבל חסין אש, הסורים חשבו שהוא טייס ולכן שבו אותו במטרה להוציא ממנו מידע על צה"לֹ.
  • סגן עמוס לוינברג, קצין בינה רשתית שנפל בשבי הסורי בתחילת מלחמת יום הכיפורים, ומסר לשוביו מידע רב מאוד שהיה בידיו ועקב כך כונה "הקב"ר המזמר".
  • סג"ם אברהם וייס הוא קצין מודיעין שנפל בשבי בתחילת מלחמת יום הכיפורים וקיבל ציון לשבח מקצין מודיעין ראשי על התנהגותו בשבי. במסגרת שירותו בסיירת מטכ"ל, לאחר שחזר מהשבי, השתתף וייס בבחינה מקיפה שחשפה שגיאות ועיוותים בהתייחסות לשבי בצה"ל:

המסקנה שלי מהחודשים הנוראיים האלה במצרים הייתה שבחקירות, אין דבר כזה לא יודע, בכל רמה של שאלה חייבים לענות. לא יודע, פירושו עינויים. במקרים מסוימים אפילו חשוב לנדב אינפורמציה כדי להראות שיתוף פעולה.

מסקנה שנייה היא, שאין דבר כזה לא להישבר בשבי. בסוף חייבים לדבר. ההוראה שלא למסור שום מידע, בשום רמה היא הוראה אדיוטית. אם אתה אומר שאתה לא רוצה לענות או לא יודע, זה אומר שאתה מסתיר אינפורמציה ואז אתה תשלם. הרי רוב הדברים הם בכלל לא סוד. אם אתה חייל בשריון, אתה יכול למסור מידע רב חוץ ממידע רגיש במיוחד. אבל עד שאתה מגיע לנושא הזה יש לך שעות רבות של חקירות, בנושאים בהם אתה לא גורם שום נזק לביטחון המדינה ומאידך יכול לספק את הצד השני.

— אברהם וייס, בריאיון לרונן ברגמן וגיל מלצר.[6]

פעולות לשחרור שבויים עריכה

לכידת בני ערובה כדי להאיץ שחרור שבויים עריכה

במקרים אחדים יצא צה"ל לפעילות יזומה של לכידת בני ערובה, כדי להאיץ שחרורם של שבויים:

  • מטרה משנית של מבצע כנרת הייתה לשבות חיילים סורים שישמשו כקלף מיקוח בתמורה לשחרורם של ארבעה חיילים שנפלו בשבי הסורי כשנה קודם למבצע, בעת פעולה של תחזוקת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה. כארבעה חודשים לאחר המבצע אכן נערכה עסקת חילופי שבויים.
  • ב-21 ביוני 1972 פעלה סיירת מטכ"ל בסביבות הכפר עייתא א-שעב שבלבנון, ולכדה חמישה קציני מודיעין סורים בכירים, כדי שישמשו קלף מיקוח לשם השבתם של טייסים ישראלים מהשבי הסורי (מבצע ארגז).
  • מטרה משנית של מבצע תרנגול 53, בעת מלחמת ההתשה, הייתה לכידת שבויים מצריים, שישמשו כקלפי מיקוח לשם שחרור טייס שנפל בשבי.
  • חטיפתם של שייח עובייד ומוסטפא דיראני, לשם שחרור הנווט השבוי רון ארד, לא הביאה את התוצאות המקוות. שני החטופים לא היו מקריים, הם היו קשורים קשר הדוק בשבייתו של ארד.

היו מקרים שבהם כלאה ישראל אזרחים לבנוניים שלא היו מעורבים בלחימה. אזרחים אלה הוחזקו על-פי צווי מעצר מנהליים בטענה שהם "קלפי מיקוח" לשם שחרורו של הנווט רון ארד. רובם שוחררו לבסוף בהוראת בית המשפט העליון.[7]

פעולות חילוץ עריכה

כאשר התאפשר הדבר, יצא צה"ל לפעולת חילוץ צבאית:

חילוץ גופת שבוי עריכה

התקפות צבאיות במטרה לשחרר שבויים בכוח עריכה

עסקאות שחרור מחבלים תמורת שבויים וחטופים עריכה

מדיניותה הרשמית של ישראל שנים רבות הייתה שאין לשחרר מחבלים שפוטים תמורת שחרור אזרחים או חיילים חטופים. בפועל לא מומשה מדיניות זו החל משנות שלטונו של מנחם בגין ולצד המאמצים גדולים כדי להביא לשחרור שבויים או חטופים, היא הפגינה נכונות לשחרר בתמורה מספר גדול של שבויים ואסירים, אף כאלה שהרגו אזרחים ישראלים.

ביוני 2014 אושרה הצעת החוק לתיקון חוק יסוד: נשיא המדינה, שמטרתה להגביל את מתן החנינה למחבלים שדם על ידיהם.[17]

דיון ציבורי עריכה

 
גלעד שליט

סוגיית עסקאות החלפת שבויים נמצאת במחלוקת. המתנגדים לעיסקאות כאלה סוברים שהמחיר הביטחוני אותו משלמת מדינת ישראל הוא גבוה מדי, בעוד התומכים סוברים שעל מדינת ישראל קיימת חובה לעשות כל שביכולתה כדי לשחרר את חייליה ואזרחיה משבי גורמים עוינים. מחויבות זו נגזרת מהאחריות שלה כלפי אותם אנשים ששלחה מטעמה להגנת שאר אזרחיה. כמו כן יש למחויבות זו השלכה מוראלית וביטחונית על כל אנשי הצבא והביטחון, ביודעם כי ממשלת ישראל תעשה כל אשר ביכולתה כדי להשיבם הביתה.

ב"עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל", בשנת 1983 נקבע תג מחיר גבוה, של שחרור מאות מחבלים בתמורה לשחרורו של שבוי צה"ל,[18] תג מחיר שחזר על עצמו בעסקת ג'יבריל. תג מחיר גבוה זה עורר דיון ציבורי, לפני העסקה ובעיקר אחריה, וכן במהלך משא ומתן מאוחר יותר, על ההצדקה למחיר זה. הגישה המקובלת היא שראוי לשלם מחיר גבוה בתמורה לשחרורו של ישראלי שבוי, אך יש שהסתייגו מגישה זו. לעיתים עלתה במיוחד השאלה האם ישוחררו רוצחים ("עם דם על הידיים" בשיח הישראלי).

דוגמה לדיון כזה היא הדיון שליווה את המשא ומתן לשחרורו של גלעד שליט. את הגישה המצדדת בתשלום מחיר גבוה ייצג איתן הבר, שאת מאמר המערכת שלו סיים במילים:

הימים והשבועות הבאים יהיו איפוא קשים. אנחנו נחשוק וננשוך שפתיים, נקמץ אגרופים וידיים, דמעה תזלוג בזווית העין - אבל נדע אז כי "תדע כל אם עברייה" שמדינת ישראל תשלם מחירים מטורפים עבור שובו של בנה מבין מלתעות האויבים. כאלה אנחנו.

— איתן הבר, "ידיעות אחרונות", 10.4.07

אחד הקולות הבולטים נגד שחרור בכל מחיר היה מאמרם של אבי שגיא וידידיה שטרן, שאותו סיימו במילים:

תשומת הלב והרגישות למצוות פדיון שבויים אסור שתקהה. מותר לסכן חיי אדם - אפילו רבים - למען השבויים, ובלבד שתקדם לכך מחשבה רציונלית ששוקלת את היתרונות והחסרונות מנקודת הראות המצרפית של הביטחון הלאומי. גורלם של השבויים הוא אחת מהסוגיות הרבות המונחות על שולחננו הציבורי. יש להעניק לה את הפרופורציות המתאימות לחשיבותה, יחסית לנושאים אחרים שמציבים איומים וסכנות על המדינה. כל אחד מהחיילים השבויים הוא עולם ומלואו. אך היענות לדרישה הציבורית לשחררם "בכל מחיר" עלולה לגרום נזק ליעד-העל שלשם השגתו הם נשלחו לחזית מלכתחילה ולמענו נפלו חבריהם בקרב: ביצור ביטחון המדינה.

— אבי שגיא, ידידיה שטרן, כמה שווה שבוי ישראלי?, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2006

באיגרת שהוציא הרמטכ"ל לרגל שחרורו של שליט,[19] כתב:

מכלול העשייה (...) ומלאכת המחשבת (...) מביאים לידי ביטוי את מחויבותם של מדינת ישראל, של צה"ל ושל חייליו לעשות כל שניתן כדי להחזיר כל חייל שיצא למשימתו, ולא שב ממנה.
מחויבות זו שואבת את כוחה מתוך ערך הרעוּת, שהיווה, מהווה וימשיך להוות עקרון מהותי ומוביל בקוד המוסרי והמבצעי של צה"ל. מחויבות זו מבטאת את ערכי האחריות, השליחות והדבקות במשימה, את ערבותנו לאנשינו, שאין שנייה לה בכל צִבאות העולם, ואולי יותר מכול – את קדושת חיי האדם המנחה אותנו כל העת.

— בנימין (בני) גנץ, רב-אלוף, ראש המטה הכללי

הסתגלות נפשית עריכה

קבוצת מחקר בראשותה של זהבה סולומון מצאה ששבויי מלחמות החוזרים מהשבי נמצאים בסיכון מוגבר לסבול מקשיים נפשיים, גם בהשוואה ללוחמים אחרים.[20] בין השאר, הם חווים קשיים בזוגיות ושביעות הרצון המינית שלהם נמוכה מהרגיל.[21]

מחקר ישראלי עקב אחרי 183 שבויים ממלחמת יום הכיפורים. בשנת 2008, 20 שנה לאחר המלחמה, רובם סבלו מהפרעה פוסט־טראומטית. רק 15% לא סבלו מפוסט־טראומה, 42% סבלו מפוסט־טראומה רגילה, ועוד 42% סבלו מפוסט־טראומה מורכבת.[22] מי שסבלו מפוסט-טראומה מורכבת הפגינו בריאות גופנית נמוכה יותר, פגיעה ביכולת החשיבה ותפקוד נמוך יותר.[22] חומרת ההפרעות היתה קשורה למידת הסבל הפסיכולוגי שהשבויים עברו במהלך השבי. ככל שהסבל היה גדול יותר בזמן השבי, כך עלה הסיכון להפרעות חמורות יותר.[22]

עוד נמצא כי רוב שבויי המלחמה סובלים מפוסט-טראומה מושהית או מאוחרת, כלומר, ההפרעה לא מופיעה מיד לאחר תקופת השבי, אלא בשלב מאוחר יותר.[20]

חוק התשלומים לפיצויי שבי עריכה

מדיניות משרד הביטחון לגבי פדויי שבי של צה"ל הייתה להשיבם לשגרת היום-יום מבלי לפסוק להם, בגלל השבי בלבד, אחוזי נכות.[23]

בינואר 1982, הוציא אגף כוח האדם הוראת קבע מטכ"לית, שלפיה הוא מקנה זכויות מיוחדות לחוזרים משבי האויב, הכוללים מענקים כספיים, קידום בדרגה, אי-שיבוץ במילואים, תשלום שכר לימוד, סיוע בדיור, סיוע במציאת עבודה, זכות לייעוץ משפטי וטיפול רפואי, אולם הוראה זו הוחלה רק על שבויים עתידיים ולא על שבויים ששבו מהשבי לפני 1982.[24]

במהלך שנות התשעים התגבשה תפיסה טיפולית–רפואית חדשה בעניינם של פדויי השבי, ובשנת 1998 ניתנו אחוזי נכות לפדויי שבי שבעבר נדחו תביעותיהם. דרישה שאחוזי הנכות יינתנו רטרואקטיבית מאז השחרור מהצבא נדחתה על ידי בית המשפט העליון.[23]

באפריל 2001 מינה מנכ"ל משרד הביטחון עמוס ירון ועדה בראשות האלוף במילואים יורם יאיר, לבדיקת מתן תגמול נוסף לפדויי השבי שהוכרו כנכי צה"ל בעקבות שהייתם בשבי. מסקנות הוועדה קבעו שפדויי השבי סובלים מבעיה ייחודית, המחייבת טיפול מקצועי, וכי מגיע להם פיצוי. המסקנות אומצו על ידי משרד הביטחון אך רק ב-2004 הציע המשרד תזכיר להצעת חוק.

ביולי 2005 אישרה הכנסת את חוק תשלומים לפדויי שבי, התשס"ה-2005, והחוק נכנס לתוקף 90 יום לאחר אישורו. החוק קובע כי מי שהוכר כפדוי שבי, זכאי לתשלום בסך 1,000 שקל לחודש לכל ימי חייו. תנאים עיקריים להכרה: האדם נפל בשבי של מדינת אויב או של ארגון טרור, בעת שהיה בשירות צבאי או בשירות כוחות הביטחון, ושהה בשבי במשך 14 יום לפחות.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

סיפורים אישיים עריכה

  • דן הורוביץ, שנה בסוגריים: מגוש עציון לשבי הלגיון, ספרית פועלים/ספרי משלט, 1949. מהדורה מצולמת (של הספר שראה אור ב-1949) בעריכת אלי שילר, בתוספת הקדמה וכעשרים צילומים מקוריים ממחנה השבויים אום אל ג'בל, שרובם רואה כאן אור לראשונה. ירושלים, הוצאת אריאל, 2008
  • יעקב אריאל, בדרך לדמשק: סיפורו של שבוי, ספרית פועלים, 1998.
  • אריה אבנרי, דפוסי הסתגלות לשבי: תיאור וניתוח, עבודת גמר לתואר מ.א., ירושלים, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה עברית, 1982.
  • אבי וייס, בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים: יומנו של שריונר, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1998
  • עמוס לויטוב, שקר השתיקה: סיפורו של שבוי מלחמה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2007
  • אמנון שרון, שפוי בדמשק, אוריון הוצאת ספרים, 2005
  • אהרון דולב - יאיר דורי, יאיר דורי: סיפורו של צנחן ישראלי בשבי המצרי, הוצאת בוסתן, 1973
  • אילן בכר - אורי אהרנפלד, שבוי בפקודה! - צנחן שבוי בכלא קהיר הוצאת ספריית מעריב, תל אביב 2010
  • מיכי זייפה, נקישות של תקווה, בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, הוצאת ידיעות ספרים, 2018.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ לקסיקון לביטחון ישראל, עמ' 497.
  2. ^ מנחם רהט, הבדואים הסתתרו מתחת לגשרון, אך גם הסורים חיפשו שם מחסה..., מעריב, 7 ביוני 1974
    מנחם רהט, "מי את?" שאל הדרוזי ששב אחרי 23 שנה, מעריב, 4 באוגוסט 1974
  3. ^ שבויי הכפר טובא, אתר נעמוש, 20.9.2023
  4. ^ דליה גבריאלי, Israel’s Cultural Code of Captivity and the Personal Stories of Yom Kippur War Ex-POWs Armed Forces & Society, Vol. 33, No. 1, 94-105, 2006
  5. ^ משה זונדר, סיירת מטכ"ל, 2000, ISBN 9650709584 - עמ' 104-105.
  6. ^ רונן ברגמן וגיל מלצר, זמן אמת - המהדורה המעודכנת, הוצאת ידיעות אחרונות.
  7. ^ דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הביטחון, ניתן ב־12.4.2000.
  8. ^ יואב זיתון, מתן צורי, איתמר אייכנר, לירן לוי, יעל צ'כנובר, חיילת שנחטפה שוחררה במבצע דרמטי בתוך רצועת עזה, באתר ynet, 30 באוקטובר 2023
  9. ^ לילך שובל, 37 שנים לאחר הקרב בסולטאן יעקוב: גופתו של רס"ל זכריה באומל ז"ל הושבה במבצע צבאי, באתר ישראל היום, 3 באפריל 2019 17:04
  10. ^ יואב זיתון, אחרי 37 שנים: גופתו של נעדר סולטן יעקוב זכריה באומל הוחזרה לישראל, באתר ynet, 3 באפריל 2019
  11. ^ רון בן ישי, פוטין: "אנחנו והסורים מצאנו את גופתו של זכריה באומל", באתר ynet, 4 באפריל 2019
  12. ^ דניאל סיריוטי, דיווח: כך אותרה גופתו של זכריה באומל, באתר ישראל היום, 3 באפריל 2019 18:53
  13. ^ כתבה, דבר, 15 במרץ 1979
  14. ^ אבי אורנן, מעריב, "החייל המסכן הזה, במה הוא חטא?", באתר nrg‏, 8 ביולי 2006
  15. ^ [www.nrg.co.il/online/1/ART1/948/107.html]
  16. ^ ניר דבורי, ‏הישראלים המוחזקים בידי חמאס בעזה: הצלב האדום מתערב, באתר ‏מאקו‏, 5 בספטמבר 2017
  17. ^ מורן אזולאי ואטילה שומפלבי, הממשלה אישרה את החוק נגד שחרור מחבלים, באתר ynet, 8 ביוני 2014
  18. ^ הוחלפו שישה חיילי נח"ל שבויים ב-4,765 מחבלים.
  19. ^ הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הרמטכ"ל כותב לחיילי צה"ל: "לא חסכנו מאמצים בהשבתו של שליט", באתר צה"ל (דרך ארכיון האינטרנט), 18 באוקטובר 2011.
  20. ^ 1 2 Zahava Solomon et al, Predictors of PTSD trajectories following captivity: A 35-year longitudinal study, Psychiatry Research 199, 2012-10, עמ' 188–194 doi: 10.1016/j.psychres.2012.03.035
  21. ^ Gadi Zerach et al, Posttraumatic Symptoms, Marital Intimacy, Dyadic Adjustment, and Sexual Satisfaction among Ex-Prisoners of War, The Journal of Sexual Medicine 7, 2010-08, עמ' 2739–2749 doi: 10.1111/j.1743-6109.2010.01784.x
  22. ^ 1 2 3 Gadi Zerach, Mark Shevlin, Marylene Cloitre, Zahava Solomon, Complex posttraumatic stress disorder (CPTSD) following captivity: a 24-year longitudinal study, European Journal of Psychotraumatology 10, 2019-12-31 doi: 10.1080/20008198.2019.1616488
  23. ^ 1 2 רע"א 4406/10 בוחבוט נ' משרד הביטחון - קצין התגמולים
  24. ^ דליה טל, ‏לשבי יש מחיר, באתר גלובס, 28 בנובמבר 2004.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שבויי_צה%22ל&oldid=37890696"