תל ניצנה
תל ניצנה הוא אתר ארכאולוגי הממוקם בנגב המערבי על מערך דרכים המקושר לדרך הבשמים ובקרבת כפר הנוער ניצנה והיישוב עזוז של היום. בניצנה נמצאו עדויות לפעילות אנושית ולהתיישבות בין המאה הראשונה לפנה"ס עד המאה השביעית ולאחר מכן בתחילת המאה העשרים. כיום האתר מוכרז כגן לאומי.
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תרבויות |
התרבות הנבטית תרבות רומא העתיקה |
| תקופות |
תקופת הממלכה הנבטית התקופה הרומית התקופה הביזנטית התקופה האסלאמית הקדומה |
| נבנה | האלף ה-1 לפנה"ס |
| ננטש | התקופה האסלאמית הקדומה |
| סוג | תל |
| אתר ארכאולוגי | |
| מצב | הרוס |
| גישה לציבור | כן |
| אתר אינטרנט | https://www.nessanaexpedition.com |
| מיקום | |
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום | הנגב |
| קואורדינטות | 30°52′32″N 34°26′03″E / 30.875555555556°N 34.434166666667°E |
|
(למפת צפון הנגב רגילה)   תל ניצנה  | |
| י | |
  | |
גאוגרפיה עריכה
ניצנה היא המערבית שבין ערי הנבטים בהר הנגב. העיר נבנתה במישור, המתנשא לגובה 250 מטר מעל פני הים. בצפון גובל האתר בנחל ניצנה (ואדי עוג'ה אל-חפיר), והוא נחצה במרכזו על ידי נחל עזוז, הזורם מדרום-מערב לצפון. בצפון-מערב האתר מתנשאת גבעה טבעית מוארכת לגובה כ-35 מטר מעל סביבתה. האזור היה צומת דרכים חשובה בעת העתיקה על הדרך בין ההתיישבויות הביזנטיות חלוצה, רחובות בנגב ושבטה המזרחיות ליישוב אל מצרים ומדבר סיני ממזרח לו, אל הרי יהודה ונמל עזה הצפוניים לו.
היסטוריה עריכה
התקופה ההלניסטית עריכה
החל במאה השלישית לפני הספירה נודע כמקום יישוב נבטי שעיקרו מאהלים, שממנו ניהלו הנבטים מערכת מסחרית ענפה. הממצאים מתקופה זו הם ממקומות שונים באגן הים התיכון, והגיעו לניצנה באמצעות מסחר. החשובים שבהם הם ידיות כדי יין עם חותמות מרודוס, קוס, פאמפיליה ואיטליה מן המאות השנייה והראשונה לפני הספירה. ומטבעות של תלמי הרביעי, תלמי השביעי ויוחנן הורקנוס הראשון[1].
התקופות הביזנטית והאסלאמית הקדומה עריכה
בזמן שלטונה של האימפריה הביזנטית הגיע המקום לפריחה ושגשוג, ובמקום נמצאו חמש כנסיות מאותה התקופה שנשתמרו עד היום, ומחנה צבא מלבני שגודלו 85X35 מטרים, מוקף חומה עם חמישה מגדלים מרובעים, בחצר הפנימית של מחנה הצבא היה מאגר מים מקורה בקשתות. מתחת ליסודות המבנה נתגלו שרידים של מבנה קדום מן התקופה ההלניסטית.
הפפירוסים של ניצנה, ביוונית ובערבית, שהתגלו בהקשר ארכאולוגי המקושר לגניזה בשתי כנסיות שונות בניצנה, הם ממצא בעל ערך עליון להיכרות עם ההתיישבות בנגב בתקופה הביזנטית במאות ה 6–7 לספירה. שם העיר ניצנה נרשם בהם: Nessana. עשרות המסמכים ששרדו הודות לאקלים הצחיח, כללו תעודות פרטיות ורשמיות, טקסטים ספרותיים ומנהליים ושימרו מידע יקר אודות החיים וכלכלת היישוב, שמות תושביו, חיילים, חקלאים ואנשי דת, מעורבותם בחקלאות המקומית ועלייה לרגל. מן הפפירוסים של ניצנה, עולה שבמקום שכנה יחידה צבאית של פרשים.
היישוב הגיע לשיאו בתקופה הביזנטית והתקופה האסלאמית הקדומה (מאות 7-5 לספירה), הודות למיקומו האסטרטגי על דרך שיירות של עולי רגל נוצרים העוברים מארץ הקודש להר סיני. התפקיד החשוב של מסעות עולי הרגל בחיי ניצנה משתקף גם במספר רב של כנסיות שנבנו באתר וגם במספרן הרב של כתובות הקדשה וכתובות גרפיטי בשפות שונות: יוונית, ארמית, ארמנית וגאורגית[2]. היישוב ננטש במאה ה-9 לספירה, ככל הנראה בעקבות השפעת עול המיסוי הכבד של השלטון לאחר הכיבוש הערבי של ארץ ישראל.
המאה ה-20 עריכה
התקופה העות'מאנית עריכה
הבנייה העתיקה באתר נשתמרה עד שנת 1902, עת העות'מאנים התחילו לבנות בו תחנת משטרה. ב-1906, לאחר סימון הגבול בין ארץ ישראל שבידי העות'מאנים לחצי האי סיני שבידי הבריטים עלתה חשיבותו של המקום, משום היותו נקודת גבול, והעות'מאנים הקימו בו מרכז מינהלי לאזור בשם עוג'ה אל-חפיר (או עוג'ה עלע'פיר) תוך הרס של מרבית המבנים העתיקים. נבנה גם בית חולים אשר חלקו נשתמר עד ימינו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הפכה עוג'ה אלחפיר למרכז לוגיסטי צבאי ונקודת יציאה ליחידות הצבא העות'מאניות והגרמניות שפעלו במרחב חצי האי סיני במלחמת העולם הראשונה. מסילת הרכבת הצבאית שסללו העות'מאנים בסיוע הגרמני - מסילת הרכבת מנחל שורק לקוסיימה, הגיעה ב-10.5.1916 לעוג'ה, ומשם נמתחה לקוסיימה. בחציית נחל ניצנה בנו הטורקים גשר בן 8 קשתות ממנו נותרו רק האומנות. השרידים היחידים לתחנת הרכבת הם מגדל מים למילוי דוודי המים של מנועי הקיטור של הקטרים, קיר מבית מנהל התחנה ושרידי הסוללות עליהם הונחו פסי הרכבת (המסילה התפצלה ל-8 הסתעפויות).
תקופת המנדט עריכה
בימי השלטון הבריטי בארץ ישראל נערכו חפירות ארכאולוגיות רחבות במקום על ידי משלחת בראשות האריס דאנסקומב קולט, שחפר קודם לכן ביישוב הביזנטי בשבטה, בחסות בית הספר הבריטי לארכאולוגיה בירושלים. הממצא העיקרי מעבודת המשלחת הוא גילוי שם העיר "ניצנה" (בלעז נכתב Nessana) לאחר מציאת 195 מגילות פפירוס בארכיון בכנסייה המזרחית בעיר העליונה.
מדינת ישראל עריכה
לאחר הכרזת הקמת מדינת ישראל, עם פלישת צבאות מצרים לארץ ישראל במאי 1948, נתפסה תחנת המשטרה הבריטית של עוג'ה אל חפיר על ידי הצבא המצרי. האזור נכבש במהלך מבצע חורב (דצמבר 1948-ינואר 1949) על ידי חטיבה 8 אשר נלחמה באזור כתף ניצנה. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבע שניצנה תהיה אזור מפורז ובה ישבה ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית עד סוף 1955. בתל ניצנה עמדו שלושה מבני אבן בני שתי קומות. בבניין אחד ישב המשמר הישראלי ובאחר המשמר המצרי שחילקו ביניהם את התורנות בשמירה על המקום. במבנה השלישי ישב מטה האו"ם ובו התכנסה ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית[3].
בעקבות פעילות פדאיון והתבצרות מצרית באזור ולאור חשיבותו האסטרטגית בהגנת הנגב ובאר שבע נסוגה ישראל מהסכם הפירוז, הקימה מזרחית לניצנה את היאחזות נח"ל קציעות בספטמבר 1953 ולבסוף השתלטה על האזור המפורז במבצע הר געש, קרב לילי בין 2 ל-3 בנובמבר 1955, אל מול גדוד מצרי שנסוג מן המקום. במרץ 1956 הוקמה מדרום להיאחזות קציעות היאחזות נח"ל בארותיים[4]. בספטמבר 1956 פרק צה"ל את המבנים הספורים (הבנייה העות'מאנית והבריטית מראשית המאה ה-20) שנותרו במקום.
-
עוג'ה אל-חפיר - העיירה הצבאית העות'מאנית, 1915. בקדמת התמונה מה שלאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות 1949 ועד סוף 1955 ישמש בית האו"ם - מושב התכנסותה של ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית, מאחוריו בית המשמר הישראלי ולצדו בית המשמר המצרי -
הסוללה עליה הוצבה מסילת הברזל: בין ניצנה לעזוז - 17 ק"מ - 2014 -
חורבות הגשר המנדטורי ולשמאלן אומנות גשר הרכבת הטורקי על נחל ניצנה למרגלות תל ניצנה.
החפירות והמחקר באתר עריכה
אדוארד רובינסון, במסעו הראשון בשנת 1838, היה הראשון שביקר ותיעד את חורבות תל ניצנה, אותן זיהה בטעות כעבדת העתיקה. אף שטעה בזיהויו הותיר רובינסון תיאור מפורט וראשוני של עתיקות ניצנה על כל חלקיה, כולל האקרופוליס ועליו מצודה ושתי כנסיות עתיקות.
הכומר האנגלי ג'ורג' פיסק, ביקר בתל בשנת 1843 וכתב:”ככל שהתקרבנו אל החורבות , הבחנו לימיננו ולשמאלנו ביסודות של קירות אבן , אשר תחמו בימים קדומים גנים ושדות . היתה בכך משוס הקלה למצוא אפילו שרידים הרוסים כאלה של תרבות עתיקה , באזור שהפך בימינו למדבר שממה ... בראותנו שרידים אלה ליוותה אותנו תחושת מועקה . פעולות החברה התרבותית נדמו ; האדם שפעל שם בימים עברו בכל מאדו - איננו עוד , וכיום מכסה את המקום אבק הדורות ; ורק החורבות מספרות את סיפורם הנוגע ללב אל מול דממת המדבר”[5].
בחפירות בתל, על ידי משלחתו של ה. ד. קולט בשנים 1935–1938, נמצאו פפירוסים מתוארכים למאות השישית עד השביעית לספירת הנוצרים ונחשבים לאחד מהמקורות החשובים ביותר על תקופה זו בארץ ישראל, ויותר מכך על תקופה זו בנגב[6].
החל מקיץ 1986 החלה לפעול באתר משלחת חפירות ניצנה ברשות ד"ר דן אורמן וד"ר יוסף שרשבסקי מטעם המחלקה לארכאולוגיה, מקרא ומזרח קדום באוניברסיטת בן-גוריון בנגב במשך שבע שנים. החפירות חשפו מבני מגורים שונים, את גרם המדרגות שעלה אל ראש התל, את הכנסייה המזרחית בראש התל וקפלה. החל משנת 2022 החלה לפעול באתר משלחת מחודשת ברשות ד"ר יאנה צ'חנובץ, גם היא מטעם המחלקה לארכאולוגיה, מקרא ומזרח קדום באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. משלחת זו מתמקדת במחקר על ניצנה כמרכז לפעילות צליינית ממרחב ארץ ישראל אל ההר הגבוה בסיני וגם בשלב הע'ותמאני של האתר כעוג'ה אל-חפיר.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- דן אורמן (עורך), נצנה: חפירות ומחקרים, א (באר שבע, יז), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, תשס"ה[7].
- דן אורמן, חפירות חדשות בניצנה, קדמוניות, 134, 2007, עמ' 113–124.
- Archaeological Encyclopedia of the Holy Land, by Shimon Gibson, Avraham Negev, p-367
- משולם סיקרון, האזור המפורז בסביבת ניצנה, בשנים 1949–1956, הגורמים וההתפתחויות שהביאו לדחיקת המצרים מהאזור, אוניברסיטת בן-גוריון
- נפתלי רז (עורך), "הקצין גולדמן ודב הבלונדיני נפגשו בניצנה", הוצאת נבאט, 2013. סיפורו של היהודי הראשון שחי בעוג'ה אל חפיר/ניצנה
קישורים חיצוניים עריכה
- גן לאומי ניצנה, באתר רשות הטבע והגנים
חיה רגב ואביגיל אורן, עוג'ה אל-חפיר (נִיצָנָה), באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
גבעת רות, ישוב עברי בעוג'ה-אל-חפיר, יומני כרמל אוקטובר 1953 (התחלה 2:47)
הערות שוליים עריכה
- ^ אלי שילר, ערי הנבטים בנגב - ניצנה, הוצאת אריאל 1988, עמודים:123-127
- ^ Stone, M. E., Tchekhanovets, Y., & Pogorelsky, O. (2019). Armenians in the Negev: Evidence from Nessana. Museon, 132(1-2), 123-137
- ^ י. גינזבורג, גבעת רחל מתבססת ..., הַבֹּקֶר, 11 באוקטובר 1953
- ^ יאיר דואר, לנו המגל הוא חרב, יד טבנקין, 1992, עמוד 176
- ^ George Fisk, Memorial Egypt, Red Sea, Wildernesses Sin Paran, Mount Sinai, Jerusalem, Other Principal Localities Holy Land, 1843
- ^ מיכאל אבן-ארי, לסלי שנן ונפתלי תדמור, הנגב : מלחמת-קיום במדבר (ירושלים: מוסד ביאליק, 1980) עמ' 99. אברהם נגב, אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל- ערי הנבטים הנגב (ירושלים: אריאל, 1988) עמ' 9;עזרא אוריון ואבנר גורן, דרכי הבשמים: רצף מאמרים (מדרשת שדה בוקר: הוצאה לחינוך סביבתי, 2000) עמ' 38;יוסף שדור, מסעות חוקרים בהר הנגב: תולדות גילוי מחדש של הר הנגב במאות ה-19 וה-20 (באר שבע: החברה להגנת הטבע, 1976) עמ' 29.
- ^ ביקורת: זאב זיוון, נצנה היא נסנה, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 172-171.