תפליט פריקרדיאלי
תפליט פריקרדיאלי (באנגלית: Pericardial effusion) הוא הצטברות לא תקינה של נוזלים בתוך קרום הלב (פריקרד), שהוא הקרום בתוכו נמצא שריר הלב. הצטברות זו של נוזלים בתוך חלל המוגבל בשטחו, מובילה לעלייה בלחץ התוך פריקרדיאלי ועשויה לגרום ללחץ הולך וגובר על שריר הלב, להפרעה בהרפיית הלב (דיאסטולה) וכתוצאה מכך לפגיעה בתפוקת הלב.
.gif) | |
| אקוקרדיוגרפיה המדגימה תפליט פלאורלי, בה ניתן לראות את הלב הנע בתוך הנוזל הפריקרדיאלי | |
| תחום | קרדיולוגיה |
|---|---|
| גורם | פריקרדיטיס, טראומה גופנית, זיהומים נגיפיים, אי ספיקת כליות, ניתוח לב |
| תסמינים | כאבים בחזה, אורתופניאה (קוצר נשימה בשכיבה), חום גבוה, דפיקות לב |
| אבחון | אקוקרדיוגרפיה, צילום חזה |
| טיפול | תלוי באטיולוגיה |
| סיבוכים | טמפונדה קרדיאלית |
| קישורים ומאגרי מידע | |
| eMedicine |
157325  |
| MeSH | D010490 |
| סיווגים | |
| ICD-10 |
I30, I31.3 |
| ICD-11 |
BB25 |
  | |
תפליט פריקרדיאלי המייצר לחץ גדול עד כדי הפרעה לפעילות הלב נקרא טמפונדה קרדיאלית. טמפונדה היא מצב מסכן חיים המחייב טיפול רפואי דחוף שמטרתו היא ניקוז הנוזל אל מחוץ לפריקרד בפרוצדורה הנקראת ניקור פריקרדיאלי. ככל שהצטברות הנוזל בפריקרד מהירה יותר, כך עשוי התפליט לגרום להפרעה משמעותית יותר בפעילות הלב[1][2].
פתופיזיולוגיה עריכה
לב האדם מורכב משלוש שכבות. השכבה הפנימית ביותר, המצפה את הלב מבפנים ונמצאת במגע עם הדם, נקראת שכבת האנדוקרד (פנים הלב). השכבה האמצעית היא שכבת השריר עצמה (מיוקרד) ואילו השכבה החיצונית מכונה קרום הלב (פריקרדיום).
קרום הלב מורכב משני קרומים שביניהם נמצא נוזל המשמש לסיכוך. במצב תקין כמותו של נוזל זה היא בין 15–50 מיליליטר.
תפליט פריקרדיאלי נגרם לרוב כתוצאה מחוסר איזון בין ייצור הנוזל הפריקרדיאלי לבין ספיגתו החוזרת, או כתוצאה מהפרעה מבנית הגורמת לחדירת נוזל חיצוני אל תוך החלל הפריקרדיאלי. כתוצאה מכך עולה כמות הנוזל הפריקרדיאלי על הכמות התקינה.
כמות הנוזל הפריקרדיאלי עשויה להגיע אף ליותר משני ליטרים בתפליטים גדולים[3].
גורמים עריכה
הגורם השכיח ביותר לתפליט פריקרדיאלי הוא פריקרדיטיס (דלקת של קרום הלב)[1]. דלקת זו עשויה להיגרם כתוצאה מזיהומים שונים כדוגמת נגיף הקוקסקי, שערנת, או החיידק Mycobacterium הגורם גם לשחפת. דלקת קרום הלב עשויה להתפתח גם לאחר ניתוח לב[2].
גורמים נוספים לתפליט פריקרדיאלי כוללים מחלות דלקתיות שונות כמו זאבת או דלקת מפרקים שיגרונית[2]. מחלות שונות כמו אי-ספיקת כליות הגורמת לאורמיה[2], תת-פעילות בלוטת התריס או גידול סרטני שהתפשט אל הפריקרדיום[2], עשויות גם הן לגרום לתפליט פריקרדיאלי.
תפליט פריקרדיאלי עשוי להתפתח גם התוצאה מחבלת חזה קשה או כתוצאה משימוש בתרופות מסוימות[2].
אבחנה עריכה
אבחנה של תפליט פריקרדיאלי מבוססת על ממצאים קליניים, ממצאי א.ק.ג., בדיקת אקוקרדיוגרפיה ובדיקות דימות[1].
סימנים ותסמינים עריכה
ככל שהתפליט גדול יותר, כך גדל הלחץ שהוא יוצר על שריר הלב, וכתוצאה מכך מחמירים גם הסימפטומים[1]. כמו כן, התפתחות מהירה של תפליט, גם אם הוא קטן יחסית, עשויה לגרום לסימפטומים משמעותיים יותר מאשר התפתחות איטית[1][2], כיוון שהיא אינה מאפשרת לקרום הלב להספיק להתרחב על מנת להפחית את הלחץ על שריר הלב[2].
אחד התסמינים הנפוצים אצל חולים הסובלים מתפליט פריקרדיאלי הוא כאבים בחזה. הכאב יהיה לרוב חד, מחמיר בשכיבה ובנשימה ומוקל ברכינה קדימה[1]. סימנים ותסמינים נוספים עשויים לכלול קוצר נשימה, שיעול, קצב לב מהיר, דפיקות לב וחום גבוה[1].
תפליט פריקרדיאלי גדול עשוי להחמיר למצב של טמפונדה קרדיאלית - מצב מסכן חיים בו כמות הנוזל שבקרום הלב אינה מאפשרת ללב לבצע הרפיה (דיאסטולה). כתוצאה מההפרעה הדיאסטולית נפגעת יכולת המילוי של הלב, מה שגורם לירידה בנפח הפעימה ולאי-ספיקת לב חריפה. שלושת הסימנים הקלאסיים לטמפונדה קרדיאלית מכונים ה"טריאדה על שם בק" (באנגלית Beck's triad) וכוללים תת-לחץ דם, גודש של ורידי הצוואר וקולות לב מרוחקים בהאזנה באמצעות סטטוסקופ.
בדיקות עזר עריכה
בבדיקת א.ק.ג. עשויה להופיע משרעת נמוכה של מכלול QRS וכן תופעה המכונה "Electrical alternans", שבה חל שינוי במשרעת מכלול QRS בין פעימה לפעימה, כתוצאה מהתנדנדות של הלב בתוך קרום הלב. כמו כן, במצבים של תפליט על רקע דלקת קרום הלב, עשויות להופיע צניחות של מקטע PR.
לרוב הבדיקה הראשונית המאששת את קיומו של תפליט פלאורלי היא בדיקת אקוקרדיוגרפיה, שיכולה גם להעריך את גודלו של התפליט ואת מידת השפעתו על תפוקת הלב. בצילום רנטגן של בית החזה עשוי להיראות סימן המכונה "Water-bottle heart", שבו נראה צל לב מוגדל המזכיר צורה של קנקן מים.
לרוב אין צורך בבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT) של בית החזה או בדימות תהודה מגנטית (MRI) על מנת לאבחן תפליט פלאורלי[1], אך לעיתים עשויות בדיקות אלה לסייע בהערכת גודלו או מיקומו של התפליט.
בדיקות דם שונות, ביניהן בדיקות של מדדי דלקת והערכה של מידת התפקוד הכלייתי, עשויות לסייע בהבנת האטיולוגיה שגרמה להיווצרות התפליט.
סיווג עריכה
הרכב הנוזל המרכיב את התפליט עשוי להעיד על האטיולוגיה שגרמה להיווצרותו. נוזל מסוג טרנסודט, כלומר נוזל המכיל כמות חלבון נמוכה, אופייני לתפליט הנגרם כתוצאה מאי ספיקת לב, מהפרעות בבלוטת התריס או מתסמונת נפרוטית. נוזל מסוג אקסודט - המכיל כמות גדולה של חלבון, אופייני יותר לתפליט הנגרם כתוצאה ממחלות זיהומיות כדוגמת שחפת. תפליט פריקרדיאלי המכיל דם, נגרם לרוב כתוצאה מטראומה גופנית לבית החזה או קרע של מפרצת.
טיפול עריכה
הטיפול בתפליט פריקרדיאלי תלוי בגורמים להיווצרותו ובמידת השפעתו על תפוקת הלב. תפליטים הנותרים קטנים, כך שאינם גורמים לסימפטומים ואינם משפיעים על הלב, אינם דורשים לרוב טיפול.
לעיתים יש צורך בטיפול תרופתי שמטרתו למנוע את המשך היווצרות התפליט. במקרים הנפוצים בהם נגרם התפליט כתוצאה מפריקרדיטיס, נעשה לעיתים שימוש בתרופות ממשפחת נוגדי דלקת שאינם סטרואידים (NSAIDS) כמו אספירין או איבופרופן, בשילוב עם קולכיצין[1]. במקרים חמורים יותר נעשה לעיתים שימוש בסטרואידים.
אם התפליט גורם להתפתחות של טמפונדה קרדיאלית, יש צורך בניקוזו של הנוזל אל מחוץ לקרום הלב. פעולה זו מבוצעת לרוב באמצעות מחט המוחדרת אל החלל הפריקרדיאלי דרך קיר בית החזה, בפרוצדורה הנקראת ניקור פריקרדיאלי (פריקרדיוצנטזיס). לאחר פעולה זו מושאר לעיתים קרובות צינור המנקז את הנוזלים מהחלל הפריקרדיאלי למשך מספר ימים.
במקרים מסוימים יש צורך בחיתוך של דופן קרום הלב, על מנת לנקז את הנוזלים מתוכו.
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.