תכריכי טורינו

תכריכי טורינו היא יריעת פשתן הנמצאת בקתדרלת יוחנן המטביל בעיר טורינו שבאיטליה. על תכריכים אלו מופיעה דמותו של אדם הסובל מפגיעות גופניות שונות, רובן ככולן עלולות להיגרם על ידי צליבה. בקרב המאמינים בנצרות ישנם הגורסים כי היריעה שימשה לכיסוי גופתו של ישו הנוצרי בזמן קבורתו, ושדמותו נחקקה על גביה בזמן ששב לחיים לאחר צליבתו. הספקנים רואים בתכריכים לא יותר ממתיחה או תרמית מתקופת ימי הביניים, שנופחה לממדים גדולים יתר על המידה. כך או כך, התכריכים מהווים אבן שואבת לוויכוח מתמשך בין מדענים, מאמינים אדוקים, היסטוריונים ואנשי רוח באשר לזמן, למקום ולאופן שבו נוצרה הדמות המופיעה עליהם.

תכריכי טורינו

עם הטיעונים התומכים בכך שמדובר בזיוף ניתן למנות מכתב של הגמון מימי הביניים, אשר מוען אל מושב האפיפיור באביניון, בו נטען כי הדמות נוצרה בעורמה על גבי הבד, כדי למשוך עולי רגל לחזות בפלא ולהרים תרומה לכנסייה. בשנת 1988 נערכו בדיקות תיארוך באמצעות פחמן אשר קבעו כי הבד הנושא את הדמות לא נארג קודם לתקופת ימי הביניים. בדיקה מיקרוסקופית שנערכה לתכריכים העלתה כי הדמות המופיעה עליהם נוצרה באמצעות פיגמנטים פשוטים, ולא כתוצאה מהליך כימי ייחודי כפי שנטען על ידי המאמינים.

המצדדים באמיתותם של התכריכים טוענים כי לא ניתן היה ליצור את הדמות המופיעה עליהם בצורה מלאכותית, כיוון שדרכים ליצירת דמויות מעין זו לא היו ידועות לפני המאה ה-19 וכי הדגימות שנערכו לתכריכים היו פגומות. כמו כן מביאים התומכים בדיקות מיקרוסקופיות, הסותרות את ממצאי הבדיקות הגורסות כי הדמות נוצרה בעזרת פיגמנטים פשוטים.

תיאור כללי

אורכה של יריעת התכריכים הוא 4.4 מטרים ורוחבה 1.1 מטרים. הבד נארג שתי וערב מסיבי פשתה שבהם מעורבת גם כמות קטנה של סיבי כותנה. הדמות שמופיעה על היריעה היא דמותו של אדם עירום, שוכב כאשר ידיו מכסות את מפשעתו. בקצה השני של היריעה נראית אותה הדמות, במבט מאחור. שתי הדמויות מוצבות לאורכה של היריעה, ראשיהן מופנים כלפי פנים, כאשר ציר האורך של הבד מהווה את ציר האורך של הדמות.

ה"אדם שבתכריכים" מתהדר בזקן ושפם, כמו גם שיער ארוך אשר מגיע עד לכתפיו. מדובר בדמות שרירית וחטובה, שגובהה 1.75 מטרים, גבוה בהרבה מממוצע הגבהים במאה הראשונה לספירה (תקופת מותו וקבורתו של ישו) כמו גם מממוצע הגובה בימי הביניים (הזמן שבו פורסם דבר קיומם של התכריכים לראשונה, והזמן שבו נוצרו אם אכן מדובר בזיוף). על הדמות נראים כתמים ארגמניים, ככל הנראה כתמי דם, או כתמים שנועדו להיראות כדם, אשר מתווים מספר פציעות על גוף הדמות:

• על אחד מפרקי היד של הדמות נראית פציעה גדולה ועגולה, שנראית כמו נגרמה מניקובו של הפרק. הפרק השני מוסתר עקב צורת אחיזת הידיים של הדמות.
• פציעה נוספת ממוקמת בצדו של הגוף, באזור הצלעות.
• לאורך מצחה של הדמות נמצאים מספר פצעים קטנים.
• על הגוף נראים מספר פצעים מוארכים, שמתקבל הרושם כי נוצרו עקב הצלפה.

ב-28 במאי 1898 צילם צלם איטלקי חובב, סקונדו פיה, את התמונה הראשונה של התכריכים. הוא נדהם לגלות שבתשליל התמונה (ה"נגטיב") מופיעה דמות ברורה לחלוטין, שאינה נראית כתשליל אלא דווקא כדמות ממשית. כיוון שהתשליל של התמונה נראה למעשה כפוזיטיב, עלו טענות לפיהן הדמות שעל הבד היא למעשה "תשליל" שנוצר על ידי הקרנה מסוימת על הבד, הקרנה שקרתה בדרך נס כלשהי. בעקבות תגליתו של פיה חודש העניין הציבורי בתכריכים, כמו גם הניסיונות להוכיח את מקורם ואת האופן שבו הופיעה הדמות עליהם.

ההיסטוריה של התכריכים

ציור על קלף מהמאה ה-10 המתאר את "הדמות מאדסה"

היסטוריה אפשרית מלפני המאה ה-14: "הדמות מאדסה"

ישנם מספר דיווחים הנוגעים לתכריכי הקבורה של ישו או לפיסת בד אשר נושאת את דיוקנו שמקורם אינו ידוע ואשר זכו להערצה ולסגידה במקומות שונים לפני המאה ה-14. אולם, אין אפשרות לקשור בוודאות אף לא אחד מהתיאורים הללו ליריעת הבד הנמצאת כיום בטורינו. כיום ידוע על 43 דיווחים קדומים לגבי קיומם הממשי של תכריכיו של ישו, אף לא אחד מהתיאורים הללו מספר על הימצאותה של דמות אנושית על גבי התכריכים, למעט המקרה המיוחד של יריעת בד קדושה כביכול, שקיבלה את הכינוי "הדמות מאדסה".

הדמות מאדסה (Mandylion) מתוארת כתשמיש קדושה עשוי בד אשר נשא את דמות פניו של ישו. קיומה של הדמות מאדסה נודע החל מהמאה ה-6, וישנם כאלו המצביעים על קשר אפשרי בין הדמות מאדסה לתכריכי טורינו. כיום אין בנמצא אף מקור העוסק בדמות מאדסה והמעיד על היותה דמות גופו החבול והמוכה של הצלוב, אולם המקורות הקיימים, כמו גם המיתוסים סביבה טוענים כי ישו העביר את פניו אל הבד בעודו בחיים בדרך נס. לרוב מתוארת הדמות מאדסה כמתארת רק את פניו של ישו ולא את כל גופו כפי שמופיע בתכריכי טורינו. התומכים בתאוריה לפיה התכריכים הם למעשה הדמות מאדסה מציינים כי בעת הקדומה היה נהוג להציג את היריעה כאשר היא מקופלת, ולכן השתרשה האמונה כי היא נושאת רק את פניו של ישו.

ישנן שלוש עדויות כתובות התומכות בסברה לפיה הדמות מאדסה היא למעשה תכריכי טורינו. בספרו "על דמויות קדושות", המטיף להפסקת השמדת תשמישי הקדושה הנוצריים, מספר הנזיר בן המאה ה-7 יוחנן מדמשק שהדמות מאדסה לא הייתה פיסת בד ריבועית כפי שהיה נהוג לחשוב, אלא יריעת בד צרה וארוכה, שלרוב הייתה מוצגת בעודה מקופלת.

בעת העברת הדמות מאדסה לקונסטנטינופול בשנת 944, נשא אחד מראשי כנסיית איה סופיה דרשה בכנסייתו, שנושאה המרכזי היה קבלת הדמות מאדסה אל גנזך הכנסייה בקונסטנטינופול. במרוצת השנים אבד הטקסט המקורי של הדרשה, אולם הוא נתגלה מחדש במרתפי הוותיקן ותורגם על ידי מארק גאסקין בשנת 2004. על פי דרשה זו, הדמות מאדסה כללה לא רק פנים של אדם, אלא דמות אנושית שלמה, שלפי האמונה הייתה דמותו של ישו. כמו כן מזכירה הדרשה כתמי דם אותם ניתן לראות בצידה של הדמות. מסמכים נוספים אשר נמצאו בספריית הוותיקן, כמו גם בגנזכי אוניברסיטת ליידן שבהולנד, מאשרים עובדה זו.

בשנת 1203 טען אביר צלבן בשם רובר דה קלרי כי ראה את הדמות מאדסה בקונסטנטינופול. תיאורו את הדמות קושר אותה ישירות לתכריכיו של ישו: "היכן שהיו התכריכים בהם נעטף אדוננו, אשר מניפים עצמם מדי יום שישי למען יוכל כל אדם לחזות בדמות אדוננו על גביה".

בשנת 1205, לאחר מסע הצלב הרביעי כתב תאודור אנגלוס, אחיינו של אחד משלושת הקיסרים הביזנטיים שהודחו במהלך מסע הצלב, מכתב לאפיפיור אינוצנטיוס השלישי ובו הוא מוחה על הפלישה הוונציאנית לקונסטנטינופול. במכתב, הנושא את התאריך 1 באוגוסט 1205, הוא כותב: "הוונציאנים בזזו את אוצרות הזהב, הכסף והשנהב, בעוד הצרפתים עשו כדבר הזה לשרידי הקדושים והמקודש שבהם; הבד בו נעטף אדוננו ישו הצלוב לאחר מותו ולפני תחייתו מחדש. יודעים אנו כי העצמים המקודשים נשמרים כעת בידי הבוזזים בוונציה, צרפת ובמקומות אחרים, הבד המקודש נשמר באתונה."

אזכורה האחרון הידוע של הדמות מאדסה היה אם כן במאה ה-13, וזאת בהנחה כי אין מדובר בתכריכי טורינו המוכרים לנו כיום.

השוואה בין פני הדמות כפי שהם מופיעים במציאות לעומת מראה תשליל התמונה

המאה ה-14

בשנת 1357 הופיעה לראשונה יריעת הבד אשר נמצאת כיום בטורינו, כאשר אלמנת נכדו של האביר הצרפתי ג'ופרואה דה שארני הציגה אותה בכפר ליריי במחוז טרואה שבצרפת. איור של היריעה מופיע על מדליון של עולי רגל אשר מצדו השני חקוק סמל האצולה של דה שארני.

במהלך המאה ה-14 הוצגה היריעה בפומבי מספר פעמים אך לא באופן רציף, וזאת עקב האיסור שהטיל הבישוף של טרואה, אנרי דה פואטייה, על הסגידה לתכריכים. 32 שנים לאחר איסור זה הוצגו התכריכים בשנית, הצגה שגרמה למלך שארל השישי להורות על העברת התכריכים לטרואה תוך מתיחת ביקורת על האותנטיות השנויה במחלוקת שלהם.

בשנת 1389 הכריז הבישוף פייר ד'ארסיס שהתכריכים הם זיוף, במכתב שאותו שלח לאפיפיור באביניון ובו ציין כי כבר בתקופת קודמו בתפקיד, אנרי דה פואטייה, נאסרה הערצת התכריכים מחשש להיותם מזויפים ומאחר ואין כל אזכור שלהם בכתבי הקודש. הבישוף אף כותב במכתבו כי "בסופו של דבר ולאחר חקירה ובחינה מדוקדקות, הוא גילה כיצד נצבע הבד בערמומיות, וזאת מעדותו של האמן אשר יצר את הדמות, שהתוודה שמדובר ביצירה מעשה ידי אנוש ולא בסוג של יצירה פלאית". שמו של האמן הרמאי אינו מוזכר במכתבו של הבישוף.

מכתבו של הבישוף ד'ארסיס מציין את הניסיונות הקודמים להפסקת פולחן התכריכים, אשר הביאו להחבאתם לפרק זמן של כ-35 שנים, כמתואר בעובדות ההיסטוריות המובאות לעיל. המכתב מתאר בצורה ברורה את התכריכים כפי שהם מוכרים לנו כיום: "ועל גבם, בלהטטנות ערמומית, מתוארת דמותו הפרוסה של אדם, רוצה לומר - חזיתו וגוו, ולשווא נאמר כי אלו הם התכריכים עצמם אשר חבקו את מושיענו ישו הצלוב עת ירד אלי קבר, ואשר נושאים את דמותו של המושיע אשר דבקה בהם יחד עם הפצעים אותם נשא."

אם נכונות הטענות העולות ממכתב זה, הרי שהן תומכות בבדיקת תיארוך הפחמן אשר נערכה לתכריכים. מנקודת מבטם של הספקנים, מכתב זה הוא אחת הראיות החותכות להיותם של התכריכים תרמית היסטורית.

חרף הודאתו של הבישוף ד'ארסיס, אישר האנטי-אפיפיור קלמנס השביעי למאמיניו להמשיך את הסגידה לתכריכים, וזאת על אף שבאופן רשמי הם לא הוכרו כתכריכיו האמיתיים של ישו.

ציור שמן מן המאה ה-16 של הצייר ג'. בטיסטה המתאר את כריכת גופתו של ישו ואת הדמות שעל התכריכים

המאה ה-15

בשנת 1418 העביר אציל צרפתי בשם הומברט מווילרסקסל את התכריכים לטירתו שבמונפור, צרפת, וזאת כדי להגן עליהם מפני גנבה מאחר שהם הפכו לרכושו לאחר נישואיו לנכדתו של דה שארני. לאחר מותו של הומברט נאבקו נזירים מהכפר ליריי באלמנתו על מנת שתשיב לכפרם את התכריכים, אולם היא סרבה והחלה להציג את התכריכים ברחבי אירופה.

בשנת 1453 מכרה האלמנה את התכריכים תמורת טירה מלכותית. בעליהם החדש של התכריכים, לודוביקו, דוכס סבויה, אכסן אותם בכנסייה שאותה סיים לבנות בבירתו שמברי. זמן קצר לאחר שעברו התכריכים למשכנם החדש, זכתה הכנסייה שבה שוכנו לברכה מיוחדת מהאפיפיור פאולוס השני. בשנת 1464 הסכים הדוכס לשלם מס שנתי לנזירים מליריי, וזאת כדי שיסירו באופן רשמי את תביעות הבעלות שלהם על התכריכים.

החל משנת 1471 יצאו התכריכים למסעות תצוגה ברחבי אירופה, כאשר הם נשמרים בחרדת קודש ומטופלים בטיפול הראוי לחפץ קדוש ביותר.

מהמאה ה-16 ועד ימינו

בשנת 1532, בעודם מאוחסנים בקפלה משלהם בכנסייה, נפגעו התכריכים משרפה שפרצה במקום. טיפות של כסף שהותך בשרפה חרכו את הבד המקופל וגרמו לשתי שורות של כתמים סימטריים שבהם ניתן להבחין לאורך היריעה. התכריכים הועברו לתיקון אצל הנזירות ממסדר "קלייר הענייה", שתפרו טלאים מעל המקומות החרוכים בבד. מקובל להניח שגם המים ששימשו לכיבוי השרפה פגעו בצורה מסוימת בתכריכים.

בשנת 1578 הגיעו התכריכים למקום מושבם הנוכחי בטורינו. הם היו בבעלות בית סבויה עד לשנת 1983, אז הוענקו כמתנה לכס הקדוש בוותיקן.

בשנת 1988 נתן הכס הקדוש את הסכמתו לביצוע בדיקת תיארוך פחמן-14 לתכריכים. לצורך הבדיקה הוסרה פיסה קטנה מהבד וחולקה לכמה חלקים שנשלחו למספר מעבדות ברחבי העולם. על פי בדיקה זו לא ייתכן כי התכריכים מוקדמים לימי הביניים.

שרפה נוספת, אשר ככל הנראה נגרמה בשל הצתה מכוונת, כמעט פגעה בתכריכים בשנת 1997, אולם תושייתו של כבאי מקומי מנעה את הנזק; הקופסה שבה אוחסנו התכריכים החלה להימס וחלק קטן בצדו התחתון של התכריך נחרך, אולם הכבאי שבר את הכלי שבו אוחסנו התכריכים והם הוצאו בשלום.

בשנת 2002 החל תהליך שיקום מודרני לתכריכים. במהלך השיקום הוסרו מהיריעה כ-30 טלאים שנתפרו עליה במרוצת השנים וכן הוסר הכיסוי האחורי של היריעה שהיה תפור אליה במשך מאות שנים. לאחר הסרת הכיסוי האחורי התאפשרו לראשונה סריקה וצילום של גב היריעה, שהיה מוסתר עד אז. ההצגה הפומבית האחרונה של התכריכים התקיימה בשנת 2000. התצוגה הבאה מתוכננת להיערך בשנת 2025.

המחלוקת

השוואה בין תשליל (נגטיב) והדפס (פוזיטיב) של הדמות בתכריכים. התמונה השמאלית היא התשליל. ניתן לראות כי היא נראית כהדפס (פוזיטיב) ולא כתשליל (נגטיב)

שאלת מקורם של תכריכי טורינו מהווה במשך שנים מוקד לוויכוח רב ממדים. המאמינים שמדובר בתכריכי הקבורה המקוריים של ישו טבעו את המונח "סינדולוגיה" המתאר את חקר תולדות התכריכים (ביוונית "סינדו" הוא המונח בו נעשה שימוש בספר הבשורה על פי מרקוס לתיאור הבד אותו הביא יוסף הרמתי במעמד קבורתו של ישו על מנת שישמש לו כתכריכי קבורה). הספקנים אשר טוענים כי מדובר בזיוף והונאה לרוב אינם משתמשים במונח זה.

בפסקאות הבאות יוצגו נושאים הקשורים בתכריכים ואשר לגביהם מתנהל ויכוח בין המאמינים לספקנים.

התאוריות לגבי אופן היווצרות הדמות

דמות האדם שמופיעה על התכריכים היא שטחית לחלוטין, והצבע ממנו היא עשויה אינו חודר אל תוך סיבי הבד כי אם נמצא על שכבתם החיצונית בלבד. מכיוון שהבד אינו צבוע בפשטות עלו מספר טענות שונות, חלקן טבעיות וחלקן על טבעיות, לגבי האופן בו נוצרה הדמות על הבד.

היווצרות פלאית

ישנם רבים המאמינים כי היווצרותה של הדמות על גבי התכריכים היא תוצאת לוואי של תהליך החזרה לחיים שעבר ישו על פי המסורת. מובן כי הטיעונים שמביאים התומכים בסברה זו אינם ניתנים למדידה בכלים הידועים כיום למדע, ועל כן נדחים מכל וכל על ידי הספקנים. בין התאוריות העל-טבעיות שמביאים המאמינים ניתן למצוא תאוריה הגורסת כי מדובר בסימנים שהשאירה ההילה הקדושה של הצלוב, ותאוריה הטוענת כי מדובר בסימנים שנוצרו עקב קרינה עזה שנוצרה כחלק מהתהליך הפלאי של חזרתו של ישו לחיים.

תאוריית השכבה הפחמתית

תאוריה מדעית אשר אינה שוללת את הקשר המוצע בין יריעת הבד לסיפור הקבורה של ישו היא תאוריית השכבה הפחמתית, לפיה מעורבים בתהליך יצירת התמונה גזים שנפלטים מהגופה בעת שלבי הריקבון הראשוניים יחד עם שכבה אורגנית זעירה המכסה את פני הבד. סיבי התאית מהם מורכב הבד מכוסים בשכבת פחמימות דקה המורכבת מחלקיקי עמילן, סוכרים שונים ושאר חומרים אורגניים. לאחר עריכת בדיקות מיקרוסקופיות הכוללות ציוד חדיש התגלה כי שכבה דקה זו (עובייה נע בין 600 ל-180 ננומטרים) נושאת בתוכה את הדמות שעל התכריכים, וכי אין כל פיגמנט או חומר אחר שחודר אל תוך הבד וצובע אותו. לפי טענת המצדדים בתאוריה זו, השכבה הפחמתית, אשר במקור הייתה חסרת צבע לחלוטין, עברה תהליך כימי כלשהו שגרם לה לשנות את צבעה במקום שבו מופיעה הדמות כיום, בדומה לתהליך שינוי צבע הסוכר בעת הפיכתו לקרמל.

במחקר הנושא את השם "תכריכי טורינו: ראקציה אמין-פחמתית יכולה להסביר את אופן היווצרות הדמות", מעלים החוקרים ר. נ. רוג'רס וא. ארנולדי את הסברה המדעית הנ"ל, שאינה שוללת את התרחשותו של תהליך על-טבעי כגון תחיית המת. לפי המחקר, אמינים שמקורם בגוף האדם ייצרו תגובה כימית יחד עם שכבת הפחמימות, וזאת תוך זמן סביר, לפני שתוצרי הריקבון הנוזליים יפגעו בבד. הגזים אשר מיוצרים בגוף המת פעילים ביותר מבחינה כימית, ותוך שעות ספורות בסביבה מתאימה כגון קבר אטום תחל גופה לייצר אמינים בתוך רקמות הגוף. אמינים אלה יכולים לגרום לשינוי הצבע אשר נראה בשכבת הפחמימות שעל התכריכים. טענה מדעית כביכול זו אינה מספקת הסבר לפירוט הכמעט ציורי של איברי הדמות ובעיקר זה של פניה, וכן עולה השאלה כיצד לא נאכל הבד משהמשיך תהליך הרקבון של הגופה (שאלה אשר נפתרת אם מניחים כי הגופה המדוברת חזרה לחיים לאחר זמן קצר).

תאוריית החימצון העצמי (Auto-Oxidation)

במחקרם משנת 1997 טוענים החוקרים כריסטופר נייט ורובט לומאס כי הדמות המופיעה על התכריכים אינה דמותו של ישו כי אם דמותו של ז'אק דה מוליי, הנשיא הגדול האחרון של מסדר האבירים הטמפלרים, אשר נעצר באשמת כפירה בפריז על ידי חייליו של המלך פיליפ הרביעי ב-13 באוקטובר 1307. דה מוליי עבר עינויים קשים במהלכם מוסמרו ידיו ורגליו, ככל הנראה לדלת עץ גדולה. לטענת החוקרים, לאחר העינויים הונח דה מוליי על מיטה שכוסתה בתכריכים. שארית הבד הארוך הורמה מעל ראשו וכיסתה את כל גופו. במצב זה הונח דה מוליי, כאשר הוא שרוי ככל הנראה בתרדמת לפרק זמן שלפי טענת החוקרים נמשך כ-30 שעות. לפי התאוריה, בזמן זה עברו התכריכים תהליך של חימצון עצמי (תהליך כימי במהלכו משתנה מספר החמצון של האטומים בחומר), שבסופו נוצרה דמותו של דה מוליי על התכריכים.

דה מוליי שרד את העינויים הקשים שנכפו עליו, אולם הוא הועלה על המוקד ב-9 במרץ 1314. יחד איתו נשרף גם ז'ופרואה דה שארני, ראש המסדר הטמפלרי במחוז נורמאנדי. כזכור, ההצגה הפומבית הראשונה של התכריכים נעשתה על ידי אלמנת נכדו של אותו דה שארני. על פי החוקרים, התכריכים הועברו אליה דרך בעלה אשר ירש אותם מסבו שקיבלם במתנה מדה מוליי עצמו.

נייט ולומאס מסתמכים במחקרם על בדיקות תיארוך הפחמן אשר נערכו לתכריכים, ולפיהן מקורם בין השנים 1260 ל-1390.

תאוריית הדמות המצולמת

לאונרדו דה וינצ'י, דיוקן עצמי; יש הטוענים כי קיים דמיון מפתיע בין תמונה זו לבין פניו של "האיש מהתכריכים"

תאוריה זו, אשר הועלתה לראשונה על ידי לין פיקנט וקלייב פרינס בשנת 1994 גורסת כי ייתכן והתכריכים הם למעשה הניסיון הראשון בהיסטוריה ליצירת תמונה על ידי צילום, והם מראים את דמותו של יוצרם כביכול, לאונרדו דה וינצ'י. לפי תאוריה זו, הדמות שעל התכריכים נוצרה בעזרת פנס קסם - אמצעי הקרנה פשוט, או בשיטת קמרה אובסקורה, כאשר יריעת הבד נמשחה בתרכובת כימית כלשהי המכילה כסף ועל כן רגישה לחשיפה לאור. אולם לאונרדו נולד רק כמאה שנים לאחר הצגתה הפומבית הראשונה של היריעה, דבר המטיל ספק באמיתות הטענה. תומכי התאוריה גורסים לעומת ספק זה כי התכריכים אשר הוצגו בשנת 1357 היו תרמית זולה, ואילו הדמות שאותה יצר לאונרדו הייתה למעשה פרפרזה על המיתוס שנוצר סביב התכריכים. מכל מקום, ישנם הרואים דמיון מפתיע בין פניו של "האיש בתכריכים" לבין פניו של לאונרדו כפי שהן מתוארות בפורטרט העצמי המפורסם שלו.

ציור

בשנת 1977 הוקמה "התוכנית לחקר תכריכי טורינו" (באנגלית: STURP - Shroud of TUrin Research Project) אשר במסגרתה פיתחה חבורת מדענים מערך בדיקות שאותן יש לבצע על התכריכים כדי לפתור אחת ולתמיד את חידתם. הארכיבישוף של טורינו, הקרדינל בלסטררו, נתן את ברכתו למחקר, וזאת חרף התנגדות הכס הקדוש, ובמשך חמישה ימים בשנת 1978 ערכו המדענים את ניסוייהם המגוונים על מספר דגימות של הבד. אחד מחברי הצוות, וולטר מק'קורן, הגיע כעבור שנה למסקנה כי הדמות שעל התכריכים בנויה למעשה ממיליוני חלקיקי פיגמנט זעירים. לטענת מק'קורן, בציור הדמות נעשה שימוש בטמפרה, שבה עורבבו פיגמנטים בצבע שני ואוכרה. דבריו של מק'קורן לא נשאו חן בעיני ראשי התוכנית, אשר החרימו את ממצאיו ואף הדיחו אותו מצוות המחקר. מק'קורן המשיך לקדם את ממצאיו באופן פרטי, תוך שהוא הופך לתומך נלהב בטענה הגורסת כי התכריכים הם למעשה זיוף מעשה ידי אדם. נכון לשנת 2004 לא נערכו ניסויים נוספים המאשרים את מסקנותיו של מק'קורן.

לפי המחקרים הידועים, הדמות שבתכריכים אינה חודרת לתוך הבד אלא נמצאת אך ורק על השכבה הפחמתית. בממצא זה משתמשים סותריו של מק'קורן הטוענים שבתקופה בה נוצרה הדמות לא הייתה בנמצא טכנולוגיה המאפשרת הנחת פיגמנטים על שכבה כה דקה, שקשה לראותה אפילו תוך שימוש במיקרוסקופ.

צריבת שמש או "תאוריית הצל"

בחודש מרץ 2005 הודיע מרצה במכללה אמריקנית וסינדולוג חובב בשם נתן וילסון שברשותו חיקוי של הדמות המופיעה בתכריכים, אותו יצר באמצעות חשיפה לשמש של בד פשתן עליו הונחה זכוכית אשר נשאה דמות מצוירת בצבע אטום. על אף שהניסוי אותו ערך וילסון היה ראשוני ופשוט מאוד, הוא עורר גל התעניינות בקרב חוקרים ותיקים של תעלומת התכריכים. שיטתו של וילסון לייצור הדמות מהווה פריצת דרך כיוון שהיא משתמשת אך ורק בחומרים ובשיטות שהיו מוכרים ונפוצים בימי הביניים, כמו גם היותה שיטה לצריבת דמות על בד ללא צביעת הסיבים הפנימיים שלו בפיגמנט כלשהו. אולם ניסויו של וילסון טרם עמד בפני הבדיקות המיקרוסקופיות והכימיות הנדרשות להשוואתו המדויקת לתכריכים שבטורינו.

שרידי צמחים על התכריכים

מקס פריי, חוקר שווייצרי שבדק את התכריכים בשנת 1973 מצא עליהם שרידים של גרגרי אבקת צמחים. הוא לא הצליח לזהות את מקורם עד לפטירתו בשנת 1983. חוקרים אמריקאים, מרי ואלן ואנגר, בדקו תשלילים של צילומי התכריכים וגילו עליהם מאות תמונות של צמחים. אבינועם דנין מהאוניברסיטה העברית בירושלים ואורי ברוך מרשות העתיקות, זיהו אחדים מהצמחים, ובהם זוגן השיח, עכובית הגלגל, לוטם שעיר ולוטם מרווני. מדמויות הצמחים נלמד שהיו טריים בעת שהונחו על הגופה. החוקרים מציינים כי:

האזור היחיד בעולם שבו קרובים ביותר גבולות התפוצה של ארבעת המינים הוא הרי יהודה, בין ירושלים לחברון. אנו מניחים על כן שמקור הבד הוא באזור זה. אין שום אפשרות להניח שבתקופה המדוברת ניתן היה להביא ענפים טריים של ארבעת מיני הצמחים לאירופה ולהניחם על הגופה שדמותה נטבעה בבד הפשתן בתהליך טבעי (שאיננו ידוע עדיין), כפי שטוענים המאמינים באמת האבסולוטית הנובעת מתוצאות הבדיקה של הגיל בפחמן-14.‏

העתק שנשמר בסן קריסטובל דה לה לגונה (טנריפה, ספרד).

ראו גם

• הסנדלים של ישו

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תכריכי טורינו בוויקישיתוף

• אבינועם דנין, שרידי צמחים מלמדים על מוצאם של "תכריכי טורינו", באתר צמחיית ישראל ברשת
• * אבינועם דנין ואורי ברוך, שרידי צמחים בתכריכי טורינו, צמחיית ישראל ברשת, אפריל 2000
• מצגת על גילוייו של פרופ' אבינועם דנין בתכריכי טורינו
• nrg מעריב, כך ניצל תכריך טורינו מציפורני הנאצים, באתר nrg‏, 7 באפריל 2010
• חוליה נווארו, אחוות התכריך הקדוש, אגם הוצאה לאור,(מספרדית:יורם מלצר), 2008 (פרוזה)
• תכריכי טורינו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תכריכי טורינו, דף שער בספרייה הלאומית