שלמה לביא
שלמה לביא (לבקוביץ) (חנוכה תרמ"ג, 1882 – ב' באב תשכ"ג, 23 ביולי 1963) היה חלוץ איש העלייה השנייה, מאבות התנועה הקיבוצית וחבר הכנסות הראשונה והשנייה. היה זקן חברי הכנסת הראשונה.
 | |||||
| שלמה לביא, 1951 | |||||
| לידה |
דצמבר 1882 חנוכה ה'תרמ"ג פלונסק, פולין | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
23 ביולי 1963 (בגיל 80) עפולה, ישראל | ||||
| מדינה |
 ישראל | ||||
| תאריך עלייה | 1905 | ||||
| מקום קבורה | בית העלמין, גדעונה | ||||
| מפלגה |
מפא"י  | ||||
| |||||
  | |||||
ביוגרפיה עריכה
שלמה לביא נולד למשפחת לבקוביץ מחסידי גור בפלונסק שבפולין הרוסית (עיר הולדתו של דוד בן-גוריון). היה פעיל בתנועת הנוער הציונית "אגודת עזרא" שהקימו בפלונסק בן-גוריון ושלמה צמח.
לביא עלה לארץ ישראל בשנת 1905, בימי העלייה השנייה. עבד כפועל בפרדסים בפתח תקווה וסג'רה. בשנת 1905 השתתף בכנס היסוד של "הפועל הצעיר". בשנת 1909 השתתף בהקמת ארגון "השומר", ובמרוצת הזמן עבר מהפועל הצעיר לאחדות העבודה ולאחר מכן, בשנת 1931, עם איחוד שתי המפלגות היה לאיש מפא"י וממנהיגיה. בשנות מלחמת העולם הראשונה עבד בחוות כנרת.
שלמה לביא היה אבי הרעיון של מעבר מן הקבוצה, שהייתה חבורה קטנה ואינטימית, לקבוצה הגדולה (שבמרוצת הזמן הפכה לקיבוץ). לביא היה ממקימי הקיבוץ עין חרוד בשנת 1921, וגר בו עד מותו.
בשנת 1922 נשא את רחל זיסלה (תשרי תרנ"ט – ט"ז בחשוון תרצ"א).
בימי מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 60, התנדב שלמה לביא לצבא הבריטי ושירת כנהג ביחידת תובלה. שני בניו, ירובעל והלל, נפלו במלחמת העצמאות.
לאחר הקמת המדינה היה חבר הכנסת הראשונה והשנייה. קיבוץ עין חרוד העמיד מדי פעם לרשותו של לביא טנדר של הקיבוץ לשם נסיעותיו לישיבות הכנסת. באחת מנסיעותיו בוואדי עארה, בעת שנעשו עבודות בכביש, פגע בפועל שעבד בכביש והרגו. למרות חסינותו כחבר כנסת דרש לביא להסיר חסינותו ולעמוד לדין בשל התאונה. דרישתו נענתה לבסוף והוא הועמד לדין, הורשע בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות שאין בה רשלנות פושעת ונקנס בסכום של 100 ל"י.[1] בכך היה לחבר הכנסת הראשון שהורשע בפלילים.[2]
בשנות החמישים, בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד, עבר לביא לעין חרוד איחוד והיה לאחד מראשי איחוד הקבוצות והקיבוצים.
שלמה לביא כתב מספר ספרים ובהם מאמרים בענייני היישוב והתנועה הקיבוצית. כן פרסם קובצי סיפורים וחיבר רומן אוטוביוגרפי בשם "עלייתו של שלום ליש" (עינות; עם עובד, תשט"ז–תשכ"ד), שזיכה אותו בפרס אוסישקין לשנת תשט"ז.[3]
שלמה לביא נקבר לצד אשתו רחל שנפטרה בדמי ימיה בבית העלמין ליד היישוב גדעונה שלמרגלות הגלבוע. הותיר את בתו אילנה לוז, גננת בעברה ותושבת מושב בני עטרות.
בן-גוריון כינה אותו "האיש המופלא ביותר בעליה השנייה".[4]
שלוש שנים לאחר מותו נחנך בקיבוצו "בית לביא", בית תרבות ואולם עיון.[5] על שמו רחוב שלמה לביא בקריית חיים.
ספריו עריכה
- אחדות הקבוצה, תל אביב: דבר, תרצ"ז.
- ש’ לביא (הביא לדפוס), יום אחד, תל אביב : המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, ת"ש. (על "עלית קבוצת "השדה" על אדמתה") (ספרון)
- כתבים נבחרים; עם מבוא מאת ב' כצנלסון, תל אביב: עם עובד ('כתבי תנועת העבודה'), תש"ד.
- מגילתי בעין חרוד: רעיונות, זכרונות ומעשים, תל אביב: עם עובד, תש"ז. (לחצי יובלו של עין חרוד, י"ח באלול תש"ו)
- זימוני חיים: ספורים; מבוא: דב סדן, תל אביב: מ' ניומן, תשי"ב.
- עליתו של שלום ליש, 2 כרכים, תל אביב: עינות; עם עובד, תשט"ז–תשכ"ד.[6] (כרך א בהוצאת עינות, כרך ב ("עלייתו של שלום ליש") בהוצאת עם עובד) (הדפסה נוספת: חיפה: מועצת פועלי חיפה – ועדת התרבות ('ספרית ילקוט'), תשי"ז) (מהדורה ב: תל אביב: עיינות, תשי"ז) (רומן אוטוביוגרפי, על עלייתו של חלוץ עברי)
- עלייתו של שלום ליש, 2 ספרונים; מעובד בעברית קלה בידי גליה ירדני, ירושלים: המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית ('גשר: ספרונים בעברית קלה'), תשכ"א. (הופיע במהדורות נוספות)
- מערכות; בעריכת יהודה ארז, תל אביב: עיינות, תשכ"ח. (קובץ מאמרים על בעיות המדינה)
לקריאה נוספת עריכה
- "ישוב חומה־ומגדל בבקעת בית־שאן", מזכרונות ש. לביא, תרצ"ז (1937), בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, חלק שני, פרק קיט, עמ' 1245–1266.
- שלמה לביא: ליום השלושים, עין חרוד: איחוד הקבוצות והקבוצים, תשכ"ג.
קישורים חיצוניים עריכה
שלמה לביא, באתר הכנסת - שלמה לביא, באתר כנסת פתוחה
- דוד תדהר (עורך), "שלמה לביא (לבקוביץ)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2548 דוד תדהר (עורך), "המשך", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יג (1963), עמ' 4358
- מ. שרת: לביא הגשים אחדות הרוח והגוף, דבר, 5 באוגוסט 1956
- ד. מלץ, שלמה לביא איננו, דבר, 24 ביולי 1963, המשך
- ד. בן-גוריון, ד. בן-גוריון על ש. לביא, דבר, 24 ביולי 1963
- שלמה לביא למנוחות, דבר, 26 ביולי 1963, המשך
- שבעה לשלמה לביא, דבר, 31 ביולי 1963
- רבקה גובר, "למה לא אני"?, דבר, 22 באוגוסט 1963, המשך
- מרכז מפא"י העלה זכרו של שלמה לביא, דבר, 23 באוגוסט 1963
- מדברי יו"ר הכנסת קדיש לוז, הכל בלביא היה מקורי, דבר, 23 באוגוסט 1963
- שנה למותו של שלמה לביא, דבר, 17 ביולי 1964
- שמעון קושניר, שלמה לביא ז"ל (ביום-השנה לפטירתו), מעריב, 19 ביולי 1966
- דבורה סגל, שלמה לביא, איש עין-חרוד (שמונה שנים למותו), דבר, 7 בספטמבר 1971
- רשימת הפרסומים של שלמה לביא, בקטלוג הספרייה הלאומית
- נעמי גושן, 50 למותו של שלמה לביא - הוגה "הקיבוץ הגדול", באתר mynet קיבוץ, 22 באוגוסט 2013
- נדב מולצ'דסקי, "הכרח לי וגם כלפי מצפוני", באתר העין השביעית, 6 בדצמבר 2018
על "עלייתו של שלום ליש":
- יעקב פיכמן, חזון העבודה, דבר, 13 ביולי 1956
- ע. ב. ג., ספרו של שלמה לביא, דבר, 5 בספטמבר 1956
- אנדה עמיר, "עליתו של שלום ליש", דבר, 2 בנובמבר 1956
- י. ז. יונתן, ספר הגורלות, הצופה, 2 בנובמבר 1956
מפרי עטו:
- בפונדק – מלאך מושיע (מתוך הספר "שלום ליש"), דבר, 17 בדצמבר 1954
- מאז, דבר, 15 ביולי 1955 (מתוך "שלום ליש")
- תהפוכות היום, דבר, 5 באוקטובר 1962, המשך (פרק מהספר "עלייתו של שלום ליש", ספר ב חלק ג)
הערות שוליים עריכה
- ^ שלמה לביא נקנס ב-100 ל"י, זמנים, 9 בספטמבר 1954
- ^ כך נראית שחיתות פורחת, באתר כלכליסט, שגיאה: זמן שגוי
- ^ לביא ורפאלי זכו בפרס אוסישקין, מעריב, 17 בספטמבר 1956; לביא ורפאלי זכו בפרס אוסישקין, דבר, 18 בספטמבר 1956; "פרס אוסישקין" ללביא ורפאלי, הצופה, 18 בספטמבר 1956; ש. לביא וא. רפאלי זכו בפרס אוסישקין, חרות, 18 בספטמבר 1956; א. ח. א., עם פרס אוסישקין, דבר, 18 בספטמבר 1956.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ג, פרק יב, עמ' 1407.
- ^ מ. טננבוים, עין חרוד מכבדת זכר מייסדה: בית לביא ייחנך בשבוע הבא, מעריב, 23 באוגוסט 1966; בית לביא נחנך בעין-חרוד, דבר, 2 בספטמבר 1966.
- ^ ביקורת: יעקב פיכמן, חזון העבודה, דבר, 13 ביולי 1956; ע. ב. ג. [עמנואל בן-גריון], ספרו של שלמה לביא, דבר, 5 בספטמבר 1956; אנדה עמיר, "עליתו של שלום ליש", דבר, 2 בנובמבר 1956; י. ז. יונתן, ספר הגורלות, הצופה, 2 בנובמבר 1956.