ויקיפדיה

תיאטרון צלליות

תיאטרון צלליות הוא סוג של תיאטרון בובות, המתקיים אלפי שנים במסורות עתיקות של פולחן ומספרי סיפורים, שמקורן במזרח ומתחדש בימינו.[1][2][3] בתיאטרון הצלליות המסורתי מופיעות הבובות מאחורי מסך, כאשר אור מטיל את הצללים שלהן, הנראים על המסך מלפנים.

חמשת האחים פאנדבה מאפוס המהאבהארטה, צלליות "וויאנג קוליט", אינדונזיה
צלליות מהצגת רומיו ויוליה של תיאטרון צלליות נשר את נשר

היסטוריה עריכה

מקורותיו של תיאטרון הצלליות הם בהודו ובמזרח הרחוק, שם הוא מתועד כבר מלפני כ-1000 שנה, אך בוודאי התקיים עוד הרבה לפני כן .[1][2][3] סיפור סיני עתיק מהמאה השנייה לפנה"ס, מבטא את כוחה של אומנות זו כמעניקת חיים: בתקופת שושלת האן (206 לפנה"ס - 220 לספירה), מתה אחת מאהובותיו של הקיסר ולבו נשבר. הוא ציווה על פקידי חצרו להחזיר את אהובתו לחיים. הם יצרו את צורתה מ-11 פיסות עור נפרדות ובעזרת מנורת שמן - הניעו את צלליתה והחזירוה לחיים.[1][3]

סוג זה של תיאטרון התפתח מטקסים דתיים וההקשר הדתי נשמר שם עד היום. מפעיל הצלליות במזרח הרחוק היה כוהן דתי, שהפעיל את דמויות האלים ותיווך ביניהם לבין האדם, כשהוא מספר את עלילותיהם.[4]

התכנים הדתיים של תיאטרון הצלליות המסורתי בהודו, אשר התפשטו ממנה לאינדונזיה, תאילנד ומאלזיה, היו בדרך כלל משני האפוסים הגדולים: ה"ראמאיאנה" וה"מהאבהארטה". בסין - התכנים הדתיים היו ממקורות בודהיסטים.

מלבד ההקשר הדתי - תיאטרון הצלליות שימש להנאת העשירים והציבור הרחב באירועים חגיגיים, ולעיתים אף השתמשו בו לסאטירה כנגד השלטונות, כמו במחזות ה"קאראגוז" בטורקיה.

במאה ה-17 הובא תיאטרון הצלליות לאירופה על ידי סוחרים שהגיעו דרך פרס, חצי האי ערב וטורקיה. מטורקיה הוא הגיע ליוון, לבלקנים ולמצריים. מאיטליה הוא הגיע לצפון אירופה. במחצית השנייה של המאה ה-18 הוא הפך פופולרי בצרפת, איטליה, גרמניה ואנגליה, אולם בהשוואה למקומו בתרבות המזרח - ניכרה חולשתו בתרבות המערב. הפופולריות שלו דעכה במידה ניכרת לאחר סוף המאה ה-19 והוא אף כמעט ונכחד בראשית המאה ה-20 בעקבות המצאת הקולנוע ומאוחר יותר הטלוויזיה שהפכו לאמצעי הבידור הפופולריים בעולם, וגם בעקבות שתי מלחמות העולם.

למרות נחיתות הצלליות ביחס לקולנוע ולטלוויזיה - הקדימה ההנפשה בצלליות את ההנפשה של וולט דיסני בכעשור: בשנים 1923–1926 יצרה לוטה רייניגר (Lotte Reiniger) את סרט ההנפשה הראשון באורך מלא מצלליות מצולמות: "הרפתקאות הנסיך אחמד"(אנ').[2][5]

והנה בשנות ה-70 של המאה ה-20, בזכות טכנולוגיות חדשות, חל במערב מהפך בתיאטרון הצלליות ונוצר סוג חדש, שבו מרחב תמרון יצירתי מאין כמותו ואפשרויות מטמורפוזה בלתי מוגבלת של הצל.[3] בעיקר היה זה בזכות המצאת נורת ההלוגן, אשר הובילה ל"שחרור הצל" ולאפשרויות הבעה חדשות באמצעות: הרחקת הבובה מהמסך תוך שמירה על חדות הצל, יצירת שינויים בצורת הצל כך שאיננו יותר העתק הבובה, והזזת מקור האור כאמצעי חדש להזזת הצל.[6][3]

בימינו, אמנים עצמאיים מעלים הצגות תיאטרון צלליות בדרכם המיוחדת, אם במופעים שלמים, כמו ריצ'רד ברדשואו (אנ') האוסטרלי, וכמו Teatro Gioco Vita האיטלקי,[7] ואם כחלק מטכניקה מעורבת, כמו במופע "נקודת אור"[8] של פטריסיה או דונובן הישראלית. הצלליות מגיעות כיום גם אל תוכניות הבידור והפרסומות, כמו להקת השחקנים פילובולוס.

בשווביש גמונד (Schwäbisch Gmünd) שבגרמניה מתקיים מדי 3 שנים פסטיבל בינלאומי לתיאטרון צלליות.[9]

 
הנומאן וראוואנה, צלליות מהמסורת ההודית, מאזור אנדרה פרדש

מן המסורות עריכה

בתיאטרון הצלליות המסורתי מדובר בדרך כלל בבובות שהן מגזרות שטוחות מעור חיה, המופעלות באמצעות מקלות. עיבוד העור כ קלף מאפשר את חדירת האור, וכאשר הוא נצבע בצבעים שקופים ניתן לקבל צלליות צבעוניות. המסך עשוי מבד, ומקור האור שהיה בעבר מנורת שמן, מוחלף כיום בדרך כלל בחשמל.

המסורת ההודית עריכה

בובות הצלליות הן מצורות האומנות העתיקות ביותר בהודו, צורה שהתפתחה מאומנות המופע הוויזואלי של ציורים (ציורי מגילה או בודדים). הצלליות כסוג של תיאטרון - התפתח כנראה מהמחזה של דמויות שנגזרו מציורים. המסורות הופצו לאזורים שונים על ידי שבטים נודדים ונתמכו וחודשו על ידי בעלי שררה ושליטים מלכותיים.

 
דמות פייה מסיפור העם הסיני "הנחש הלבן"

מקורות תיאטרון הצלליות הם האפוסים אשר שימשו במשך שנים רבות כאמצעי אודיו-ויזואלי לחינוך המעורב בבידור. נושאי הראמאיאנה והמהאבהארטה, חדורי מחשבה דתית ונושאים אתיים, מסופרים באירועים נבחרים במשך לילה אחד. האפוס כולו מסופר במרתון של כמה לילות רצופים. המסר הפילוסופי הוא: הטוב משתלט על הרע והאלים לעולם לא מתערבבים עם השדים הרעים. את הבובות המייצגות אלים ויצורים שמימיים מחשיבים מאוד ושומרים בנפרד מבובות השדים.[10]

המסורת הסינית עריכה

תיאטרון הצלליות נוצר בתקופת שושלת האן (206 לפנה"ס - 220 לספירה). הוא הפך די פופולרי כבר בתקופת שושלת סונג (1279-960), אז צוינו החגים במופעים רבים של הצגות צלליות. בתקופת שושלת מינג (1644-1368), היו בעיר בייג'ינג בלבד בין 40 ל-50 להקות תיאטרון צלליות. במאה ה-13 הפכה הצגת הצלליות לבידור רגיל במחנות הצבא המונגולי. המונגולים הכובשים הפיצו אותה לארצות רחוקות כמו פרס, חצי האי ערב וטורקיה. מאוחר יותר היא הגיעה לארצות אחרות בדרום מזרח אסיה.

מסכי הצלליות הקדומים ביותר נעשו מנייר אורז. מספרי הסיפורים השתמשו באומנות זו לספר על אירועי מלחמה בין ממלכות או סיפורים ממקורות בודהיסטים. כיום, משתמשים בבובות שנעשות מעור ונעות באמצעות מקלות להצגת סיפורי מעשיות ומיתולוגיות מסורתיים.

 
מסורת הצגת וויאנג קוליט באינדונזיה, בשנת 2008 (עם חשמל)

תיאטרון הצלליות הסיני מופיע בסרט "לחיות" של Zhang Yimou משנת 1994.

המסורת האינדונזית - ה"וויאנג קוליט" עריכה

תיאטרון הצלליות הנקרא באינדונזיה "וויאנג קוליט" הוא הידוע ביותר מבין סוגי התיאטרון האינדונזי, ופופולרי במיוחד ביאווה ובבאלי. המושג נגזר מן המילה "וַואיַנְג", שפירושה המילולי בשפת הג'אווה הוא "צל" או "דמיון", והיא גם מרמזת על "נשמה". המילה "קוּלִיט" פירושה "עור", כיוון שהבובה עשויה מעור של תאו (באפלו), דק ומחורר.

הסיפורים לקוחים בדרך כלל מהאפוס ההודי - הראמאיאנה והמהאבהארטה, או מסיפור הגבורה של הגיבור האיסלמי אמיר האמזה.

מופעי הצלליות לוו בלהקת מוזיקאים מסורתית, ובמקורם נמשכו עד 6 שעות או עד השחר. להקת ה"וַואיַנְג קוּלִיט" כוללת את ה"דַלַנְג" - רב-אומן הצלליות, את הנגנים ואת הזמרות. הדלנג הוא המספר והמפעיל היחיד של בובות הדמויות הרבות. הוא מפעיל את הצלליות מאחורי מסך מכותנה, המואר במנורת שמן או מנורת הלוגן מודרנית, ויוצר אפקטים ויזואליים הדומים לאנימציה. לצללית השטוחה יש איברים המונעים ביד בעזרת מוטות המחוברים אליה. ידית המקלות חטובה מקרן של תאו.

ב-7 בנובמבר 2000, הכירה אונסק"ו ב"וַואיַנְג קוּלִיט" מאינדונזיה כ"יצירת מופת של המורשת האנושית בעל פה" (אנ').

 
קאראגוז וחָאגִ'יבַאט, מסורת תיאטרון הצלליות הטורקי

המסורת הטורקית שעברה גם ליוון - תיאטרון הקאראגוז עריכה

המסורת הטורקית של תיאטרון הצלליות הנקראת "קָארָאגוֹז (Karagöz) וחָאגִ'יבַאט", התפשטה באימפריה העות'מאנית והופיעו בה טיפוסים המייצגים את כל הקבוצות העיקריות האתניות והחברתיות של תרבות זו. תיאטרון זה הוצג על ידי אומן צלליות אחד, אשר שיחק בקולו את כל הדמויות ולווה על ידי תוף מרים (טמבורין). תיאטרון זה היה אחת מצורות בילוי הפנאי החשובות בערים העות'מאניות ומופעיו התקיימו בין היתר בבתי הקפה.[11]

במאה ה-19 הותאמו דמויות אלה לשפה ולתרבות היוונית, כשהפכו לקאראגיוזיס וחאג'יבאטיס, וכל אחד מהם הפך בעל אישיות סטריאוטיפית יוונית. מסורת זו פרחה ביוון אחרי קבלת עצמאותה, כבידור פופולרי בעיקר למבוגרים, במיוחד לפני עידן הטלוויזיה. עם זאת, הסיפורים שמרו על סממנים אופייניים לסוף התקופה העות'מאנית. תיאטרון זה עבר תחייה מסוימת בשנים האחרונות, כשהוא פונה בעיקר לקהל הצעיר.

 

תיאטרון צלליות ללא מגזרות עריכה

תיאטרון צלליות ידיים עריכה

אומנות צלליות ידיים (Shadowgraphy) הייתה פופולרית במאה ה-19 באירופה. באומנות זו מציבים את הידיים והאצבעות באופנים מיוחדים, כדי ליצור צלליות הנראות כבעלי חיים, צמחים, אישים מפורסמים ועוד. גמישות הידיים ויכולת השליטה על התנועתיות שלהן - מאפשרות החייאה של דמויות הצלליות, המפתיעה את הצופים.
האומן הישראלי אלברט אלמוזנינו התפרסם בעולם בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 במופע צלליות ידיים, ואף הוציא ספר דוגמאות בשם "The Art of Hand Shadows".

צלליות שחקנים עריכה

בתיאטרון זה מופיעים שחקנים מאחורי מסך ויוצרים בגופם את הצלליות. התנועה החיה והמיחברים המרתקים של חלקי גוף האדם בצלליות, המשתנים ללא הרף והופכים לבעלי חיים, לנופים, לכלי תחבורה ועוד - יוצרים חיזיון מרהיב ומרתק לקהל גדול. למשל פילובולוס - להקת ריקוד מודרני אמריקאית מפורסמת, שהופיעה בצלליות ב-2007 בטקס פרס האוסקר (אנ') ששודר בטלוויזיה ולאחר מכן יצרה מופע של ערב שלם שנקרא "Shadowland".[12]

צלליות חפצים עריכה

בתיאטרון זה משתמשים בחפצים מחיי יומיום, אשר הטלת צלליהם בזוויות שונות ובמקצבים מוזיקליים, יוצרת מראות חדשים ומרתקים, כאשר ההרפתקה האמנותית מנצלת את מבניות החפץ וחומריותו. למשל להקת תיאטרון החפצים מספרד "La Conica teatre d'ombre",[13] שהופיעה ב-2000 בפסטיבל בשווביש גמונד עם המופע "צלליות של חפצים", בו חפצי יומיום הפכו שחקנים.

תיאטרון צלליות בחינוך עריכה

האפשרות להתנסות בסוג זה של תיאטרון באמצעים פשוטים, הריגוש שמעוררת ההשתנות הצורנית המפתיעה של הצל, והנגיעה שיש בו לנושא המדעי של האור והצל - מעוררים את ההתעניינות בו גם בתחום החינוך.

את תיאטרון הצלליות ניתן לחקור וללמוד בבית הספר, תוך מפגש עם תרבויות ותוך מפגש עם תופעת הצל. התבוננות בתופעת הצל מאפשרת התוודעות לנושאים כמו מסלולי כדור הארץ, שעון שמש, הצל הצבעוני ונושאים נוספים.

אומן הצלליות האוסטרלי הנודע ריצ'רד ברדשואו שילב את כישרונותיו בחינוך כאשר יצר מופע צלליות בשם "ריצ'רד ברדשואו בבית הספר", שאיתו סייר בבתי ספר מאז שנות ה-70 של המאה ה-20. המופע מעלה בקטעיו השונים גם "תכנים בית-ספריים" כמו נושאים חברתיים, קיימות ופיזיקה. ברדשואו גם כתב "הערות למורה" ("Teacher Notes") ובהן: כיצד ללמד את הנושא, חומרים תאורטיים ומעשיים המתאימים לבית הספר, כיצד להפעיל את הילדים, וקטעי הצגות מהמופע. בסוף המאמר מוצעת תוכניתו להוראת צרפתית בעזרת צלליות.

בשנות ה-40 של המאה ה-20 נוצר בירושלים "תיאטרון הצלליות של סבתא שרה"[14] - תיאטרון צלליות משפחתי של שרה דנין, שבו באמצעים פשוטים מעשיר תיאטרון הצלליות את חיי המשפחה, מחזק קשרים בין הדורות ומעניק השראה והעשרה למחנכי הגיל הרך.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא תיאטרון צלליות בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 David Currell, Shadow Puppets and Shadow Play, p. 17
  2. ^ 1 2 3 Richard Bradshaw, "Teacher Notes", p. 3
  3. ^ 1 2 3 4 5 Rainer Reusch und Norbert Götz, The Development of the Shadow Theatre in Europe
  4. ^ חפץ לב, עמ' 11–13, 22.
  5. ^ David Currell, Shadow Puppets and Shadow Play, p. 30
  6. ^ David Currell, Shadow Puppets and Shadow Play, pp. 14-15
  7. ^ Teatro Gioco Vita - אתר התיאטרון
  8. ^ ההצגה "נקודת אור", באתר תיאטרון הקרון
  9. ^ International Shadow Theater Festival in Schwäbisch Gmünd - אתר הפסטיבל
  10. ^ Researched & Developed by Sampa Ghosh, Shadow Puppets, Introducton, באתר www.puppetindia.com
  11. ^ האימפריה העות'מאנית: היסטוריה וסוגיות נבחרות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2 (כתב: אייל ג'יניאו), עמ' 182.
  12. ^ Shadowland, באתר www.pilobolus.com
  13. ^ La Conica teatre d'ombre, באתר www.putxinelli.cat
  14. ^ תיאטרון הצלליות של סבתא שרה - אתר הבית
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=תיאטרון_צלליות&oldid=35965894"