תובלה צבאית
תובלה צבאית היא מערך יחידות צבאיות או אזרחיות הנותנות שירותי הובלה או תחבורה ליחידות צבאיות אחרות כפתרון למשימות החורגות מהשגרה. בצה"ל אחראי מרכז הובלה תחת אגף לוגיסטיקה במטכ"ל, לארגון ההובלה היבשתית בזמן שגרה ובזמן חירום: מערך כלי הרכב בצה"ל, הובלת טנקים, ציוד מכני כבד, מזון, ציוד וחלפים, הסעת חיילים ולוחמים, גיוס/הלאמת כלי רכב בעת חירום.
היסטוריה עריכה
בימים עברו, בטרם הוכנסה לשימוש ההובלה המכנית, השתמשו להובלת ציוד ומשאות בבני אדם ובבהמות משא. שימוש בבני אדם כבהמות משא אינו אפקטיבי, הן בשל המשא הנמוך שאדם יכול לשאת (20–30 ק"ג) והן בשל המרחק הקצר שהוא יכול לגמוא ביום. במסע ארוך אדם יישא למעשה רק את הצידה שהוא זקוק לה, ולא יוכל לשאת משאות נוספים. עם בהמות המשא נמנו בעלי החיים הגדולים שאולפו על ידי האדם: גמלים, סוסים, פרדות, חמורים ועוד. ככל שהחיה גדולה יותר היא יכולה לשאת משא במשקל רב יותר.
במלחמת האזרחים האמריקנית השתמשו בשדרות של קרונות משא. הקרונות היו בני 4 גלגלים ונגררו על ידי 4 סוסים או 6 פרדות. הם יכלו לשאת משא בין 2,000-1,200 ק"ג. כדי להצעיד 100,000 חיילים במשך 10 ימים ללא אספקה ברכבות או סירות נדרשו 10,000 קרונות ו-60,000 פרדות.[דרוש מקור: ראו דף השיחה]
השימוש בבהמות משא לצורכי הובלה צבאית נמשך למעשה עד המאה ה-20 ובמקומות מסוימים ממשיך גם כיום. צה"ל השתמש עדיין ביחידות גמלים, בשנות ה-70, לצורך הובלה ברחבי הנגב וסיני. אולם, הדבר בא עד מהרה לסיומו, כאשר הוחל בשימוש מסיבי במסוקים.
,_USS_William_H._Standley_(CG-32)_and_USS_Guadalcanal_(LPH-7)_escort_tanker_Gas_King_in_the_Persian_Gullf_on_21_October_1987_(6432283).jpg)
אמצעי הובלה עריכה
לצורך מתן פתרונות לוגיסטיים משתמשים באמצעי הובלה שונים. כאמור, האמצעי הנפוץ ביותר עד מיכון הצבא בהובלה יבשתית היו בהמות המשא. בימינו האמצעי הנפוץ אלו הן המשאיות. כשמדובר במסות גדולות של ציוד או אנשים ניתן להשתמש ברכבת - אם תוואי הרכבת עובר סמוך לאתר מוצא הציוד ולאתר היעד. כאשר ההובלה היא למרחקים גדולים או כאשר יש לתת פתרונות לוגיסטיים ליחידות מבודדות משתמשים במטוסים ובצורה דומה, כאשר יש להתגבר על מכשולי מים משתמשים בספינות או אניות למיניהן.
הובלה במשאיות עריכה
משאית היא אמצעי גמיש ובעל נפח הובלה קטן, מה שמביא למחיר הובלה זול. בשגרה משאית בודדת או מספר משאיות מצומצם יכולות לתת פתרון לוגיסטי מספק ליחידה הנזקקת. הפעלת צי משאיות יכולה לתת מגוון של פתרונות לוגיסטיים ליחידות רבות ושונות באופיין. קיים מבחר של משאיות בהתאם לצרכים השונים:
- משאית מנהלתית - בעלת נפח קטן (4–10 טון) מיועדת לנסיעה על כבישים בלבד. המשאית המנהלתית מהווה את עמוד השדרה של מערך התובלה.
- אוטובוס/טיולית - להסעת חיילים בנוחות יחסית.
- משאית קירור[1] - משאית ייעודית להובלת מזון בתנאים סניטריים מתאימים.
- מכלית דלק[2] - מיועדת להובלת דלק ולתדלוק כלים הנדסיים/משוריינים בשדה.
- מכלית מים - להובלת מים בלבד. מיועדת להובלת מים, לדחיפת מים למאגרים עליונים וכברזיה ליח' בשדה.
- משאיות כבדות - ראה סעיף "הובלה כבדה" להלן.
- משאיות בעלות עבירות גבוהה - (4x6, 4x10 ודומותיהן) משמשות להובלה ליחידות המצויות בשדה.
אם נזקקים לשירותי משאיות ייעודיות אחרות, ניתן להשתמש ברכב אזרחי או למשוך מיחידות צבאיות מתאימות.
תפעול צי המשאיות הוא באחריות יחידות התובלה, המספקות גם נהגים וגם שירותי אחזקה למשאיות.
הובלה כבדה עריכה
הובלה כבדה הוא הכינוי להובלת מטענים כבדים או הובלת כלים הנדסיים כבדים וכלים משוריינים. מעדיפים להוביל כלים הנדסיים כבדים או כלים משוריינים על גבי משאיות ייעודיות (סמיטריילרים (מעמס מרבי כ-40 טון ~ 2 נגמ"שים), מובילים (מעמס מרבי כ-80 טון ~ טנק מרכבה) מהטעמים הבאים:
- הכלים הנ"ל אטיים ותנועתם תגרום מחד לעומס ולתקלות על הכבישים ומאידך איחורים בהגעת הכלים ליעדם.
- לכלים הנ"ל שעות מנוע מוגבלות ורצוי לחסוך ולא לבזבז על נסיעה שגרתית.
- שרשראות הכלים הנדסיים או המשוריינים יגרמו נזקים לכבישים.
הובלה ברכבת עריכה
אחת השיטות היעילות להובלה יבשתית היא באמצעות הרכבת. ברכבת ניתן להוביל כמויות גדולות של כלי מלחמה במרוכז. הסובייטים בנו את מסילות הברזל שלהם ברוחב שונה מזה של הגרמנים, על מנת למנוע חדירת רכבות גרמניות לתחומם[דרוש מקור]. השימוש המסיבי ברכבות לצרכים צבאיים החל במלחמת האזרחים האמריקנית בעיקר במדינות הדרום. יש לציין שקרונות הוסבו לטיפול בפצועים ולעיתים כל הרכבת הייתה הופכת לבית-חולים נייד. כן שריינו קרונות והפכו אותם לכלי הגנה ואף להתקפה. קרון משוריין תמיד הוצב בחזית הקטר.
המגרעת העיקרית של הרכבת היא פגיעותה. מסילת ברזל שנפגעה חייבת בתיקון ואי אפשר לעקוף את המפגע כמו שהדבר נעשה בכביש. מגרעת נוספת: התוואי הנוקשה. רכבת יכולה לנוע רק בתוואי שהונחה בו מסילת ברזל. הנחת מסילת ברזל היא מבצע מסובך וממושך ואי אפשר לנקוט בו כאמצעי טקטי, תוך כדי לחימה. לכן נמנע צה"ל משימוש ברכבות בזמן חירום או מלחמה, אך בזמן רגיעה הוא מעדיף להשתמש ברכבת ולא במשאיות, כשמדובר במסות, כפי שהדבר נעשה לאחר מלחמת ששת הימים או לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהשלל מסיני, נאסף בתחנת הרכבת באל עריש והועבר ישירות לתחנת הרכבת בצריפין.
תפעול הרכבות נעשה על ידי חברת רכבות אזרחית. מבחינה זו הצבא הוא לקוח, בעל עדיפות כזו או אחרת.
באחריות מרכז הובלה: הובלה לנקודת המוצא, העמסה, פריקה בנקודת היעד והובלה ליעד.[3]
הובלה בהיטס עריכה
האחריות על תובלה אווירית, תפעול צי מטוסי התובלה ומתן פתרונות לוגיסטיים-מוטסים היא בדרך כלל של חיל האוויר (ולעתים של גוף לוגיסטי-תובלתי הקשור אליו, כמו במקרה של פיקוד התובלה של ארצות הברית). קיימות שלוש שיטות שונות להובלה בהיטס:
- הצנחה: ניתן להצניח ממטוסים כמויות ניכרות של אספקה ואפילו כלי רכב. זו אחת השיטות ללוגיסטיקה ליחידות מבודדות המועדפת בזמן מלחמה. יתרונה הוא בסיכון המועט למטוס ולאנשי הצוות. המגרעות הן שחלק מהציוד עלול להינזק או לאבד עקב ניווט שגוי, הזמן שחולף מתחילת ההצנחה ועד סופה או רוחות חזקות שצוות המטוס אינו יכול להעריך. כמו כן, אי אפשר להחזיר מיחידות היעד פצועים, מפקדים בכירים או אוכלוסייה לא-לוחמת. בשיטה זו השתמשו לאספקת נשק ליחידות מחתרת במדינות שהיו תחת הכיבוש הנאצי בזמן מלחמת העולם השנייה, על ידי בעלות הברית.
- הנחתת מטוסים: הנחתת מטוסים קלים במסלולים מאולתרים. יתרונה של השיטה בהגעה מהירה למקום, הבאת כמויות גדולות באופן יחסי של אספקה ולוחמים או מפקדים שאינם מיומנים בצניחה, ניתן לפנות מיחידות היעד אנשים כפצועים, מפקדים בכירים או אוכלוסייה לא-לוחמת. חסרונה של השיטה בפגיעות הגדולה של המטוס, העומד נייח על המסלול וכן בצורך להכשיר מסלול מספיק ארוך לצורך ההנחתה.[4]
- מטוסי תובלה צבאיים גדולים, כמטוס הגלקסי או האנטונוב An-225, מאפשרים להעביר כמויות גדולות של אספקה ולקיים "רכבת אווירית". לראשונה מימשו רכבת אווירית בעת מלחמה בקרב סטלינגרד, כאשר הגרמנים הפעילו את הרכבת האווירית לסטלינגרד. חילות האוויר של ארצות הברית ובריטניה הפעילו את הרכבת האווירית לברלין בניסיונן לשבור את המצור שהטילה ברית המועצות על ברלין המערבית, מחודש יוני 1948 ועד לחודש ספטמבר 1949. מבצע ניקל גראס היה מבצע אמריקאי לסיוע באספקת נשק ותחמושת לישראל במלחמת יום הכיפורים שבוצע ברכבת אווירית.
- היטס מוסק: בשלהי המאה העשרים ניתנה עדיפות לשימוש במסוקים לצורך מתן פתרונות לוגיסטיים ליחידות מבודדות. ניתן להוביל במסוקים לוחמים ואספקה כבמטוסים קלים ללא צורך בהכשרת מסלולים. ניתן לפנות מיחידות היעד אנשים כפצועים, מפקדים בכירים או אוכלוסייה לא-לוחמת. למסוק כושר תמרון ויכולת טיסה בגבהים נמוכים, מה שמקל על התקרבותו ליעד ללא שיגלוהו. החיסרון היא בפגיעות המסוק בעת הנחיתה, פריקה והעמסה וההמראה.
מערך ההובלה בחיל האוויר הישראלי: אחראי על תובלה צבאית וכן משתתף במבצעים מיוחדים כמו מבצע אנטבה או העלאת יהודי אתיופיה. מערך ההובלה מפעיל מטוסים מסוג C-130 הרקולס (קרנף), בואינג 707 (ראם/שקנאי) ומטוסים קלים: A-36 ביצ'קראפט בוננזה (חופית) ומסוקים כמו סיקורסקי CH-53 (יסעור)
שגרת ההובלה הצבאית עריכה
ליחידות הצבאיות מקצים כמות ימי הובלה שנתית. היחידות נדרשות לתכנן את פעילותן בהתאם ולהודיע זמן ידוע מראש מתי הן מתכוונות לנצל ימי הובלה וכמה. מרכז הובלה יאשר או ידחה את הבקשה. אם יאשר - יקצה משאיות ונהגים מיחידת התובלה או יזמין משאיות מהשוק האזרחי. למרכז הובלה גם הסמכות לגייס משאיות למילואים. בדרך כלל זה נעשה רק בזמן חירום, וגם זאת מתוך שאיפה לצמצם למינימום את הנזק לשוק האזרחי. מרכז הובלה מנסה להגיע לאופטימום הפעלה, כלומר שילוב מספר פעילויות למשימה אחת. למשל, ריכוז אספקה למספר יחידות באותה גזרה או התחלת משימה במקום שבו הסתיימה משימה קודמת ללא חזרת המשאית ליחידתה, וכדומה. אם משימה אורכת יותר מיום אחד באחריות היחידה המזמינה כלכלת הנהג/ים והלינה.
באחריות מרכז הובלה או פיקוד ההדרכה לתרגל בשגרה את סגל יחידות ההובלה בתורת ההובלה: ניווט רכוב, פיקוד ושליטה על שיירות, מעבר בצמתים, שינוי משימות בזמן אמת, תיקון תקלות, מעבר בשטחים מוכי אש, נוהלי שטחי העמסה ופריקה, תרגילים שלדיים וכיוצא באלה. הכשרת ואימון נהגים לסוגי המשאיות השונים.
כמו כן, באחריות המרכז לתחזק את צי משאיות החירום[5] אם באחסנה יבשה ואם באחסנה רגילה.
התובלה בזמן חירום עריכה
בנוסף לשגרת עבודת ההובלה, מרכז הובלה מתפקד גם כמרכז היסעים. כלומר, פיקוד ושליטה על כלל השיירות, קביעת כיווני התנועה בצירים ראשיים. קביעת לוחות זמנים למעבר שיירות בצירים ובצמתים. איוש נקודות תורפה כצמתים, שטחי העמסה ופריקה ודומים במפקדים בכירים,[6] מפעיל ביוזמתו יחידות תובלה בהתאם לתוכניות שנקבעו מראש (כלומר, יחידות התובלה דוחפות את כלי הרכב ואינן ממתינות ליחידות שימשכו. מדובר בעיקר במשימות בעת גיוס ראשוני), מגיב בזמן אמת לנסיבות השטח,[7] נעזר בחילות אחרים לתת פתרונות לוגיסטיים ליחידות מבודדות: חיל אוויר, חיל ים וכו'.
מרכז הובלה מבצע גם משימות הובלה חיוניות בשוק האזרחי לאחר שרוב המשאיות האזרחיות ונהגיהן גויסו לשירות מילואים, תוך תיאום עם מנהלת משק לשעת חירום.
ראו גם עריכה
- לוגיסטיקה
- תובלה אווירית
- ספנות (תובלה ימית)
בישראל:
לקריאה נוספת עריכה
- יהושפט הרכבי, מלחמה ואסטרטגיה, תל אביב, הוצאת מערכות, 1990
- יהודה ואלך, אל הדגל: הקמת צבא עממי תוך כדי לחימה, תל אביב: "מערכות", 1997
קישורים חיצוניים עריכה
- מרכז הובלה, באתר צה"ל
- רועי מנדל, אש, חיה. מסמכי גדוד הפרדות נחשפים, באתר ynet, 15 במאי 2013
הערות שוליים עריכה
- ^ בתיאום עם מרכז מזון
- ^ בתיאום עם מרכז דלק
- ^ נקודת המוצא או נקודת היעד אינן חייבות להיות תחנות רכבת מוסדרות. ניתן להעמיס או לפרק גם בנקודות מאולתרות.
- ^ בשיטה זו השתמשו לאספקה לקיבוצים וליחידות מבודדות בנגב בעת שהיה במצור במלחמת העצמאות (מבצע "אבק").
- ^ משאיות חירום - משאיות שאינן מיועדות לתפעול בשגרה אלא רק בזמן חירום. ככל ציוד טכני יש לבצע בתדירות טיפולים שונים.
- ^ במטרה "לצנן" התלהבותם של מפקדי יחידות לוחמות, שאינם מצייתים להוראות מפקדים זוטרים או שוטרים צבאיים.
- ^ במלחמת לבנון הראשונה המשאיות הרגילות מוגנו והוסבו למשאיות "ספארי" לאחר התנכלויות בדרכים למשאיות המסיעות חיילים.