שדרות סאנסט
שדרות סאנסט (באנגלית: Sunset Boulevard) הוא סרט אפל של הבמאי והתסריטאי בילי ויילדר משנת 1950, הכולל אלמנטים של דרמה, אימה, וקומדיה שחורה. הסרט קיבל את שמו משמה של השדרה המפורסמת העוברת לאורך לוס אנג'לס ובוורלי הילס.
 | |
| עטיפת ה-DVD של הסרט | |
| בימוי |
בילי ויילדר  |
|---|---|
| הופק בידי |
צ'ארלס בראקט |
| תסריט |
בילי ויילדר צ'ארלס בראקט |
| עריכה |
ארתור שמידט |
| שחקנים ראשיים |
ויליאם הולדן גלוריה סוונסון אריך פון שטרוהיים ננסי אולסון |
| מוזיקה |
פרנץ וקסמן |
| צילום |
ג'ון פ. סייץ |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
פרמאונט |
| חברה מפיצה | סרטי פרמאונט |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה | 4 באוגוסט 1950 |
| משך הקרנה |
110 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט דרמה, סרט פלאשבק, פילם נואר |
| תקציב | 1,752,000$ |
| הכנסות | 5,000,000$ |
| הכנסות באתר מוג'ו | sunsetboulevard |
| פרסים |
|
| האתר הרשמי | |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
בסרט משחקים ויליאם הולדן כתסריטאי ביש המזל ג'ו גיליס, וגלוריה סוונסון כנורמה דזמונד, כוכבת עבר דועכת, הלוכדת את גיליס בעולם הפנטזיות שלה, שבו היא שבה לתפארתה מימי העבר. אריך פון שטרוהיים, ננסי אולסון, פרד קלארק, לויד גף וג'ק ווב משחקים בתפקידי המשנה. הבמאי המפורסם ססיל ב. דה-מיל והרכילאית ההוליוודית המפורסמת הדה הופר מופיעים בתפקיד עצמם. הסרט כולל הופעות אורח של שחקני עבר מימי הסרט האילם באסטר קיטון, ה. ב. וורנר ואנה ק. נילסון.
הסרט זכה לשבחי הביקורת בעת הקרנתו, היה מועמד לאחד עשר פרסי אוסקר וזכה בשלושה. רבים מגדירים אותו כ"סרט קלאסי", ויש אף המציינים אותו כאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו אי פעם בארצות הברית. הסרט הוכרז כ"בעל חשיבות תרבותית" על ידי ספריית הקונגרס בשנת 1989. "שדרות סאנסט" נשמר בארכיב הסרטים הלאומי של ארצות הברית, ובשנת 1998 דורג כמספר 12 ברשימת מאה הסרטים האמריקנים הטובים ביותר שנעשו במהלך המאה ה-20 על ידי קרן הקולנוע האמריקנית.
הסרט נחשב לאחד המבטים החושפניים והציניים ביותר שהנפיקה הוליווד לתוככי עצמה, ולניסיון רב עוצמה לנפץ את המיתוס הריקני של "כוכב הקולנוע", שהייתה זו הוליווד שעמלה במשך עשרות השנים שקדמו ליצירת הסרט לבנות ולשווק ברחבי העולם.
עלילה עריכה
פתיחת הסרט מתמקדת בגופה הצפה כשפניה כלפי מטה בבריכת שחיה. המת, אשר משמש כקריין במהלך שאר הסרט, מסביר שהוא היה ג'ו גיליס, תסריטאי כושל. הסרט עובר לפלאש בק, שבו הוא מתאר את מאמציו לחמוק מזוג מעקלים. הוא חומק לחנייה בשדרות סאנסט על מנת להתחמק מפניהם, ומגלה כי הוא נמצא בחצרו של מעון מפואר, הנראה נטוש. הוא נכנס אל הבית בו נמצאים משרת גרמני ואישה זקנה ואקסצנטרית הטועה לחשוב כי הוא קברן, הבא לארגן את לוויית שימפנזת המחמד שלה שמתה. גיליס מזהה את האישה כנורמה דזמונד, לשעבר אחת הכוכבות הגדולות של הסרט האילם. דזמונד שקועה לחלוטין בתהילת עברה, העומדת בניגוד מוחלט להווה של שקיעה ושכחה. כאשר גיליס מזהה אותה, הוא אומר לה "את נורמה דזמונד. שיחקת בסרטים אילמים. את היית גדולה". ודזמונד עונה לו "אני עדיין גדולה. הסרטים הם שנהיו קטנים".
היא מציעה לו לקרוא תסריט שכתבה לסרט שיהווה את שיבתה המפוארת אל מסך הקולנוע. גיליס רואה בכך בתחילה הזדמנות להרוויח מעט כסף לו הוא זקוק בדחיפות, אך עד מהרה הוא הופך לתלוי לחלוטין בנורמה, אשר מפנקת אותו במתנות יקרות ובביגוד איכותי. על אף שהוא חש בחוסר נוחות מן הסיטואציה הוא אינו עושה דבר על מנת לשנות את מצבו.
בראש השנה הוא נחרד כאשר נורמה מתוודה בפניו על אהבתה אליו. הוא דוחה את ניסיונה לפתותו, הוא נוסע למסיבה בביתו של חבר, ושם פוגש בצעירה בשם בטי, אשר עובדת כקוראת תסריטים באולפנים, אותה כבר פגש בעבר כשקטלה את עבודתו וכעת היא מגלה עניין בכתיבתו. לאחר שקיבל עידוד להמשיך בכתיבתו הוא מתקשר לביתה של נורמה על מנת להודיע לה על עזיבתו, אך נאמר לו שנורמה ניסתה להתאבד. הוא אץ בחזרה אל מעונה של נורמה, ומנחם אותה. השניים ממשיכים ביחסיהם, בעוד שנורמה ממשיכה בעבודתה על התסריט.
כאשר היא משלימה אותו, לדעתה, היא שולחת אותו לאולפני סרטי פרמאונט. היא מקבלת טלפון מן האולפן ומניחה כי המטלפן הוא הבמאי הידוע ססיל ב. דה-מיל המעוניין בהסרטת התסריט. היא נוסעת אל האולפן ונפגשת עם דה מיל. גיליס והמשרת יודעים כי האולפן רק מעוניין לשכור את מכוניתה התקופתית הנדירה מסוג איזוטה-פראצ'יני לשימוש בסרט, ואין להם כל עניין בתסריט, אך הם מסתירים ממנה עובדה זו. ג'ו מתחיל להיפגש בחשאי עם בטי על מנת לעבוד על תסריט משלו, והשניים מתאהבים. כאשר נורמה מגלה זאת היא מתקשרת לבטי ומספרת לה איזה מין אדם הוא ג'ו באמת. ג'ו שב לבית בזמן ושומע את דברי נורמה. הוא לוקח ממנה את אפרכסת הטלפון, ומבקש מבטי להגיע אל המעון, שם הוא מסביר לה את זווית ראייתו לגבי המצב, ומשלח אותה לדרכה. נורמה אינה מבינה את פעולותיו של ג'ו ומראה לו סימנים של הכרת תודה, אך הוא דוחה אותה מעליו, ומתחיל לארוז את חפציו. נורמה מאיימת להתאבד אך הוא אינו לוקח אותה ברצינות. כאשר הוא עוזב היא יורה בו מספר פעמים, והוא נופל אל הבריכה, מת.
לאחר ההסבר על מותו של גיליס, שב הסרט אל "ההווה" הקולנועי, שבו נורמה דזמונד אבודה בעולם הפנטזיות שלה. צוותי חדשות מגיעים לצלם אותה, והיא סבורה, בשיגעונה, כי היא בעיצומו של צילום סרט חדש. נורמה יורדת לאטה במדרגות המפוארות, ונואמת לצוותי החדשות עד כמה היא מאושרת לצלם את הסרט החדש. בסוף הנאום היא אומרת את השורה המפורסמת ביותר בסרט "ובכן, מר דה מיל, אני מוכנה לצילום התקריב שלי". כאשר היא מגיעה אל המצלמה, המסך הופך לבן, והקריין, גיליס, מסכם בכך שחלומה של נורמה לשחק לעיני המצלמות התגשם בצורה בלתי צפויה.
רקע עריכה
הרחוב שעל שמו נקרא הסרט היה מזוהה עם הוליווד מאז שנת 1911, כאשר אולפן הקולנוע הראשון נפתח ברחוב. אנשי הקולנוע גרו בצניעות בשכונה שהלכה והתפתחה, אך הרווחים הגדולים שהביא עמו העיסוק הקולנועי בשנות העשרים, והתפתחות שיטת ה"כוכבים", הביאו לרחוב מעונות ענקיים הידועים בתפארתם חסרת הפרופורציות. הכוכבים היו למוקד של תשומת לב ציבורית בכל רחבי העולם, שהתמקדה אף בסגנון חייהם המפואר והבזבזני.
כאדם צעיר בוורשה שבפולין, בילי ויילדר גילה עניין בתרבות האמריקנית, עניין שהוזן בצפייה מרובה בקולנוע אמריקני. בסוף שנות הארבעים נותרו על כנם רבים מן הבתים שנבנו בשנות העשרים, ויילדר, אשר נמלט מן הנאצים אל ארצות הברית, גילה כי הם חלק מעולמו היום יומי. רבים מכוכבי העבר עדיין גרו בבתים אלו, אך כבר לא היו מעורבים בתעשיית הסרטים. ויילדר תהה כיצד בילו עת זמנם כאשר "התהלוכה חלפה ועברה אותם", והחל לדמיין את סיפורה של הכוכבת אשר איבדה את תהילתה ואת כוח המשיכה בו משכה את ההמונים.
ליהוק עריכה
בשנת 1948 דן ויילדר בדמותה של נורמה דזמונד עם גרטה גרבו, כוכבת סרטים אילמים אשר הצליחה לבצע את המעבר אל הקולנוע המדבר, אך פרשה בפתאומיות מעולם הבד, ולא עשתה כל סרט זה מספר שנים. ויילדר קיווה להשיב את הכוכבת אל המסכים, אך היא לא גילתה בכך עניין רב. התפקיד הוצע לסמל המין מיי וסט, אך היא ראתה עצמה צעירה מכדי לשחק כוכבת עבר דועכת. ויילדר פנה אל כוכבת הסרט האילם מרי פיקפורד אשר הביעה עניין זהיר, אך בסופו של דבר נפסלה מכיוון שלא הסכימה עם התסריט. הוא אף פנה אל כוכבת הסרט האילם פולה נגרי אשר "נכנסה להתקף זעם לשמע ההצעה לשחק את מי שזמנו עבר".
הבמאי ג'ורג' קיוקור הציע את גלוריה סוונסון. ויילדר הסביר לאחר מכן כי לא פנה אליה משום שחשב כי היא "באיזה אופן שהוא בלתי ניתנת להשגה". סוונסון הייתה אחת מן השחקניות החשובות ביותר בעידן הסרט האילם, והייתה ידועה ביופייה, כמו גם באורח חייה המוקצן. בשיא הקריירה שלה, בשנת 1925 הייתה מקבלת 10,000 מכתבי מעריצים בשבוע אחד, וחייתה בשדרות סאנסט, בארמון בסגנון איטלקי עד לתחילת שנות השלושים. בדרכים רבות הייתה זהה לדמות "נורמה דזמונד" שהגה ויילדר בדמיונו, וכמוה לא הצליחה לבצע את המעבר מן הסרט האילם אל הקולנוע המדבר. אך בכך תם הדמיון. סוונסון קיבלה באופן מציאותי את דעיכת הקריירה הקולנועית שלה, ובתחילת שנות השלושים עברה לניו יורק שם עבדה ברדיו, ואף בטלוויזיה. על אף שלא חיפשה דרך לשוב אל מסכי הקולנוע, הייתה מסוקרנת כאשר הציע לה ויילדר לדון בהופעה בסרט.
סוונסון לא התלהבה בתחילה מן הרעיון שיהיה עליה לעבור מבחן בד, באומרה שהיא "עשתה עשרים סרטים עבור פרמאונט. מדוע הם רוצים שאבחן?". תגובתה הדהדה בתסריט שבו מכריזה נורמה דזמונד כי "בלעדי לא היו כלל אולפני פרמאונט". בזיכרונותיה מספרת סוונסון כי שאלה את קיוקור אם עליה לסרב לעבור מבחן בד, והוא השיב כי תפקיד נורמה דזמונד הוא התפקיד שבזכותו תיזכר. "אם ידרשו ממך לעבור עשרה מבחני בד, הבחני עשר פעמים, או שאירה בך בעצמי" דרש קיוקור. התלהבותו שכנעה את סוונסון לשתף פעולה. בראיון בשנת 1975 נזכר ויילדר – "היה בה הרבה נורמה דזמונד, אתם יודעים".
מונטגומרי קליפט הוחתם לשחק את גיליס, אך חזר בו. לאחר מכן סירב פרד מקמארי לתפקיד. ויליאם הולדן אשר לאחר בכורה הוליוודית מרשימה בסרט "נער הזהב" בשנת 1939 בילה עשור בכיכוב בסרטים מדרגה שנייה, הסכים לקבל את התפקיד.
אריך פון שטרוהיים, במאי מוביל בשנות העשרים אשר אף ביים את סוונסון בימי תהילתה, הוחתם לשחק את מקס, המשרת הנאמן, ומגינה של נורמה. לתפקיד בטי שייפר, רצה ויילדר שחקנית חדשה שתקרין תדמית יום יומית שתעמוד בניגוד להופעתה האובססיבית והזוהרת של דזמונד. הוא בחר בננסי אולסון, אשר נבחרה לשחק את דלילה בסרט "שמשון ודלילה".
כתיבה עריכה
ויילדר וצ'ארלס בראקט החלו לעבוד על התסריט בשנת 1948 אך התוצאה לא השביעה את רצונם. באוגוסט 1948 נשכר ד. מ. מארשמן, עיתונאי שעבד עבור מגזין לייף, לסייע להם בפיתוח הסיפור, לאחר שוויילדר ובראקט התרשמו מביקורת שכתב על סרטם "ואלס הקיסר" (1948).
במאמץ להסתיר את הקו האמיתי של הסיפור מאולפני פרמאונט, ולהימנע מן הצנזורה של קוד ההפקה הם הגישו את התסריט לאולפן כמעט דף אחר דף. מספר שורות חריפות אכן זכו לשינוי, אך אולפני פרמאונט היו סבורים כי המדובר בעיבוד לסיפור בשם "קופסה של שעועית" אשר לא היה כלל קיים, והתירו לוויילדר חירות יחסית להמשיך כפי שמצא לנכון. כאשר החלה ההסרטה, בתחילת מאי 1949 היה רק השליש הראשון של התסריט כתוב, ויילדר עצמו לא ידע כיצד יסתיים הסרט.
התסריט כולל התייחסויות רבות להוליווד ולתסריטאים, כאשר השורות הציניות ביותר יוצאות מפיו של ג'ו גיליס. במענה אופייני להערתה של בטי "שמעתי שאתה מוכשר", עונה גיליס "זה היה בשנה שעברה. השנה אני רק מנסה להתקיים".
כמה משורותיה של סוונסון כ"מר דה מיל, אני מוכנה לצילום התקריב שלי" ו"אני עדיין גדולה. הסרטים הם שנהיו קטנים", זוכים לציטוטים רבים. חלק גדול מהחוכמה המובעת בסרט מובע באמצעות שורותיה של דזמונד, הזוכות למענה סרקסטי של גיליס. דזמונד אינה שמה לב לתשובותיו, כאשר היא שקועה במחשבותיה ובעולם ההזיות שלה, וכך הצופים הם היחידים הזוכים לשמוע את גיליס. כך למשל, תשובתו של גיליס לקובלנה כי "הסרטים נהיו קטנים" היא "ידעתי שמשהו לא בסדר איתם". ויילדר לעיתים משחק במבנה זה כאשר דזמונד משיבה ברצינות לעקיצותיו הסרקסטיות של גיליס. כך, למשל, כאשר מעיר גיליס באופן סרקסטי באשר לסרטה המתוכנן של דזמונד "הם יאהבו את זה בפומונה" (עיירה קטנה וקרתנית), עונה לו דזמונד בשיא הרצינות והחשיבות העצמית – "הם יאהבו את זה בכל מקום!".
ויילדר העדיף להשאיר את ניתוח סרטיו לאחרים, ומשנשאל אם "שדרות סאנסט" הוא קומדיה שחורה, השיב "לא. זה רק סרט".
הצוות היצירתי העיקרי עריכה
"שדרות סאנסט" ייזכר גם בזכות האווירה של "פילם נואר" שהשיג הצילום של ג'ון פ. זייץ. הצילום הכהה, מלא הצללים השחור לבן, היה יצירתו של זייץ. ויילדר עבד עמו מספר פעמים בעבר, וסמך על שיפוטו, והותיר לו את החופש לערוך את החלטותיו בעצמו. זייץ זוכר כי שאל את ויילדר מה הוא רוצה לסצנת הקבורה של קוף השעשועים, וויילדר השיב – "אתה יודע, פשוט את צילום קבורת הקוף הסטנדרטית". בכמה סצנות פנים התיז זייץ אבק לפני המצלמה בטרם צילם על מנת ליצור אפקט של ערפול מכוון, טריק שבו השתמש גם בצילומי הסרט "ביטוח כפול" בשנת 1944 (אף הוא יצירה של ויילדר הנחשבת לקלאסית בסוגת "פילם נואר").
ויילדר התעקש כי הסרט יראה את גופתו של גיליס מנקודת מבט ממעמקי הבריכה, אך צילום זה התברר כקשה לביצוע. המצלמה הוצבה בתוך תיבה מיוחדת והוכנסה אל המים, אך התוצאה הייתה מאכזבת. לבסוף הושג האפקט באמצעות הצבת מראה על תחתית הבריכה, וצילום בבואתו של הולדן מלמעלה, דבר שיצר אפקט של עיוות, בהשוואה לדמותו של השוטר הניצב מעל גווייתו של גיליס.
ההיסטוריון של הקולנוע טום סטמפל העיר כי גם "ביטוח כפול" וגם "שדרות סאנסט" מצולמים במקומות בהירים ושטופי שמש בקליפורניה, וכי זייץ הצליח להשיג אפקטים של אור ושל צל באותו הסרט, מבלי שהתפרים ביניהם ניכרים.
המעצבת אדית הד עיצבה את התלבושות. ויילדר והד הסכימו כי על דזמונד לשמור על קשר מסוים עם תהפוכות האופנה, כך שהד עיצבה עבור סוונסון בגדים בנוסח בגדי כריסטיאן דיור או קוקו שאנל משנות הארבעים. סוונסון כינתה את הבגדים "מיושנים מעט, אקזוטיים מעט". הד תיארה את המשימה כמאתגרת ביותר בקריירה שלה. הד עיצבה גם את התלבושות עבור הולדן ושאר הדמויות בסרט, אך ויילדר הורה לפון שטרוהיים ולננסי אולסון ללבוש בגדים שהביאו עמם, על מנת להיראות אותנטיים.
הפסקול המוזיקלי נוצר על ידי פרנץ וקסמן. הוא אימץ אלמנטים של טנגו במקומות שבהם הופיעה נורמה דזמונד, בשל הערתה כי רקדה את הטנגו עם רודולף ולנטינו. סגנון זה עומת עם סגנון הבי בופ שאפיין את הסצנות בהן הופיע גיליס. וקסמן השתמש גם בקטעים מעוותים ממוזיקה של סרטים משנות העשרים והשלושים על מנת להמחיש את עולמה המעוות של דזמונד. בשנת 2002 יצא לאור הפסקול בפורמט של תקליטור.
הניוון המוגזם של ביתה של נורמה דזמונד נוצר על ידי המעצב האנס דרייר, אשר אף הוא החל את הקריירה שלו כמעצב בימי הסרט האילם. הוא אף עסק בעיצוב הפנים בביתם של כמה מכוכבי הסרט האילם, ובהם מיי וסט.
במהלך הצילומים שמו רבים לב לעובדה כי סוונסון נראית בריאה וצעירה, בעוד שהולדן נראה בוגר מכפי גילו. ויילדר התעקש להדגיש את הפרשי הגילים, והורה למאפרת ואלי וסטמור לגרום לסוונסון להיראות בוגרת יותר. סוונסון התעקשה שאישה בגילה של דזמונד שיש בידה עושר רב ושמקדישה תשומת לב לעצמה, לא תיראה זקנה, והציעה כי הולדן יאופר על מנת להראות צעיר יותר. ויילדר הסכים לכך, והתוצאה הייתה כי סוונסון שיחקה נורמה דזמונד מתוחכמת וזוהרת יותר ממה שהתכוון לכך ויילדר בתחילה.
מגע של אותנטיות עריכה
בנתחו את עולם האשליה ההוליוודי, שמר ויילדר על מראה של אותנטיות ככל האפשר, ועל קשר להיסטוריה של הוליווד. שמה של דזמונד נלקח, ככל הנראה, מוויליאם דזמונד טיילור, שנרצח בשנת 1922, ומחברתו, כוכבת הסרט האילם מייבל נורמנד אשר הקריירה שלה נהרסה בעקבות הרצח.
סוונסון נחשבה לנציגה מהימנה של עברה של הוליווד, וזכתה לגעגועים נוסטלגיים של מעריצים מבוגרים, אך כמעט ולא הייתה ידועה בקרב הקהל הצעיר בשנות החמישים. ויילדר השתמש באוסף התמונות הפרטי של סוונסון כדי לקשט את ביתה של נורמה דזמונד, וגרם לעברה הבדוי של דזמונד להתייחס לקריירה האמיתית של סוונסון.
התסריט מתייחס לסרטים אמתיים כ"חלף עם הרוח" ולאנשים אמתיים כדאריל זאנוק, דייוויד לוולין וורק גריפית', טיירון פאואר, אלאן לאד, רוד לה רוק, וילמה באנקי, ג'ון גילברט, מייבל נורמנד, בב דניאלס, מרי פרבוסט, בטי האטון וברברה סטנוויק, כמו גם למקרה הרצח המפורסם של "הדליה השחורה", ולהערצתה של דזמונד את גרטה גרבו.
ויילדר יוצר הפנייה לזיכרון ההוליוודי גם בבחירתו את שחקניו. אריך פון שטרוהיים היה במאי מוביל בימי הסרט האילם. בתפקיד מקס הוא צופה עם נורמה דזמונד בסצנה מתוך הסרט "המלכה קלי" אשר שטרוהיים עצמו ביים ובו סוונסון שיחקה בתפקיד הראשי. ססיל ב. דה-מיל משחק את עצמו, וצולם באולפן שבו צולם סרטו "שמשון ודלילה" באולפני פרמאונט. הוא קורא לנורמה "צעירונת", שם החיבה שבו השתמש דה מיל בחיים האמתיים לסוונסון, כאשר עבדו במשותף, פרט קטן של אותנטיות שהציע דה מיל עצמו.
הידידים הבאים לשחק קלפים עם סוונסון הם כוכבי העבר באסטר קיטון, ה. ב. וורנר ואנה ק. נילסון. הרכילאית הדה הופר משחקת את עצמה כשהיא מדווחת על נפילתה של דזמונד בסוף הסרט.
בסצנה קומית משחקת דזמונד בפנטומימה עבור ג'ו גיליס, בתפקיד אחת מ"היפהפיות הרוחצות" של מאק סנט, מחווה לתפקידיה המוקדמים של סוונסון. היא אף מחקה את צ'ארלי צ'פלין בדומה לתפקיד שביצעה בסרט "נשף המסכות" בשנת 1924.
ויילדר צילם את סרטיו במיקום אותנטי. בית הדירות של גיליס ב"בתי אלטו נידו" היה בית דירות אמיתי הממוקם קרוב לאולפני פרמאונט, ודייריו בדרך כלל תסריטאים קשי יום. הסצנות של גיליס ובטי שייפר בחצר האחורית של אולפני פרמאונט, אכן צולמו בחצר האחורית. סצנות החוץ של בית דזמונד צולמו ליד בית ישן בשדרות סאנסט, אשר נבנה במהלך שנות העשרים.
התגובה לסרט עריכה
ויילדר ובראקט חששו מהקרנת בכורה בהוליווד, ובחרו לבחון את הסרט בפני צופים בעיירה אוונסטון, אילינוי. העריכה המקורית החלה בסצנה בחדר מתים, כאשר הגופות דנות זו עם זו כיצד הן הגיעו לשם. ג'ו גיליס אמור להיות אחת מן הגופות, ולספר על רציחתו. הקהל הגיב בצחוק ונראה כי אינו בטוח במהלך הסרט אם זו דרמה או קומדיה. לאחר הקרנה נוספת שבה הגיב הקהל בצורה דומה, בוטלה סצנת הפתיחה. הפתיחה החדשה נוסתה בהצלחה בעיירה פוקיפסי, ניו יורק.
בהוליווד הזמינה פרמאונט אורחים נבחרים וראשי אולפנים להקרנה פרטית. לאחר צפייה בסרט השתוחחה ברברה סטנוויק על מנת לנשק את התפר שבשולי חצאיתה של סוונסון. סוונסון עצמה חיפשה את מרי פיקפורד ונאמר לה כי כוכבת הענק של הסרט האילם "שקועה ברגשותיה, ואינה יכולה לדבר. כולנו כך...". לואי ב. מאייר נזף בוויילדר בפני קהל הסלבריטאים, ואמר "ביישת את התעשייה שיצרה אותך והאכילה אותך. צריך לצפות אותך בזפת ובנוצות, ולהשליך אותך מהוליווד". השחקנית מיי מארי, בת זמנה של סוונסון, נעלבה מן הסרט והעירה "אף אחת מאתנו לא הייתה כל כך משוגעת".
"שדרות סאנסט" זכה לגל של ביקורות חיוביות. טיים מגזין תיאר את הסיפור כ-"הוליווד במרעה, שנכתב על ידי הוליווד במיטבה". "בוקסאופיס ריביו" כתב "הצופים אחוזים בחבלי קסם". המבקר ג'יימס אגי עבור "סייט אנד סאונד" שיבח את הסרט ואת יוצריו באומרו כי הם "מצוידים היטב לעשות את העבודה הקרה, המדויקת, האכזרית שהיה עליהם לעשותה".
כמה מבקרים הבינו כי המדובר בסרט אשר ישרוד לאורך זמן. "הוליווד רפורטר" כתב כי דורות עתידיים יתפנו למשימה של ניתוח גדולתו של הסרט, בעוד ש"קומונוויל" ניבא נכונה כי ספריית הקונגרס תדרוש עותק של הסרט לארכיבה.
כמה הערות שליליות הגיעו מן ה"ניו יורקר" אשר תיאר את הסרט כ"חתיכה יקרה של גבינת רוקפור הכוללת אך חיידק קטן של רעיון". "הניו יורק טיימס" כתב כי הרעיון להשתמש בקריין המת "אינו ראוי", אך מצא כי הדבר אינו מקלקל את הסרט.
הסרט היה גם להצלחה קופתית, כאשר במסע יחסי הציבור שלו ביקרה סוונסון באמצעות הרכבת בשלושים ושלוש ערים בארצות הברית במהלך מספר חודשים.
פרסים עריכה
"שדרות סאנסט" זכה בפרס האוסקר בקטגוריות: העיצוב הטוב ביותר בשחור לבן (הנס דרייר, ג'ון מיהאן, סם קומר וריי מויר); הפסקול המוזיקלי המקורי הטוב ביותר (פרנץ וקסמן); והתסריט הטוב ביותר (בילי ויילדר וד. מ. מרשמן). הסרט היה מועמד בשמונה קטגוריות נוספות.
על אף שרבים ציפו כי פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר יינתן לסוונסון, או לבטי דייוויס על תפקיד דומה של שחקנית מזדקנת הנופלת קורבן לתככיה של מעריצה צעירה ב"הכל אודות חוה", זכתה בו ג'ודי הולידיי. סוונסון זוכרת כי רבים באולם הסתכלו עליה בעת שהפרס ניתן להולידיי, בצפייה לסצנה גדולה מן החיים ומוטרפת בנוסח נורמה דזמונד.
שדרות סאנסט אף זכה בפרס גלובוס הזהב כסרט הדרמה הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, והפסקול הטוב ביותר. ויילדר ובראקט זכו בפרס גילדת הכותבים של אמריקה על תסריטם. איגוד ביקורת הסרטים של ארצות הברית בחר בסרט כסרט הטוב ביותר, ובסוונסון כשחקנית הטובה ביותר.
אחרי הסרט עריכה
"שדרות סאנסט" היה שיתוף הפעולה האחרון בין ויילדר ובראקט, ומהווה מעין נקודת אמצע בשנות השיא של הקריירה של ויילדר.
צ'ארלס בראקט המשיך בקריירת כתיבה וזכה באוסקר בשנת 1953 על תסריטו לסרט "טיטאניק" משנה זו. ויילדר המשיך להפתיע בשורת סרטים עם מרילין מונרו כ"חטא על סף ביתך" ו"חמים וטעים", ובעוד שהקריירה של בראקט דעכה תוך מספר שנים, המריאה הקריירה של ויילדר לשיאים.
ויליאם הולדן החל לקבל תפקידים ראויים. בשנת 1953 זכה באוסקר על תפקידו בסרט סטלאג 17 שביים ויילדר. בשנת 1956 נחשב לכוכב הגדול ביותר בארצות הברית.
גלוריה סוונסון לא השכילה ליצור תנופה לקריירה שלה לאחר הסרט. היא חשה שכל התסריטים שהיא מקבלת היו חיקויים עלובים של דמותה של נורמה דזמונד. בדמיינה קריירה שכולה "פרודיה על פרודיה" פרשה לבסוף מן המשחק.
ב-1957 החלה סוונסון בהפקת גרסה מוזיקלית לסרט בשם "בולבאר" (שדירה) בה ניתן לסרט "הפי אנד" הוליוודי כאשר דזמונד מברכת את הרומן בין גיליס ובטי שייפר, במקום לירות בגיליס. הסרט הופק לטלוויזיה.
מעמדו הנוכחי של הסרט עריכה
בשנת 1989 היה הסרט בין 25 סרטים שהוכרזו כ"בעלי משמעות מבחינה תרבותית" על ידי ספריית הקונגרס ונשמרו בארכיב הסרטים הלאומי.
סקרים שנערכו על ידי מכון הסרטים האמריקאי הראו כי כוח המשיכה של הסרט וההערכה לה הוא זוכה על ידי קולנוענים בני זמננו לא פחתו. בשנת 1998 דורג הסרט כמספר 12 ברשימת "מאה הסרטים האמריקנים הגדולים". כאשר ויילדר מת רבים ציינו את הסרט כאחד הגדולים בסרטיו. בסוף שנות התשעים רוב עותקי הסרט היו במצב גרוע, והנגטיב המקורי אבד. אולפני פרמאונט השקיעו כסף רב בהעברת הסרט לפורמט דיגיטלי. הגרסה המשוחזרת יצאה בפורמט די.וי.די. בשנת 2002.
סרטים אחרים אודות הוליווד עריכה
הוליווד עסקה בעצמה מאז שנות העשרים, אך באופן מתקתק ומושך, המתאר את חיי הכוכבים באופן אידיאלי. מספר חריגים מאופן תיאור זה כ"כוכב נולד" הקלאסי מ-1937 לא התקרבו אף לרמת התיאור של ויילדר, נגעו בצד האפל של הוליווד ברמיזות אך לא במפורש. "שדרות סאנסט" נחשב לסרט הראשון אשר התייחס לעשיית הסרטים באופן ציני וקודר. עד מהרה באו סרטים נוספים שנגעו בצד זה כ"שיר אשיר בגשם" משנת 1952 (העוסק אף הוא, אם כי באופן קליל, במעבר מהסרט האילם לסרט המדבר), ו"כוכב נולד" שהוסרט מחדש בשנת 1954. אף על פי שסרטים אלו לא הגיעו לרמת הקדרות והציניות של ויילדר הם נגעו בדרך הקלה והאכזרית בה יכול כוכב לאבד את תהילתו.
"שדרות סאנסט" החל בשורת סרטים בהם כוכבת עבר מזדקנת מנסה להיאחז בשרידי תהילתה, כגון "מה קרה לבייבי ג'יין" עם בטי דייוויס משנת 1962, "ציפור הנעורים המתוקה" עם ג'רלדין פייג' מ-1962, "עמק הבובות" עם סוזן הייוורד משנת 1967 ו"אמא יקרה" בכיכוב פיי דאנאוויי משנת 1981. הרעיון של אישה מבוגרת המתאהבת בצעיר ממנה הפך אף הוא לקלישה הוליוודית בסרטים כגון "האביב הרומאי של גב' סטון" בכיכוב ויוויאן לי ווורן בייטי משנת 1961.
הסרט ממשיך להשפיע על סרטים הנעשים עד היום. ביניהם סרטו של דייוויד לינץ' "מלהולנד דרייב", או סרטו של רוברט אלטמן "השחקן".
הגרסה המוזיקלית עריכה
ערך מורחב – שדרות סאנסט (מחזמר)
המחזמר שדרות סאנסט, הגרסה המוזיקלית לסרט, הועלה לראשונה בשנת 1993 על במות לונדון. הגרסה, מאת המלחין הבריטי המפורסם אנדרו לויד ובר, נותרה נאמנה לקו העלילה ולדיאלוג, וניסתה להעלות תפאורה דומה לזו המופיעה בסרט. בילי ויילדר נתן את ברכתו למחזה. המחזה זכה להצלחה.
לקריאה נוספת עריכה
- דני מוג'ה, אהבנו כל כך – 100 סרטי מופת, מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, הערך "שדרות סנסט", עמ' 78–80
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של שדרות סאנסט
- שדרות סאנסט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
"שדרות סאנסט", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"שדרות סאנסט", באתר נטפליקס
"שדרות סאנסט", באתר AllMovie (באנגלית)
"שדרות סאנסט", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"שדרות סאנסט", באתר Box Office Mojo (באנגלית)- "שדרות סאנסט", באתר Metacritic (באנגלית)
- "שדרות סאנסט", באתר אידיבי
- "שדרות סאנסט", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
"שדרות סאנסט", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- אורי קליין, 60 שנה לשני הסרטים שציינו את הדעיכה ההוליוודית, באתר הארץ, 8 בינואר 2010
