שמועה

שמועה היא ידיעה לא-מאומתת המועברת באופן לא-פורמלי בתחומי חברה מסוימת. שמועה נוצרת כאשר לא קיימת מערכת תקשורת מדויקת, מלאה או אמינה מספיק בנוגע למידע המועבר.

המאפיין החשוב ביותר של שמועה הוא היותה ניתנת לעיוות בהתאם לנטיות הפרטים המעבירים אותה. לרוב נפוצות שמועות בנושאים ובמצבים טעוני-רגש, גורם המגביר את סילוף השמועה.

שמועה היא אחת מדרכי התקשורת בחברת המון. הדרך הבסיסית להפצתן של שמועות היא העברתן מפה לאוזן, וגם בדרך זו זוכה שמועה מרגשת לתפוצה רחבה. ניצול אמצעי התקשורת להפצתה של שמועה מגביר את מהירות הפצתה. בין שלל האפשרויות שפתח האינטרנט, נכללת גם היכולת להפצה נרחבת ובלתי מבוקרת של שמועות. הוצאת צו איסור פרסום, שמטרתו מניעת חשיפתו של מידע מסוים, גורמת לעיתים לגל שמועות המופצות ברשתות החברתיות. ב-2016 נערך בישראל ניסוי שהדגים כיצד סיפורים מפוברקים זוכים לאמון ולתפוצה רחבה ברשתות החברתיות.^[1]

ביידיש, מוכרת המילה "שמועסן" - במובן - לשוחח. ואין לה כל קשר למילה "שמועה". מקור המילה "שמועסן", במילה הארמית שמעתא - סוגיה בתלמוד.

משמעות המילה "שמועתן" בארמית - לדבר על סוגייא, לדון בסוגייא.

שמועות שווא במהלך ההיסטוריה עריכה

באחד הימים נתבשר הסופר מארק טוויין שהוא בר מינן ואפילו קיבל ידיעות עקשניות על המאורעות שהתרחשו בטקס לווייתו. הוא הגיב באומרו ש"השמועות על מותי היו מוגזמות למדי". בתקופתו, במאה ה-19, לא היה אפשר להפיץ שמועה שכזו ברבים. בישראל הודיע זלמן וינדר לכנסת, בשנת 1999, שחבר הכנסת אמנון רובינשטיין נפטר (במציאות, הוא עודנו חי), והודעת שווא זו הופצה בהמונים באופן היעיל ביותר שרק אפשר: מעל דוכן הנואמים ועל ידי היושב ראש אברהם בורג, בשידור ישיר בטלוויזיה.
לאחר מותו של הקיסר הגרמני, פרידריך ברברוסה (אדום הזקן), הופצה ברחבי גרמניה השמועה שעודנו בחיים למעשה והוא יושב ומחכה בארמונו לאיחוד הארץ. היו שתיארו כי בזמן ההמתנה החל מתארך זקנו האדמוני, עד שחדר מבעד לשולחן השיש שבחדרו.
לאחר נפילת הבסטיליה בשנת 1789 נפוצה בצרפת השמועה שכנופיה של שודדים איומים עוברת מכפר לכפר ובוזזת אותם. הכפריים אחוזי הבהלה שחששו כי לחמם ייגזל מהם, הצטיידו בנשק ובתחמושת והמתינו לשודדים שמיאנו להופיע (כי לא היו כאלה מעולם). שמועה זו מכונה "הפחד הגדול", ויש לה תרומה מכרעת להצלחת המהפכה הצרפתית בכך שהכפריים, שחששם היה כה גדול, סברו שהאצילים לא יוכלו בפעם הזו לסייע להם, כי הכנופיה היא מסוכנת ביותר ובמיוחד לבעלי הממון. לכן גם לא ביקשו עוד להסתתר תחת מחסה האצולה. במקום זאת, ניסו בכוחותיהם המשותפים להגן על רכושם מפני אימת השודדים, ובכך בעצם ביססו את עקרונות השיתוף, הצדק והאחווה בדמוקרטיה המתפתחת בארצם.
העם היהודי סבל משמועות מרושעות לאורך ההיסטוריה. אחת הנודעות בהן היא "שמועת אורליון" שהתפשטה בצרפת כולה בשנות ה-40 של המאה ה-20, ולפיה היהודים סוחרים בבנותיה הנוצריות של צרפת ומוכרים אותן בחשאי להרמונות בארצות ערב. לעלילות נוספות שנטפלו על היהודים, ראו: המוות השחור, עלילת דם והפרוטוקולים של זקני ציון.
כאשר הועלה שמו של דן שומרון כמועמד למינוי לרמטכ"ל נפוצו שמועות כי הוא הומוסקסואל, לשם סיכול המינוי. ראש הממשלה, יצחק שמיר, הקים ועדה בדיקה שמטרתה אישוש או דחייה של השמועות בדבר נטייתו המינית של שומרון. השב"כ הפריך את השמועות, מה שסלל את הדרך למינוי שומרון כרמטכ"ל ה-13.^[2]

מצבה הביטחוני המיוחד של מדינת ישראל והעובדה שלישראלים רבים יש מכרים קרובים במערכת הביטחון, הביאו לגלי שמועות במקרים רבים שבהם לא פורסם מידע רשמי. בסלנג העברי מיוחסות שמועות אלה לרב-סרן שמועתי. דוגמאות:

בעקבות גל שמועות בעקבות חטיפת שלושת הנערים ביוני 2014 פרסם דובר צה"ל השוללת שמועות אלה וקבע כי "המידע המהימן והמבוסס היחיד הוא זה שיוצא מדובר צה"ל ובקולו".^[3]
בעקבות תאונת מסוק קרב שאירעה באוגוסט 2017 נפוצו שמועות שהרמטכ"ל נהרג בתאונה זו, ודובר צה"ל נאלץ לפרסם הודעה כי "השמועות אודות אישיות בכירה שנפגעה בתאונה לא נכונות ולא מבוססות".^[4]

שמועות הזוכות לאישור עריכה

מידע שיש בו חדירה לפרטיות של ידוענים מופץ לעיתים כשמועה, ורק כעבור זמן זוכה לאישור.^[5]

כאמור, בישראל נפוצות שמועות רבות העוסקות באירועים ביטחוניים. לצד שמועות שמתבררות כשמועות שווא, שמועות אחרות מתבררות כנכונות. דוגמה: במהלך מלחמת יום הכיפורים לא פורסמו שמות החללים במלחמה (פרסום רשמי של רשימת החללים המלאה ניתן רק כחצי שנה לאחר המלחמה). עם זאת, שמועות על חללים נפוצו בציבור.

ערב יציאת צה"ל למבצע צוק איתן" הופצה בקבוצות "ווטסאפ" וברשתות החברתיות השמועה שישראל עומדת לצאת למבצע רחב היקף ברצועת עזה, ושמו מבצע "צוק איתן". אמצעי תקשורת אחדים פרסמו הכחשה לשמועה, אך כעבור שעות אחדות התברר שהשמועה נכונה.^[6]

שמועות בספרות עריכה

הסופר הרוסי ניקולאי גוגול, שחווה בצעירותו את השמועה העיקשת והאלמותית כמעט, כי נפוליאון מתהלך בקרב הציבור באין יודעין, עשה שימוש מרכזי בשמועות בשתיים מן המעולות שביצירותיו:
- שמועה שנפוצה בעיר כולה, כי צ'יצ'יקוב גמר אומר לחטוף את בתו של שר המחוז, הביאה אותו ליטול עמו את נפשותיו המתות ולהימלט משם. - נפשות מתות, חלק ראשון (1842).
- שמועות סיפרו כי ראש העיר, הוא גם השופט, היה מתחפש לדמות אחרת בסיוריו בחבל ארצו, והיה רושם את מסקנותיו ביומנו כדי לתעד את תגובותיהן של הבריות במפגשן עמו, כחלק ממחקר שערך והיה מגחך לעצמו בקוראו את רשמיו בשובו לחיק מקורביו. - נפשות מתות, חלק שני, (לא פורסם).
- הופצה שמועה בעיירה אחת, שהאדם הזר והמשונה שהופיע שם לפתע הוא המפקח מטעם הממשלה שכולם מצפים לבואו. השמועה גרמה לכך שיתקבל בכבוד מלכים בכל מקום אליו פנה, ואף זכה למנת שייחודים שאפילו הצאר לא היה זוכה לה, עד אשר הופיע המפקח האמיתי. - רביזור (1836).