תוכנית מרשל

תוכנית מרשל, או בשמה הרשמי התוכנית להבראת אירופה (באנגלית: European Recovery Program), הייתה התוכנית המרכזית של ארצות הברית לשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה והיא באה במקומה של תכנית מורגנטאו. היוזמה נקראה על שמו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מרשל והייתה בעיקר פרי תכנונם של בכירים במחלקת המדינה של ארצות הברית, כוויליאם קלייטון וג'ורג' קנאן.

מדינות שהשתתפו בתוכנית מרשל

מערב גרמניה

בריטניה

מימוש התוכנית נמשך כ-4 שנים, במהלכן הושקעו כ-13 מיליארד דולר (כ־173 מיליארד דולר ב־2023, במונחים ריאליים) בתמיכה כלכלית ובייעוץ טכני למדינות אירופה שהצטרפו לארגון ה־OEEC (הארגון לשיתוף פעולה כלכלי אירופי, כיום OECD). מדינות הגוש המזרחי לא השתתפו בתוכנית שכן סטלין, מנהיג ברית המועצות, ראה בה איום.

מטרות התכנית מבחינת ארצות הברית היו שיקום האזורים שנפגעו במלחמה, הסרת חסמי סחר, מודרניזציה של התעשייה, שיפור הרווחה של תושבי אירופה ובלימת התפשטות הקומוניזם.

רקע

אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר 6 שנות מלחמת העולם השנייה נותרה אדמת אירופה חרוכה והרוסה. קרבות המלחמה התקיימו לכל אורכה ורוחבה של היבשת וכילו שטח גדול בהרבה מזה שכיסתה מלחמת העולם הראשונה. חלק ניכר מעריה הגדולות של אירופה ניזוק קשות בהפצצות האוויריות, ואזורים תעשייתיים - שהיוו יעד מועדף להפצצות - נהרסו כליל. ערים גדולות ומפותחות ביבשת, כמו ורשה וברלין, היו לעיי חורבות, ואחרות - כלונדון ורוטרדם - נפגעו במידה זו או אחרת של חומרה. כלכלת אירופה הייתה מרוסקת, מיליוני אנשים הפכו לחסרי-בית וההרס הרב באזורים החקלאיים הביא לתנאים שהיו קרובים לרעב בחלק ניכר מן היבשת. התשתית, במיוחד זו של התחבורה, ניזוקה עד מאוד: מסילות רכבת, כבישים וגשרים הופצצו ונהרסו. בעיות אלה לא היו קלות לפתרון, הואיל וקופות המדינות ואוצרותיהן נוצלו עד תום בימי המלחמה הארוכה והקשה.

עד 1947 חלה התקדמות קלה בלבד. בצורת באותה שנה ולאחריה חורף קשה רק החמירו את המצב. כלכלת אירופה לא הראתה סימנים של שיקום, כאשר אבטלה גבוהה ומחסור במזון הביאו לשביתות ולאי-שקט במספר מדינות. הכלכלה האירופית הראתה סימנים בודדים של צמיחה ועדיין הייתה במצב גרוע; הייצור החקלאי עמד על 83% מהרמות של 1938, הייצור התעשייתי עמד על 88% והייצוא על 59% בלבד.

בעיית המחסור במזון הייתה בעיה חמורה בפני עצמה. לפני המלחמה הסתמכה מערב אירופה על עודפי המזון ממזרח אירופה, אך אלו הפסיקו להגיע עם השתלטותה של ברית המועצות על האזור. המצב היה קשה במיוחד בגרמניה, שם עמדה צריכת הקלוריות הממוצעת ליום על 1,800 קלוריות ליום בלבד, כמות שאינה מספקת בטווח הארוך כדי לשמור על תזונה מספקת. ויליאם קלייטון, היועץ לממשל האמריקאי בעניינים כלכליים, דיווח לממוניו כי "אט-אט גוועים מיליוני אנשים ברעב".

בעיה נוספת, חמורה לא פחות, היא המחסור בפחם, שהורגש במיוחד בחורף הקר של 1947–1948; בגרמניה, למשל, לא חוממו הבתים וכתוצאה מכך קפאו מאות אנשים למוות.

ארצות הברית סייעה כלכלית לאירופה כדי לתרום לשיקומה גם בשנים אלו, לפני ביצוע תוכנית מרשל, והוציאה כ־9 מיליארד דולר במסגרת זו. חלק גדול מעזרה זו היה עקיף, באמצעות הסכמי השאל-החכר. בנוסף, חיילים אמריקאים סייעו לשיקום התשתית המערב-אירופית ובעזרה לפליטים הרבים. מספר הסכמים לסיוע דו־צדדי נחתמו, ביניהם שליחת סיוע צבאי אמריקאי ליוון ולטורקיה. האו"ם, שהיה בחיתוליו, החל גם הוא בעזרה הומניטרית, שרובה ככולה מומנה בידי ארצות הברית. למאמצים אלה הייתה חשיבות עליונה, אך הם נעדרו כל ארגון או תכנון וכך כשלו במתן מענה לצרכיה הבסיסיים של אירופה באותה התקופה.

ארצות הברית שלאחר המלחמה

המדינה הגדולה היחידה בה לא נפגעה התשתית הייתה ארצות הברית. שטחה הותקף פעמיים בלבד במהלך כל המלחמה: במתקפת הפתע על פרל הארבור ובהתקפת הטעייה על האיים האלאוטיים שבאלסקה. מאגרי הזהב של ארצות הברית נותרו בלא שינוי והודות לבסיס החקלאי והיצרני העצום שברשותה, היא נהנתה מכלכלה חסונה ובריאה. למרות זאת, כלכלת ארצות הברית נשענה בעיקר על מסחר ושגשוגה הכלכלי היה תלוי בקיומו של שוק אירופאי משוקם.

בפני ארצות הברית עמד הלקח שנלמד מהתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. באותה מלחמה ניזוקה כלכלת אירופה קשות, דבר שהביא לחוסר יציבות כלכלית ושפל עולמי עמוק אשר הגיע לבסוף גם לארצות הברית. ארצות הברית נקטה באותן שנים בעיקר במדיניות בדלנית והיה חשש שחזרה על מדיניות זו תביא ל"שפל גדול" חדש. לפיכך, מחלקת המדינה של ארצות הברית, תחת הנהגתו של הנשיא הארי טרומן, פעלה להמשך מדיניות חוץ פעילה מצידה של ארצות הברית, אך הקונגרס היה פחות מעוניין בכך. מלכתחילה, קיוו במדינה כי לא יהיה צורך בעשייה רבה כדי לשקם את אירופה; הצפי היה כי בריטניה וצרפת, בעזרת מושבותיהן, ישקמו במהירות את כלכלותיהן.

הפילוג באירופה

מניע נוסף לביצוע התוכנית, והבדל משמעותי מהתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, היה תחילתה של המלחמה הקרה. גורמים בממשל האמריקאי הביעו חשדות עמוקים לגבי פעולות ברית המועצות. בזמן שתוכנית מרשל החלה לקרום עור וגידים בריתות המלחמה נותרו שלמות והמלחמה הקרה עדיין לא החלה ממש; החשש מפני האיחוד הסובייטי לא היה בר קיימא בקרב רבים מבין התורמים לקידומה של התוכנית. עם זאת, הכוח והפופולריות של מפלגות קומוניסטיות מקומיות במערב אירופה עוררו דאגה מסוימת. בצרפת ובאיטליה העניק העוני שבא אחרי המלחמה תמריצים למפלגות הקומוניסטיות באזור, ששיחקו תפקיד חשוב בתנועת ההתנגדות למלחמה. מפלגות אלה זכו להצלחה רבה בבחירות שלאחר המלחמה. אף על פי שכיום גורסים מרבית ההיסטוריונים שהצלחת הקומוניסטים בצרפת ובאיטליה הייתה מוגבלת, בכירים בממשל האמריקאי ראו אז את ההתרחשויות בחומרה וייחסו להן חשיבות רבה. ממשלתו של הארי טרומן החלה להיות מודעת לבעיות אלו ב־1946. דוקטרינת הבלימה החלה להופיע, וזו טענה כי יש לסייע למדינות אירופאיות לא-קומוניסטיות כדי לעצור את ההתפשטות הסובייטית מערבה. בנוסף, הייתה גם תקווה כי מדינות מזרח אירופה יצטרפו לתוכנית ובכך יצאו מהגוש הסובייטי.

רעיונות ראשוניים

עוד בשנים הראשונות לאחר המלחמה העלו מספר דמויות חשובות בממשל האמריקאי את הצורך בשיקום אירופה. מזכיר המדינה, ג'יימס בירנס, הציג גרסה ראשונית של התוכנית במהלך נאום שנשא בגרמניה ב־6 בספטמבר 1946. גם סגנו, דין אקסון, נשא נאום חשוב בנושא, שמרובו התעלמו. בנוסף, הגנרל לושיוס קליי ביקש מהתעשיין לואיס בראון לעקוב אחרי ההתרחשויות בגרמניה ולערוך דו"ח על מצב המדינה ב־1947. הדו"ח כלל עובדות בסיסיות בנוגע לבעיותיה של גרמניה והמלצות לשיקומה. סגן הנשיא אלבן בארקלי גם כן העלה את הרעיון.

האלטרנטיבה למימון אמריקאי לשיקום אירופה הייתה לדרוש מגרמניה פיצויים. תוכנית זו נודעה בשם תוכנית מורגנטאו ונקראה על שמו של שר האוצר האמריקאי שהגה אותה, הנרי מורגנטאו. התוכנית הציעה שגרמניה תשלם פיצויי מלחמה כבדים, בהם ישתמשו לשיקום המדינות האירופיות אשר נפגעו על ידה במהלך המלחמה. מטרה נוספת של התוכנית הייתה למנוע מגרמניה להשתקם ולחזור לכוחה. תוכנית ברוח דומה הייתה תוכנית מונה (על שם המדינאי ז'אן מונה), שהציעה להעניק לצרפת את השליטה באזורי הפחם של גרמניה, בחבל הרוהר ובחבל הסאר. ב־1946 הסכימו בעלות הברית להטיל מגבלות חמורות וברורות על התפתחותה של גרמניה ושיקומה, אך הבעיה שהייתה נעוצה בתוכנית לעיכוב התפתחותה של גרמניה הייתה היותה של גרמניה מעצמה תעשייתית באירופה. על כן, ב־1947 הוחלפו ההוראות תחת ההנחה כי "אירופה המסודרת והמשגשגת דורשת תרומתה הכלכלית של גרמניה יציבה ופורה", ולאחר כמה חודשים נכנסה לתוקפה תוכנית מרשל.

הצגת התוכנית - נאומו של מרשל

ג'ורג' מרשל, נושא הנאום

מרבית הדיונים על הצורך בשיקום אירופה זכו להתעלמות מכיוון שלא נתפשו כמביעים מדיניות רשמית של הממשל. על מנת להסיר ספק בקשר למדיניות הוחלט כי את הנאום על התוכנית ישא ג'ורג' מרשל, מזכיר המדינה. מרשל נשא את הנאום בפני המחזור המסיים של אוניברסיטת הרווארד ב־5 ביוני 1947. בעודו עומד במדרגות הכנסייה שבחצר הרווארד, תיאר מרשל בקווים כלליים את היערכותה של ארצות הברית למתן עזרה בשיקום האירופי. הנאום, שנכתב בידי צ'ארלס בוהלר, לא כלל פרטים ספציפיים ומספרים. המרכיב החשוב ביותר בנאום היה הקריאה למנהיגי מדינות אירופה להיפגש ולתכנן בעצמם את בנייתה מחדש של אירופה, כאשר ארצות הברית מבטיחה לסייע במימון תוכניתם.

הממשל הניח כי התוכנית לא תהיה אהודה במיוחד בקרב הציבור האמריקאי ולכן הוא כוון לציבור האירופי. בניסיון להשאיר את הנאום מחוץ לכותרות העיתונים האמריקאים לא עודכנו העיתונאים האמריקאים מבעוד מועד בכוונה לשאתו. הנשיא הארי טרומן אף קיים באותו יום מסיבת עיתונאים כדי להסב את תשומת הלב מהנאום. לעומת זאת, הוסבה תשומת לבם של עיתונאים אירופאים לאירוע והנאום שודר במלואו ברשת ה־BBC.

דחייה סובייטית

נאומו של מרשל כלל הזמנה מפורשת לסובייטים, מתוך ההנחה שהתעלמות מברית המועצות תהא סימן ברור מדי של חוסר האמון ששרר בין שתי המעצמות. עם זאת, בכירי מחלקת המדינה האמריקנית ידעו כמעט בבירור כי סטלין לא ירצה להשתתף, וכן כי אין זה סביר שתוכנית שתציע לשלוח לסובייטים סיוע אמריקאי תעבור את אישור הקונגרס.

כאשר שמע שר החוץ הבריטי ארנסט בווין את נאומו של ג'ורג' מרשל ברדיו, מיד יצר קשר עם עמיתו הצרפתי, ז'ורז' בידו , כדי לתאם עמדות בהכנת תגובה אירופאית להצעה. השניים הסכימו כי יש להזמין את הסובייטים כבעלי ברית חשובים, אך הבינו מה עמד באמת מאחורי הנאום. על כן, כאשר הוזמן ויאצ'סלב מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, לפריז כדי לעיין בתוכנית, הציבו בפניו תנאים להם לא היה מעז להסכים לעולם. הם העמידו את התנאי כי על כל מדינה שמצטרפת לתוכנית, מוטלת החובה להסכים לביקורת בלתי-תלויה בכלכלתה ולתמוך ברעיון של איחוד כלכלי אירופי. מולוטוב, כצפוי, דחה את התוכנית ועזב את פריז.

סטלין חש כי התוכנית עלולה להוות סכנה גדולה לשליטה הסובייטית במזרח אירופה וכי שיתוף פעולה כלכלי עם המערב יעזור לגרורותיו לחמוק משליטה סובייטית. גם האמריקאים ידעו זאת והאמינו כי עזרה כלכלית לאזור תוכל לבלום את ההשפעה הסובייטית הגדלה. על כן ב-12 ביולי, כאשר נערכה פגישה רחבה יותר בפריז, לא הופתעו מכך שמשלחות פולין וצ'כוסלובקיה נמנעו מלהגיע. בתחילה ראשי מדינות אלו דווקא אישרו את הגעתם, אך באחד המפגנים הבולטים ביותר של השליטה הסובייטית באזור, הוזמן שר החוץ הצ'כוסלובקי למוסקבה וננזף על ידי סטלין על עצם המחשבה להצטרף לתוכנית. יתר מדינות מזרח אירופה סירבו מיידית לבקשה. גם פינלנד דחתה את ההזמנה, מחשש להתעוררותו מחדש של המתח בינם לבין הסובייטים. ברית המועצות הציגה כאלטרנטיבה לתוכנית מרשל את מה שנודע כ"תוכנית מולוטוב" ומאוחר יותר כקומקון.

משא ומתן

לאחר הגישושים הראשונים נפגשו בפריז נציגי 16 מדינות כדי להחליט איזו צורה ילבש הסיוע האמריקאי וכיצד יחולק ביניהן. המשא ומתן התארך והיה מורכב למדי, כאשר לכל מדינה היו האינטרסים שלה. דאגתה העיקרית של צרפת הייתה שגרמניה לא תשוקם חזרה לדרגת כוחה הרב שהיה קודם למלחמה. ארצות השפלה (הולנד, בלגיה ולוקסמבורג), למרות הסבל שעברו תחת הכיבוש הנאצי, היו קרובות מאוד לכלכלה הגרמנית וחשו כי השפע והצמיחה בהן תלויים בשיקומה של גרמניה. מדינות סקנדינביה, במיוחד שוודיה, דרשו כי יחסי המסחר שלהן עם מזרח אירופה לא ייפגעו וכי הנייטרליות שלהן לא תופר. בריטניה ביקשה מעמד מיוחד, מכיוון שעל-פי הקריטריונים שהתייחסו בהם אל יתר המדינות ההרוסות היא לא הייתה מקבלת סיוע משום שלא הייתה תחת כיבוש נאצי.

האמריקאים מצידם הדגישו את חשיבותו של הסחר החופשי וכן את החשיבות של יצירת חומה כנגד התפשטות הקומוניזם, בהתאם לדוקטרינת טרומן. ממשל טרומן, שיוצג על ידי ויליאם קלייטון , הבטיח לאירופאים כי הם יכולים לתכנן את התוכנית בעצמם, אך הזכיר להם כי לפני ביצועה של התוכנית עליה לעבור את אישור הקונגרס. רוב חברי הקונגרס תמכו בשיטת המסחר החופשי והשילוב האירופי, אך היססו לגבי השקעה גדולה מדי בגרמניה.

לבסוף הגיעו המדינות להסכם ושלחו את תוכניתן להחלטת הקונגרס האמריקאי. האירופים ביקשו סיוע בסך 22 מיליארד דולר; הנשיא טרומן קיצץ סכום זה ל-17 מיליארד דולר לפני הגשת התוכנית לקונגרס. התוכנית זכתה להתנגדות עזה, בעיקר מכיוון המפלגה הרפובליקנית, שהיוותה רוב בקונגרס ודרשה מדיניות יותר בדלנית.

ההחלטה עברה בסופו של דבר בקונגרס עקב ההלם מנפילת הממשלה הדמוקרטית בצ'כוסלובקיה בפברואר 1948, וזה אישר סכום של כ־12.4 מיליארד דולר. הנשיא הארי טרומן אישר סופית את התוכנית ב־3 באפריל 1948, ולשם ביצועה הקים סוכנות נפרדת בממשל האמריקאי - המִנהל לשיתוף פעולה כלכלי (ECA - Economic Cooperation Agency). באותה שנה חתמו המדינות המשתתפות על הסכם המקים את "הארגון לשיתוף פעולה כלכלי אירופי" (OEEC), שלימים הפך ל־OECD. מטרת הארגון הייתה להוציא את תוכנית מרשל לפועל תוך תיאום וניהול משותף.

יישום

הדף הראשון של התוכנית

המטרה הרשמית של התוכנית הייתה לתת דחיפה לכלכלה האירופית: לעודד את הייצור, לחזק את המטבע, ולקדם את המסחר הבינלאומי (בעיקר עם ארצות הברית אשר לכלכלתה היה צורך במשק אירופאי חזק מספיק שייבא מוצרים אמריקאים).

כספי התוכנית הועברו לממשלות המדינות שהשתתפו בתוכנית ונוהלו ופוקחו על ידי השלטונות האזוריים וה־ECA. בכל בירה אירופאית שהה שליח מטעם ה־ECA, בדרך כלל איש עסקים אמריקאי מצליח שיכול היה לסייע ולייעץ בתהליך. חלוקתם של הכספים נעשתה על ידי ועדות שבהן פקידי ממשל, אנשי עסקים ומנהיגי עובדים התכנסו כדי לבחון את כלכלת האזור ולהחליט כיצד לחלק את הסיוע.

במקביל לתוכנית הוקמו קרנות בהן הופקדו כספי התוכנית במטבע המקומי. חוקי ה־ECA דרשו ש-60% מכספי הקרנות הללו יושקעו בתעשייה. ב־40% הנותרים של הקרנות הללו השתמשו כדי לכסות חובות, לייצב את המטבע ולהשקיע בפרויקטים לא מתועשים. השקעת כספי הקרנות בתעשייה הייתה משמעותית בגרמניה, בה הקרנות בניהול הממשלה שימשו בעיקרן להלוואות למפעלים פרטיים לצורך בנייה מחדש. כספים אלו מילאו תפקיד מרכזי בתהליך התיעוש מחדש של גרמניה. בשנים 1949–1950, לדוגמה, 40% מההשקעות בתעשיית הפחם הגרמנית נעשו מקרנות אלו. החברות הגרמניות חויבו להחזיר את ההלוואות לממשלה, אשר השתמשה בכספים כדי לתת הלוואות לחברות אחרות.

בכספי התוכנית עצמה השתמשו בעיקר כדי לקנות סחורות מארצות הברית. מדינות אירופה מיצו לחלוטין את יתרות מטבע החוץ שלהן בזמן המלחמה, לכן האמצעי היחיד בו יכלו לייבא היה כספי תוכנית מרשל. בתחילת הדרך הופנו המשאבים בעיקר לרכישת מצרכים בסיסיים, כמו מזון ודלק, אולם מאוחר יותר הופנו כספי התוכנית לעבר צורכי השיקום שעבורם יועדו מלכתחילה. בשנים הבאות, תחת לחץ הקונגרס האמריקאי ועל רקע פרוץ מלחמת קוריאה, הופנו סכומים גדולים למטרות שיקום צבאותיהן של מדינות מערב אירופה.

יוזמה משמעותית נוספת של ה־ECA, אך יקרה הרבה פחות, הייתה בהפעלתה של תוכנית לעזרה טכנית. תוכנית זו מימנה קבוצות של תעשיינים וטכנאים אירופאים לבוא לארצות הברית ולסייר במכרות, במפעלים ובכורי היתוך לצורכי לימוד והעתקת השיטה האמריקאית לאירופה. במקביל נשלחו מאות יועצים טכניים אמריקאים לאירופה.

חלוקת הכספים

העזרה שניתנה במסגרת תוכנית מרשל חולקה בין המדינות המשתתפות בהתבסס על מספר תושביהן. סכומים גדולים יותר ניתנו למעצמות התעשייתיות הגדולות, על בסיס הדעה הרווחת שהתחדשותן חיונית לתחיית כלכלת היבשת. עזרה בהיקף גדול יותר יחסית הועברה לאומות שנמנו עם בנות-הברית, ובהיקף קטן יותר למדינות שהיו חברות בציר או שנותרו נייטרליות. הטבלה שלהלן מציגה את העזרה שניתנה במסגרת התוכנית לפי מדינה ושנה (במיליוני דולרים). הטבלה מבוססת על ספרו של מרטין שאיין (The Marshall plan: Fifty Years After), אך אין הסכמה מוחלטת על הסכומים המדויקים, בשל מחלוקת בין החוקרים ביחס לשאלה אילו אמצעי סיוע אמריקאי צריכים להיחשב כחלק מהתוכנית.

מפת אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה; המדינות בירוק קיבלו את הסיוע מתוכנית מרשל והעמודות הכחולות מייצגות את כמות הכסף שהושקעה בהן

המדינה	1948/49	1949/50	1950/51	סך הכול
אוסטריה	232	166	70	488
בלגיה ו־ לוקסמבורג	195	222	360	777
דנמרק	103	87	195	385
צרפת	1,085	691	520	2,296
גרמניה	510	438	500	1,448
יוון	175	156	45	366
איסלנד	6	22	15	43
אירלנד	88	45	–	133
איטליה וטריאסטה	594	405	205	1,204
הולנד	471	302	355	1,128
נורווגיה	82	90	200	372
פורטוגל	–	–	70	70
שוודיה	39	48	260	347
שווייץ	–	–	250	250
טורקיה	28	59	50	137
הממלכה המאוחדת	1,316	921	1,060	3,297

ארגון ה-OEEC היה אחראי על הקצאת הכספים וה-ECA ארגן את העברת הסחורות. הספקים האמריקאים קיבלו תשלום בדולרים, אשר באו מאותו סכום אשר הוקצב למדינה לה סופקו הסחורות. למעשה, ממשלת ארצות הברית היא זו ששילמה על הסחורות לספקים בעוד שהאירופאים אשר קיבלו אותן העבירו תשלום במטבע המקומי שלהם לקרן ממשלתית. התשלום עצמו לא נעשה בבת אחת אלא במספר תשלומים, זאת בהתחשבות במשאבים הכספיים של הקונים האירופאים. הכסף בקרנות אלו שימש את המדינות להשקעות במיזמים נוספים, במטרה לקדם את התאוששות.

רוב הממשלות שהשתתפו בתוכנית ידעו מראש כי לא תצטרכנה להחזיר את הכסף אשר צברו בקרנות. בסופו של דבר, הממון השתלב במסגרת התקציב השוטף של הממשלות והסכום פשוט "נעלם". גרמניה הייתה מקרה מיוחד, שכן בתחילה דרשו ממנה לשלם בחזרה את כל הכספים שהושקעו, אך לאחר הסכמים שונים בנוגע לתשלום החובות גרמניה שילמה רק חלק קטן מסכום ההשקעה האמריקאית בה. עד 1953 גרמניה לא ידעה למעשה מה יהיה גודל ההחזר שיהיה עליה לשאת.

השלכות

"בכל מזג-אוויר, עלינו לנוע ביחד". אחד הכרוזים שהופצו באירופה כדי לקדם את תוכנית מרשל

תוכנית מרשל הסתיימה, כמתוכנן, ב־1951. ניסיונות אחדים להמשיכה כשלו על רקע העלות ההולכת וגדלה של מלחמת קוריאה, ההוצאה שנדרשה על חימושה מחדש של ארצות הברית והתחזקותה של המפלגה הרפובליקנית, שהתנגדה לתוכנית. עם זאת, סיוע אמריקאי לאירופה המשיך להגיע בצורות רבות ומגוונות.

בשנים 1948–1952 עברה אירופה את ההתפתחות והצמיחה המהירות ביותר אי פעם. התוצרת התעשייתית גדלה ב־35% והייצור החקלאי עלה על זה שלפני המלחמה. העוני והרעב שרווחו על פני היבשת מיד לאחר המלחמה, שככו. מערב אירופה נכנסה לתקופה בת שני עשורים של צמיחה כלכלית ועלייה משמעותית ברמת החיים. ההיסטוריונים חלוקים בדעתם באשר לחלקה של תוכנית מרשל בצמיחה מרשימה זו. רובם מתנגדים להשקפה כי תוכנית מרשל לבדה הביאה להתפתחות הזו ולראייה מציגים את התחלתה של הצמיחה באירופה עוד לפני תחילת יישומה של התוכנית. מרביתם מאמינים כי התוכנית האיצה את השיקום, אך לא גרמה בלעדית את התרחשותו.

השלכות פוליטיות

בזכות ההתאוששות ביבשת הופסקו הצנע והקיצוב במערב אירופה ומורת הרוח מתפקוד הממשלות ירדה באופן דרמטי, עובדה שסייעה ליציבות פוליטית. יחסי המסחר, שקיבלו תמיכה משמעותית בתוכנית מרשל, חיזקו ועיצבו את הברית הצפון אטלנטית, שתעמוד איתנה במהלך המלחמה הקרה.

אי השתתפותן של מדינות מזרח אירופה בתוכנית הייתה סימן ברור לכך שהיבשת מחולקת לשני מחנות. בהיבט של יחסי ארצות הברית-ברית המועצות, משמעות התוכנית הייתה החרפה ביחסים. בשנת הקמת התוכנית הוקם ארגון פוליטי קומוניסטי במזרח אירופה בשם הקומינפורם ושנה לאחר מכן הוקם גם ארגון כלכלי בשם הקומקון.

תוכנית מרשל נתנה דחיפה לאיחוד המדינות באירופה. הן האמריקאים והן האירופאים חשו כי האיחוד חשוב למען השמירה על השלום והשגשוג האירופי וראו בתוכנית מרשל קו מנחה לעידודו. במובנים מסוימים כשלו מאמצים אלו, שכן ה־OEEC לא הפך מעולם להיות יותר מארגון של שיתוף פעולה כלכלי, על אף שיחד עם הסכם ברטון וודס היא העניקה מנדט לסחר חופשי באזור. תרומתו של ארגון ה־OEEC לאיחוד הסתכמה בהיותו ניסוי ראשוני בשיתוף פעולה.

מדינות ללא תוכנית מרשל

אזורים נרחבים בעולם שנהרסו במהלך מלחמת העולם השנייה לא נהנו מתוכנית מרשל. המדינה היחידה במערב אירופה שלא השתתפה בתוכנית הייתה ספרד, שכן במהלך המלחמה זוהתה עם גרמניה הנאצית. תחת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו הונהגה מדיניות כלכלית של סיפוק עצמי של הצרכים הכלכליים, הגנה על המטבע ומכסי מגן, אך זו נשאה הצלחה מוגבלת בלבד. עם הסלמתה של המלחמה הקרה שקלה ארצות הברית מחדש את יחסיה עם ספרד וב־1951 הפכה להיות בעלת בריתה. במשך העשור הבא הגיעה עזרה כלכלית ניכרת מארצות הברית לספרד, אך לא כמו שכנותיה תחת תוכנית מרשל.

ברית המועצות ומדינות חסותה

בעוד החלק המערבי של הגוש הסובייטי נפגע קשות במהלך המלחמה, נשאר החלק המזרחי של האימפריה ללא פגע ברובו ואף עבר תהליך תיעוש מהיר בזמן המלחמה. הסובייטים הטילו תשלומי פיצויים גדולים על מדינות הציר שהיו תחת השפעתם; פינלנד, הונגריה, רומניה ובעיקר מזרח גרמניה אולצו לשלם סכומי עתק ולשלוח כמויות ענק של אספקה לברית המועצות. משמעותם של תשלומי פיצויים אלו הייתה שברית המועצות קיבלה "תמיכה" כלכלית כמעט כמו מדינות מערב אירופה (ולעיתים אף יותר).

מזרח אירופה לא קיבלה כספים במסגרת תוכנית מרשל ורק סיוע קטן מברית המועצות. הסובייטים הקימו ארגון כלכלי בשם "קומקון" בתגובה לתוכנית מרשל, אך זה היה הרבה פחות נדיב. השיקום הכלכלי במזרח היה איטי מזה שבמערב ויש האומרים כי מדינות מזרח אירופה לא השתקמו לחלוטין בתקופה הסובייטית. ממשלות שונות במדינות אלה חיזקו את מדיניות הצנע וקיצוב המזון תוך הקצאת המשאבים שנחסכו לעבר השיקום הכלכלי. רק מדינה אחת ממזרח אירופה, יוגוסלביה, זכתה לסיוע כלכלי מארצות הברית בתקופה זו, אך סיוע זה לא נחשב חלק מתוכנית מרשל.

קנדה

קנדה, כמו ארצות הברית, נפגעה רק במידה מועטה בזמן מלחמת העולם ה־2 ובסיומה הייתה אחת מן הכלכלות החזקות בעולם. עם זאת, הכלכלה הקנדית הייתה תלויה במיוחד בסחר עם מדינות אירופה ולאחר המלחמה נראו בקנדה סימנים של האטה כלכלית. לכן, על אף ההגבלה על סחר עם מדינות אחרות, הוסכם כי מדינות אירופה תוכלנה להשתמש בכספי תוכנית מרשל כדי לסחור עם קנדה. להחלטה זו הייתה השפעה מרחיקת לכת על כלכלת קנדה.^{[דרוש מקור]}

ביקורת על התוכנית

החוקרים הראשונים של תוכנית מרשל ראו בה הצלחה חסרת תקדים של הנדיבות האמריקאית. ביקורת בולטת על התוכנית החלה להישמע בקרב היסטוריונים רוויזיוניסטים בשנות ה-60 וה-70. לטענתם, תוכנית מרשל היא ביטוי לאימפריאליזם הכלכלי של ארצות הברית ומשקפת ניסיון להשיג שליטה במערב אירופה באופן דומה לשליטת הסובייטים במזרח היבשת. התוכנית, לשיטתם, היא אמצעי להשגת יעדים פוליטיים ולא ביטוי של נדיבות לב.^{[דרוש מקור]}

היסטוריונים אחרים מדגישים את התועלת שבתוכנית לתעשיית ארצות הברית. אחת התוצאות של ההרס באירופה בעקבות שתי מלחמות העולם הייתה שלחקלאות ולתעשייה האמריקאים הייתה עליונות עולמית. אך עקב הרס הכלכלה האירופאית המגזר היצרני האמריקאי לא יכול היה למכור את מוצריו. על כן הוא נזקק לפתיחת שווקים חדשים ולהנהגת מדיניות סחר חופשי - דברים אותם סיפקה התוכנית. גורמים אחרים, כמו קרן המטבע הבינלאומית, לא יכלו להתמודד עם הגירעונות בכלכלה האירופאית, על כן התוכנית הייתה נחוצה ביותר.^{[דרוש מקור]}

בשנות ה-80 התפתחה אסכולה חדשה של היסטוריונים הטוענים כי לתוכנית מרשל לא היה תפקיד כה מרכזי בשיקום האירופי כפי שהוצג עד אז. המבקרים מאסכולה זו הצביעו על העובדה שצמיחה כלכלית הופיעה באחדות ממדינות מערב אירופה עוד לפני הסיוע הגדול מארצות הברית, ושהצמיחה הייתה מהירה יותר במדינות שקיבלו פחות סיוע כלכלי. אף שאין להתכחש להקלה המיידית שהביאה התוכנית להחלמתם של מגזרי מפתח, הצמיחה שבאה אחרי נקודת השפל הייתה בעיקרה תהליך עצמאי. סוציאליסטים אירופאים טוענים כי משאבי סיוע בהיקף דומה יכלו להגיע מהלאמת רכוש של מספר אירופאים עשירים במיוחד, אשר רובם הפקידו את כספם בבנקים בארצות הברית במהלך המלחמה.^{[דרוש מקור]}

גישת אמצע רווחת גורסת כי ארצות הברית פעלה, אכן, מתוך האינטרסים הפוליטיים, הכלכליים והאסטרטגיים שלה עצמה בהפעלת תוכנית מרשל, ובכל זאת הביאה התוכנית לתועלת ולתוצאות חיוביות גם על כלכלת מערב אירופה.

ראו גם

• הנס הכלכלי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תוכנית מרשל בוויקישיתוף

• אלי שאלתיאל, דולרים נגד סטלין, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2008
• הנשיא טרומן קורא לקונגרס להעניק סיוע לאוסטריה, איטליה וצרפת, ארכיון הסרטונים של AP,‏ 17 בנובמבר 1947
• תוכנית מרשל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)