תאוריית השחקן-רשת
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
תאוריית השחקן-רשת (Actor-Network Theory, ידועה גם כ-Actant-Network Theory או בקיצור "ANT") היא תאוריה במדעי החברה, אשר פותחה בהדרגה החל משנות ה-80, ומיוחסת בעיקר לברונו לאטור ומישל קאלון. התאוריה החלה כגישה ביקורתית בתחום הסוציולוגיה של המדע ובהמשך השפיעה על תחומים נוספים בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה של המדע, לימודי מגדר ואף מנהל עסקים. מקובל לראות את התאוריה כאחת מאבני היסוד של המחשבה הפוסט-הומניסטית.
רקע עריכה
עד לראשית שנות ה-80, שלטו בסוציולוגיה של המדע שתי אסכולות עיקריות: "הסוציולוגיה של הטעות", אשר הושפעה בעיקר מכתיבתו של רוברט מרטון, וגישת ה"הבניה החברתית של המדע", אשר נחשבה לביקורתית יותר. "הסוציולוגיה של הטעות" הגדירה את המדע כתחום אובייקטיבי, המגן על עצמו מהשפעות חברתיות ופוליטיות באמצעות נורמות ייחודיות לקהילה המדעית.[1] מנקודת מבט זו, השפעתם של גורמים חברתיים על המדע מסתכמת בהסטת המדע מהמסלול לגילוי האמת ולגרימת טעויות. מנגד, גישת ההבניה החברתית של המדע, אשר זוהתה בעיקר עם הסוציולוגים הארי קולינס ודייוויד בלור, טענה כי דיוק ואובייקטיביות מדעיים, ממש כמו טעויות, הם תוצרים חברתיים ולפיכך יש להסביר כל תוצר מדעי כמושפע מכוחות חברתיים, כלכליים ופוליטיים. סוציולוגים של הבניה חברתית של מדע התמקדו בחקר מקרי מבחן של מחלוקות מדעיות, וטענו כי ככלל, מחלוקות בין מדענים מוכרעות בהתאם לכוח הכלכלי, החברתי והפוליטי בו מדענים מחזיקים.
ברונו לאטור, שהיה מההוגים הראשונים שפיתחו את תאוריית השחקן-רשת, ביקר את שתי הגישות הללו. הוא טען בספרו "המדע בפעולה"[2] כי עובדות מדעיות הן התוצר הסופי של תהליך המחקר המדעי, ועל כן לא ניתן להישען על עובדתיותן על מנת להסבירן, כפי ש"הסוציולוגיה של הטעות" עושה. מאידך גיסא, הוא ביקר את גישת ההבנייה החברתית, וטען כי היא מייחסת את יישובן של מחלוקות מדעיות לאינטרסים ויחסי כוח בחברה, ומתעלמת מהעובדה כי יישובן של מחלוקות מדעיות מגדירה מחדש את החברה ואת יחסי הכוח שבה.
מחקרים אמפיריים עריכה
הביקורת של "ההבנייה החברתית של המדע" ושל "הסוציולוגיה של הטעות" הובילה את ברונו לאטור ומישל קאלון לנסח מתודולוגיה רדיקלית יותר לחקר המדע. במהלך שנות ה-80 וה-90, השניים פרסמו סדרה של מחקרים היסטוריים ואתנוגרפיים על תהליך הייצור של אמיתות מדעיות, אשר ניסחו את התובנות התאורטיות של גישת השחקן-רשת ויישמו אותן אמפירית. קאלון, למשל, חקר ביולוגים ימיים אשר עקבו אחרי אוכלוסיית הצדפות במפרץ סן בריו שבצרפת וניתח את היחסים ההדדיים בין הביולוגים, אוכלוסיית המדענים המקומית והצדפות.[3] לאטור פרסם את הספר "פיסטורה של צרפת", מחקר היסטורי על עבודתו של לואי פסטר, אשר ניתח את האופן שבו טכנולוגיית הפיסטור עיצבה מחדש את החברה הצרפתית, את הטבע ואת מעמדו האקדמי של פסטר.[4] ב-1996 פרסם לאטור את הספר "ארמיס: או אהבת הטכנולוגיה", בו תיאר את פיתוחו וכשלונו של פרויקט חדשני של תחבורה ציבורית בפריז. כמו כן, פרסמו לאטור, קאלון וכותבים אחרים כמו ג'ון לואו ווויב בקר מחקרים רבים נוספים בתחום הסוציולוגיה של המדע והטכנולוגיה. מחקר בישראל שעשה שימוש בתאורית שחקן רשת הוא המחקר של אפרת נוני וייס (2016) על מדענים במעבדה לנוירוביולוגיה שעושים שימוש בחיית מעבדה בשם אפליזיה, המחקר משקף את הרעיון שלא ניתן להבין את הנעשה במעבדה ללא התייחסות לתכונותיה של האפליזיה כחיית מעבדה, אך יחד עם זאת מעמיד לביקורת את עקרון הסופר סימטריה (supersymmetric) שמציע לאטור ומראה כי לשחקנים האנושיים (המדענים) יש כוח בנייה ותפעול לעומת השחקנים הלא אנושיים (האפליזיות) הנעדרים כוח זה.
עקרונות תאורטיים עריכה
סימטריה בין שחקנים אנושיים לשחקנים לא-אנושיים עריכה
בניגוד לתאוריות סוציולוגיות אחרות, המתמקדות בניתוח של יחסים בין בני אדם, תאוריית השחקן-רשת מנתחת גם קשרים בין אובייקטים לא-אנושיים לבין בני אדם. העולם על פי תאוריית השחקן-רשת מורכב ממערכים (assemblages) של גורמים אנושיים ובלתי-אנושיים, המצויים ביחסים הדדיים ומעצבים זה את זה. בכך מהווה התאוריה כר פורה לבחינת היחסים בין בני אדם לסביבתם, ובוחנת את האופן שבו גורמים לא אנושיים משחקים תפקיד מרכזי בעיצובם של יחסים חברתיים. תפיסה זו היא אחת מאבני היסוד של המחשבה הפוסט-הומניסטית.
שבירת האבחנה בין מבנה חברתי לבין שחקנים עריכה
תאוריית השחקן-רשת שוברת את הדיכוטומיה בין סוכנות למבנה חברתי, אשר אפיינה את מרבית התאוריות הסוציולוגיות מאז שנות ה-60. על פי רוב, סוציולוגים קלאסיים התייחסו למבנה החברתי כעצמאי מאינדיבידואלים, ואל אינדיבידואלים כבעלי פוטנציאל להשפיע על המבנה ובכל מקרה - כמושפעים ממנו תמיד. לעומת גישות אלה, תאוריית השחקן-רשת מתייחסת לכל אדם או אובייקט כגורמים במערכים גדולים יותר, ובו בזמן, כמערכים המורכבים מגורמים אחרים. למשל, פרויקט הרכבת "אראמיס" אותו חקר לאטור היה בעצמו "מערך", שנוצר מהחיבור בין גורמים אנושים ובלתי אנושיים שונים: פוליטיקאים שקידמו אותו, מדענים שפיתחו אותו, טכנאים שתחזקו אותו, כמו גם מסילות ברזל, קווי חשמל, מחשבים וקרונות. כל אחד מהגורמים הללו מקבל בעצמו את תכונותיו מיחסו לגורמים האחרים; למשל, מעמדם של המדענים והטכנאים המעורבים בפרויקט תלוי בהצלחתה של הרכבת לתפקד, ומאידך הרכבת לא תתקיים ללא תמיכתם של גורמים אנושיים - פוליטיקאים, טכנאים ונוסעים. במובן זה, העולם החברתי והלא חברתי מהווה רשת של השפעות הדדיות: כל "מבנה" מורכב מגורמים רבים, וכל אחד מהגורמים הללו מהווה בעצמו מבנה.
ביקורת על מושג ה"חברה" עריכה
לאטור ביקר את נטייתם של סוציולוגים בני זמננו להתייחס לחברה כאל משתנה מסביר. "חברה", על פי לאטור, היא לא גורם יציב שיכול להסביר באופן סיבתי תופעות אחרות.[5] לאטור העדיף לנתח רשתות - תלכיד היברידי של גורמים אנושיים ובלתי אנושיים, ולא להגביל את מסגרת הניתוח לשחקנים האנושיים בלבד. באחד מספריו המאוחרים הוא קרא להחליף את הסוציולוגיה (Sociology) בא-סוציולוגיה (Associology) - לחקור "חיבורים" בין גורמים שונים ולא את החברה.[6]
ריאליזם אונטולוגי עריכה
השפעה מחוץ לסוציולוגיה של המדע עריכה
מודרניות ופוסטמודרניות עריכה
סוציולוגיה פוליטית עריכה
מגדר עריכה
כלכלה ומנהל עסקים עריכה
החל מסוף שנות ה-90, מישל קאלון ואחריו סוציולוגים נוספים כמו דונלד מקנזי החלו ליישם את עקרונות התאוריה בחקר הכלכלה ובפרט במחקר הסוציולוגי של שווקים פיננסיים. ב-1998 פרסם קאלון מבוא לאסופת מאמרים בעריכתו ובו ניסח אג'נדה מחקרית אשר תנתח את מדע הכלכלה לא כמייצג של החיים הכלכליים, אלא כמעצב אותם. בעשור שלאחר מכן היווה המבוא השראה לשורה של חוקרים צעירים אשר ניתחו את השפעתן של תאוריות כלכליות על הכלכלה. תחום זה הוא מתחומים הפוריים ביותר כיום בענף הסוציולוגיה הכלכלית.
תקשורת עריכה
לפי התיאוריה, ערכו של השחקן נגזר מתפקודו בתוך הרשת, וכלל השחקנים ברשת תלויים אלו באלו לצורך מימוש מטרתה המלאה של הרשת. כאשר אחד מהגורמים הללו לא ממלא את תפקידו, נוצר כשל במימוש מטרת הרשת[7]. התלות ההדדית של כלל השחקנים ברשת באה לידי ביטוי בפלטפורמות אינטרנט. בפלטפורמות הללו, ככל שיש יותר שחקנים ברשת היא נהיית מועילה יותר עבורם וכך תלותם בפלטפורמה גדלה. למשל, רשתות חברתיות הופכות להיות רלוונטיות יותר למשתמשים ככל שיש בהן יותר חברים, ואלגוריתמים של חיפוש משתפרים ככל שיותר אנשים עושים בהם שימוש[8]. אם מוציאים מהרשתות הללו את מי ממרכיביהם, תפקודן ייפגע. כך למשל, אם יוציאו מרשת חברתית את חבריה, הרי שהיא לא תוכל עוד לתפקד כרשת חברתית. התרחבות הרשתות הדיגיטליות מנכיחה את התיאוריה באופן מוחשי – רשתות רבות, חרף היותן וירטואליות לכאורה, מכילות בתוכן שחקנים פיזיים כמו לוויינים, מסכים, מודם ודיסקים וכן שחקנים אנושיים דוגמת מהנדסות תוכנה המתחזקות את המערכת. בהיעדר מי מהרכיבים הללו, לא יהיה ניתן לעשות שימוש באמצעי תקשורת מבוססי אינטרנט, GPS ועוד. כלומר, רשתות תקשורת אלו ממחישות את הטענה התאורטית של ANT כי לא קיימת דיכוטומיה בין הרכיבים האנושיים לרכיבים הלא אנושיים ברשת ובמקום זאת שמה דגש על חשיבותן של האינטראקציות בין השחקנים[7].
קישורים חיצוניים עריכה
- אתר "The Actor-Network Resource", המכיל קישורים רבים לעבודות אמפיריות ותאורטיות שנכתבו בתחום (מאוניברסיטת לנקסטר, אנגליה).
הערות שוליים עריכה
- ^ Steve Woolgar. 1986. Science. The Very Idea.
- ^ Latour, Bruno. 1987. Science in Action. Cambridge, Mass.: Harvard University Press
- ^ Michel Callon. 1986. "Some Elements of a Sociology of Translation", in Power, Action and Belief, edited by John Law. London: Routledge.
- ^ Latour, Bruno. 1988. The Pasteurization of France. Cambridge, Mass.: Harvard University Press.
- ^ הסוציולוג הקלאסי העיקרי שהתייחס לחברה באופן זה היה אמיל דורקהיים, אשר בספרו "כללי המתודה הסוציולוגית" טבע את המונח "עובדה חברתית". דורקהיים דגל בגישת ריאליזם חברתי, המתייחסת לחברה כאל עובדה קיימת היכולה להסביר את קיומן של עובדות חברתיות אחרות.
- ^ Latour, Bruno. 2005. Reassembling the Social. Oxford: Oxford University Press.
- ^ 1 2 BRUNO LATOUR, Networks, Societies, Spheres: Reflections of an Actor-Network Theorist, International Journal of Communication, 2011, עמ' 796–810
- ^ Srnicek Nick, Platform Capitalism, Polity, 2017, עמ' 43-50
7. נוני וייס אפרת (2016) תהליכי בנייה של אובייקט מדעי במעבדת מחקר. מגמות עמ' 386-360