שחרור

מין של עוף ממשפחת הקיכליים

שַׁחֲרוּר (שם מדעי: Turdus merula) הוא מין ציפור שיר ממשפחת הקיכליים. נפוץ באירופה, באסיה ובצפון אפריקה והובא על ידי האדם לאוסטרליה ולניו זילנד.

קריאת טבלת מיוןשחרור
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
תת־סדרה: דמויי־דרור
משפחה: קיכליים
סוג: קיכלי
מין: שחרור
שם מדעי
Turdus merula
ליניאוס, 1758
תחום תפוצה
     תפוצת קיץ
     מצוי כל השנה
     שטחי חריפה
     אזורים שאליהם הגיע בעזרת האדם
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אורכו של השחרור הוא 23.5–29 ס"מ, מוטת כנפיו היא 39–45 ס"מ ומשקלו נע בין 80 ל-125 גרם. גוף הזכר כולו שחור (מכאן שמו בעברית ובערבית) מלבד טבעת צהובה מסביב לעיניו ומקור צהוב. בנקבה בוגרת, הנוצות והמקור הם בצבע חום ואין טבעת צהובה מסביב לעיניים. לגוזלים יש צבע נוצות בהיר במקצת משל הנקבות, וחזה מנומר.

אורח חיים עריכה

השחרור חי בעבר רק ביערות, אך מאז ראשית המאה ה-19 הוא הסתגל לנופים שהאדם יצר: ערים, פארקים, מטעים וגינות. לרוב השחרור הוא ציפור יציבה (שאינה נודדת), אך אוכלוסיותיו הצפוניות נודדות וחורפות במזרח התיכון.

בישראל חלק מהשחרורים יציבים ומקננים, וחלקם חורפים בלבד, מגיעים בחודש נובמבר ועוזבים במרץ. פרטים מעטים חולפים בישראל בדרכם למקום אחר בו יבלו את החורף. בחורף ניתן לפגוש בפרטים משוטטים, שלא פעם מתלהקים באזורים שופעי מזון: עצי זית בעת המסיק, ברושים או עצי אזדרכת מצויה. להקות אלה מורכבות בעיקר מזכרים.

תנועה עריכה

השחרור חששן יותר משאר בני סוגו, ולרוב לא מתרחק מסבך הצמחייה. כשמטרידים אותו הוא מתעופף במהירות לסבך בעוד הוא משמיע קול צריחה טיפוסי. השחרור עף לטווחים קצרים, לרוב אינו מגביה עוף, בחתירות כנפיים מהירות. הוא נוחת עם כנפיים שמוטות קמעא וזנב מורם. תנוחה זו הוא מציג גם במצבי התרגשות.

השחרור נע על הקרקע בצורה אופיינית, כשהוא רץ ומנתר לסירוגין, עוצר כל כמה מטרים, ותר אחר טרפו באמצעות עיניו ואוזניו.

תזונה עריכה

השחרור ניזון מפרוקי-רגליים ומתולעים, וכן מזרעים וגרגרים. נצפה גם אוכל לטאות. את מזונו הוא מחפש בעיקר בין עלי שלכת ונשורת עצים, אך מגיע רבות גם למדשאות בחיפושיו. כדי לחשוף את מזונו השחרור מחטט ומפשפש בין העלים והענפים עם מקורו, וגם גורף עם רגליו. מפעם לפעם הוא עוצר ומטה ראשו לקרקע, בין אם כדי להיטיב לראות, או כדי לשמוע טוב יותר.

רבייה עריכה

 
ביצים בקן

הנקבה בונה את הקן במסעף ענפים, מטר או שניים מעל הקרקע. הקן נבנה בצורת סלסלה מעשבים, שורשים ועלים, ו"מטויח" לרוב בבוץ.[2]

הנקבות מתחילות להטיל לרוב באמצע מרץ. הנקבה מטילה לרוב 3–4 ביצים. על הביצה יש דגם מנומר של נקודות חומות אדמדמות, על רקע ירקרק טורקיז. ממדי הביצה של תת-המין השליט הם 29X21 מ"מ והיא שוקלת 7.2 גרם בממוצע. הדגירה נעשית לרוב על ידי הנקבה לבדה.

לאחר 12–14 ימים, בוקעים הגוזלים מן הביצים. בשלב זה הם סומים ובעלי פלומה דלילה וארוכה, בצבע אפרפר, על ראשם וגבם.[2] הגוזלים פורחים מהקן לאחר 9–10 ימים.

השחרור בתרבות עריכה

 

שירת השחרור
קובץ שירה נוסף
שירת זכר השחרור
לעזרה בהפעלת הקבצים

כשרות עריכה

בעיר ליבורנו שבאיטליה, הייתה מסורת הלכתית שהכשירה את אכילת השחרור.[3] כאשר נשאל על כך רבי שמואל אבוהב, איש ונציה, הוא השיב כי עניין זה אינו ידוע לו.[4] בעקבות תשובתו אסרו פוסקים נוספים את אכילת השחרור.[5]

מסורת זו אבדה ככל הנראה במרוצת הדורות, ואף הרב הראשי לאיטליה, אליהו טואף, יליד ליבורנו, העיד כי אינו זוכר מסורת פעילה המתירה את אכילת השחרור.[6]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ שחרור באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ 1 2 http://www.oiseaux-birds.com/card-common-blackbird.html
  3. ^ חיד"א, מחזיק ברכה יורה דעה פב, ו; רבי יצחק בן מנחם כהן, זבחי כהן, עמ' 12 במהדורת 1832.
  4. ^ דבר שמואל סימן קעד
  5. ^ למשל: רבי יצחק לאמפרונטי, פחד יצחק ו (עמ' סז במהדורת1886).
  6. ^ עדותו הובאה במכתבו של הרב שמואל די-סיני, בתוך: זהר עמר, מסורת העוף, תשס"ד, עמ' 58-57.