שדה הקרח הפטגוני הדרומי

שדה הקרח הפטגוני הדרומי
Campo de Hielo Sur
	תמונת לוויין של שדה הקרח הפטגוני הדרומי
מידע כללי
גובה עליון	3,380
גובה תחתון	0
מיקום	פטגוניה בין ארגנטינה לצ'ילה
רכס הרים	הרי האנדים
אורך	350 קילומטר
רוחב	בין 30 ל-40 קילומטרים
שטח	12,363 קמ"ר
סוג קרחון	שדה קרח
קואורדינטות	49°55′S 73°32′W / 49.917°S 73.533°W

שדה הקרח הפטגוני הדרומי (בספרדית: Campo de Hielo Sur או גם Hielo Continental) הוא שדה קרח גדול בפטגוניה בדרום רכס הרי האנדים בגבול בין ארגנטינה וצ'ילה, והוא שדה הקרח השני בגודלו מחוץ לקטבים.^[1] זהו השדה הגדול יותר משני החלקים ששרדו מיריעת הקרח הפטגונית, שכיסתה את כל דרום צ'ילה במהלך תקופת הקרח האחרונה, הקרויה באזור זה התקרחנות יאנקיווה (Glaciación de Llanquihue).

גאוגרפיה עריכה

שדה הקרח הפטגוני הדרומי משתרע מקווי הרוחב 15′ 48° ל-30′ 51° דרום לאורך של כ-350 קילומטרים, ושטחו 12,363 קילומטרים רבועים. מתוכם בערך 9,700 קילומטרים רבועים שייכים לצ'ילה וכ-2,500 קילומטרים רבועים בתחומי ארגנטינה.

מסת הקרח מזינה עשרות קרחונים באזור, שבהם קרחון אופסלה (765 קמ"ר), קרחון ויידמה (958 קמ"ר) וקרחון פריטו מורנו (258 קמ"ר) בפארק הלאומי לוס גלסיירס בארגנטינה וקרחון ברוגן (Glaciar Brüggen‏, 1,265 קמ"ר, הגדול ביותר באזור והגדול ביותר בחצי הכדור הדרומי מחוץ לאנטארקטיקה), קרחון או'היגינס (Glaciar O'Higgins‏, 820 קמ"ר), קרחון גריי (Glaciar Grey‏}, 270 קמ"ר) וקרחון טינדל (Glaciar Tyndall‏, 331 קמ"ר) הם בצ'ילה. הקרחונים שכיוונם מערבה זורמים לתוך הפיורדים המובילים אל האוקיינוס השקט בפטגוניה, ואלו שכיוונם מזרחה זורמים לאגמים הפטגונים ויידמה וארחנטינו, ובסופו של דבר דרך הנהרות "דה לא לאונה" (de la Leona) וסנטה קרוס לאוקיינוס האטלנטי.

חלק חשוב משדה הקרח מוגן תחת פארקים לאומיים שונים, כגון ברנרדו או'היגינס (Parque nacional Bernardo O'Higgins) וטורס דל פיינה בצ'ילה, וכמוזכר לעיל הפארק הלאומי לוס גלסיירס בארגנטינה.

ישנם שני הרי געש ידועים מתחת לשדה הקרח; הר הגעש לאוטרו (Lautaro) והר הגעש ויידמה (Viedma). בשל אי נגישותם הם נמנים עם הרי הגעש הפחות נחקרים בצ'ילה ובארגנטינה.

היסטוריה עריכה

בתקופה לפני הגעת האירופאים היווה שדה הקרח הפטגוני הדרומי חלק מהגבול בין בני הקבוצה האתנית של הקווסקר (Kawésqar) במערב שחיו על הדיג ובני האוניקנק (Aónikenk) הנוודים במישורי הפמפס שבמזרח. לשדה הקרח הפטגוני הדרומי היה מקום בולט באמונה של שתי הקבוצות האתניות.

בני האוניקנק האמינו שאלאל גיבור התרבות שלהם, ומביא האנושות למזרח פטגוניה גודל על ידי ברבור שחור-צוואר בהר פיץ רוי הקדוש, אחד מנקודות הציון הבולטות בשדה הקרח. הוא עורר את זעמם של האחים שי (השלג) וקושסקה (הקור), שגם זימן את הרוח הקפואה הרצחנית מאיפ. אלאל הביס את כולם בכך שהמציא אש על המורדות על ידי התנגשות בין שתי אבנים, שבעזרתה נסוגו אויביו, שלג, קרח ורוח קפואה בחזרה למשכנם, ופינו מקום ליצירת החיים, אף שמאז הם נותרו אויבים של אנשים ובעלי חיים.

גילוי על ידי האירופאים עריכה

ב-4 בדצמבר 1557 היו אנשי הספינה סן לואיס (San Luis) הקבוצה האירופית הראשונה שראתה קרחון שזרם משדה קרח זה. הספינה הייתה בפיקודו של חואן לדריירו (Juan Ladrillero), שנשלח להכיר את האזור על ידי המושל הספרדי של צ'ילה גרסיה אורטדו דה מנדוסה. הגילוי התרחש כאשר הספינה נכנסה בקו רוחב זה דרך אחד הפיורדים הרבים במערב פטגוניה. באותו מסע, העז לדריירו שוב להיכנס דרך פיורדים שונים אחרים, ונפגש שלוש פעמים נוספות עם הקרחונים של שדה הקרח, אותם כינה "סיירה נבדה" (Sierra Nevada, רכס השלג).

חקר ארצות עריכה

מפת הגבול הנוכחי, קטע B תלוי בהמתנה להגדרה

מסעות מחקר יסודיים כוללים את המשלחות של פדריקו רייכרט (Federico Reichert), מגלה ארצות ארגנטיני ממוצא גרמני, בשנים 1913–1914, אלברטו דה אגוסטיני (Alberto Maria de Agostini), כומר ומטפס הרים איטלקי, בשנת 1931 ומשלחת הרולד ויליאם טילמן (Harold William Tilman), מטפס הרים אנגלי וחורחה קינטרוס (Jorge Quinteros), מטפס הרים צ'יליאני בשנים 1955–1956, כמו גם אריק שיפטון (Eric Shipton), מטפס הרים אנגלי (בשנים 1960–61). חציה ראשונה של שדה הקרח מצפון לדרום בוצעה ב-1998 על ידי הצ'יליאנים פבלו בסר, מאוריסיו רוחאס, חוסה מונט ורודריגו פיקה. עם זאת, כמה אזורים של שדה הקרח לא נחקרו מעולם.

סקר אווירי ראשון בוצע ב-1928–29 על ידי הטייס הגרמני גונתר פלישו (Gunther Plüschow), שאחד הקרחונים קרוי על שמו. מחקר מקיף באמצעות צילומי אוויר בוצע ב-1943 על ידי חיל האוויר של ארצות הברית לבקשת ממשלת צ'ילה.

מחלוקת קו הגבול עריכה

חמישים קילומטרים של קו הגבול בין צ'ילה לארגנטינה בשטח שדה הקרח, בין פיץ רוי לסרו מוראיון (Cerro Murallón‏, 2,656 מטרים), טרם הוגדרו רשמית.^[2]^[3]

אזור שדה הקרח הפטגוני הדרומי בגבול הוא סוגיית קו הגבול האחרונה שנותרה בין צ'ילה לארגנטינה. ב-1 באוגוסט 1991 הסכימו ממשלות צ'ילה וארגנטינה על קו הגבול, אך ההסכם מעולם לא אושר על ידי הפרלמנט הארגנטינאי. מאוחר יותר, בשנת 1998, שתי הממשלות הסכימו כי הקו יעבור לאורך הפסגות הגבוהות וקו פרשת המים (כמפורט בחוזה 1941) צפונה מסרו מוראיון לנקודה בקו רוחב שממערב ל"קטע B" שצוין בהסכם של 1998, כמה קילומטרים דרומית-מערבית להר פיץ רוי. עם זאת, הם גם הסכימו שתיחום סופי ומיקומו המדויק של קו הגבול שם יחכו עד להשלמת מפה מפורטת בקנה מידה 1:50,000 של האזור והמשך המשא והמתן.

בשנת 2006 ערך המוסד הארגנטינאי "Instituto Geográfico Militar" (היום " Instituto Geográfico Nacional") מפה ללא הערה על הגבול הבלתי מוגדר, אך סימן את התביעות הארגנטינאיות כגבול הרשמי כביכול. לאחר מחאות דיפלומטיות של צ'ילה, משכה ממשלת ארגנטינה את המפה והפצירה בצ'ילה לזרז את התיחום של הגבול הבינלאומי שכבר נקבע על ידי שתי המדינות באמנת הגבול מ-1881. עם זאת, רבים בצ'ילה חושבים שהגבול נקבע על ידי "הלאודו משנת 1902", שהיה הסכם שנחתם "לתמיד" על ידי שתי המדינות תחת אפוטרופסות בריטית. המפה שפרסם הכתר הבריטי, כחלק מתיעוד הלאודו משנת 1902, ממחישה קו תיחום ברור (מפיץ רוי עד סטוקס) ממזרח לשדה הקרח הפטגוני הדרומי, ומשאירה את מרבית השטח המדובר בצד הצ'יליאני. זו הקרטוגרפיה בה השתמשו מפרסמי מפות בינלאומיות רבים במשך עשורים רבים, אך מאז 2007, כמה מפות בינלאומיות חדשות מציגות את התביעה הארגנטינאית כקו הגבול.

בינואר 2008 החלו טכנאים משתי המדינות לסמן את התיחום הסופי של הגבול, ועם זאת המחלוקת על קו הגבול נמשכת.

נכון ל-2020, נותר חלק אחד זה של קטע הגבול הסופי שטרם הוגדר ומהווה גורם מטריד מדי פעם ביחסי ארגנטינה–צ'ילה.