הסמאשינג פאמפקינס
הסמאשינג פאמפקינס (באנגלית: The Smashing Pumpkins (הפירוש המילולי בעברית: "דלעות מתרסקות" או "דלעות מרסקות". בעגה ניתן לתרגם כ "הדלעות המשגעות") היא להקת רוק אלטרנטיבי אמריקאית משפיעה, שנוסדה בשנת 1988 בשיקגו, אילינוי[1]. הלהקה הוקמה על ידי בילי קורגן (שירה וגיטרה) וג'יימס איהא (גיטרה וקולות רקע), אליהם הצטרפו ד'ארסי רצקי (גיטרה בס וקולות רקע) וג'ימי צ'מברלין (תופים וכלי הקשה). הרכב הלהקה שונה במהלך שנות פעילותה וקורגן הוא היחיד שנשאר בלהקה לאורך כל קיומה.
 | |
| הסמאשינג פאמפקינס בהופעתם ב-24 במאי 2007, ב"דן אטלייה", לוקסמבורג. משמאל לימין: ג'ינג'ר רייס, בילי קורגן ג'ימי צ'מברלין (אחורי הבמה), ג'ף שרודר | |
| מקום הקמה |
שיקגו  |
|---|---|
| מוקד פעילות | שיקגו, אילינוי, ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
1988–2000, 2006 – 2000 |
| סוגה | רוק אלטרנטיבי |
| חברת תקליטים |
Caroline, Virgin, Constantinople, Reprise |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
| פרופיל ב-IMDb | |
| חברים | |
|
בילי קורגן ג'יימס איהא ג'ימי צ'מברלין ג'ף שרודר | |
| חברים לשעבר | |
|
דרסי רצקי מליסה אוף דר מאוור מייק ביירן ניקול פיורנטינו | |
  | |
בניגוד ללהקות רוק אלטרנטיבי אחרות בתקופתה, הלהקה לא הושפעה מסגנון הפאנק רוק[2], ולעומתן, הכילו שיריה אלמנטים של רוק גותי, הבי מטאל, רוק פסיכדלי, דרים פופ, רוק מתקדם, שוגייז, ובהמשך גם מרכיבים אלקטרוניים. תוכני השירים, לחניהם והפקתם תרמו רבות לעיצוב אופיים של אלבומי הלהקה. שיריה ונכתבו והולחנו, רובם ככולם, על ידי סולן הלהקה, בילי קורגן. הם מאופיינים בפריטות גיטרה כבדות ועטורי שכבות צליל רבות.
הסמאשינג פאמפקינס פרצו לתודעת הציבור הרחב עם השקת אלבומם השני, Siamese Dream, בשנת 1993. הלהקה פתחה בסיבוב הופעות רחב היקף וצברה קהל מעריצים שהוסיף וגדל עם השקת אלבומם הכפול, Mellon Collie and the Infinite Sadness בשנת 1995, אשר נכנס הישר למקום הראשון בדירוג המגזין בילבורד. נכון לשנת 2006, מכירות אלבומי הלהקה חצו את סף 18 מיליון העותקים בארצות הברית לבדה[3]. על כן, ניתן להכתירה כאחת מבין הלהקות המפורסמות והמצליחות מסחרית של שנות התשעים[4].
יריבויות בין חברי הלהקה, התמכרויות לסמים וצניחה במכירות הובילו לפירוקה בשנת 2000. באפריל 2006, הכריזה הלהקה רשמית על איחוד ועל הקלטתו של אלבום חדש. לקורגן וצ'מברלין, היחידים שחזרו מההרכב המקורי, הצטרפו הגיטריסט ג'ף שרודר (שהפך לחבר רשמי בהרכב עד היום) והבאסיסטית ניקול פיורנטינו (שעזבה ב-2014). ב-22 במאי 2007, פתחו הסמאשינג פאמפקינס בסיבוב הופעות לקידום אלבומם החדש, Zeitgeist.
במרץ 2009, קורגן הודיע כי צ'מברלין החליט לעזוב את הלהקה, אך הוסיף כי הסמאשינג פאמפקינס ימשיכו להופיע ולהקליט. את מקומו של צ'מברלין תפס מייק ביירן, שעזב ב-2014.
מאוחר יותר באותה שנה, קורגן החל בהקלטת פרויקט חדש עם הרכב מוזיקאים מתחלף בשם Teargarden by Kaleidyscope. הפרויקט כלל מספר סינגלים, אסופת אלבומים מקוצרים ושני אלבומים אולפן מלאים - Oceania ב-2012 ו-Monuments to an Elegy בשנת 2014.
צ'מברלין ואיהא חזרו רשמית ללהקה בפברואר 2018. ההרכב המאוחד הוציא את האלבומים Shiny and Oh So Bright, Vol. 1 / LP: No Past. No Future. No Sun. בנובמבר 2018 ו-Cyr בנובמבר 2020.
היסטוריה עריכה
שנים ראשונות: 1988-1991 עריכה
כשהיה בן 19, עזב הסולן והגיטריסט בילי קורגן את עיר מגוריו שיקגו, אילינוי, ועבר לסנט פיטסבורג, פלורידה, עם להקתו הגותית The Marked. הלהקה נחלה הצלחה מצומצמת והתפרקה במהרה. קורגן חזר לשיקגו והחל לעבוד בחנות תקליטים. בתקופה בה עבד במקום, פגש בג'יימס איהא והשניים החלו לחבר יחדיו שירים, שניכרה בהם השפעתן של הלהקות The Cure ו-[5]New Order. בילי קורגן והבסיסטית דרסי רצקי נפגשו לראשונה בשנת 1988, בהופעה של הלהקה Dan Reed Network, כשניהלו ויכוח לגביה. לאחר שנודע לו שרצקי מנגנת על בס, העלה קורגן את העובדה שלהקתו מחפשת בסיסט ומסר לה את מספר הטלפון שלו. לא עבר זמן רב עד שרצקי הצטרפה ללהקה ומאוחר יותר, היא ואיהא ניהלו מערכת יחסים קצרת ימים[6].
הסמאשינג פאמפקינס הופיעו לראשונה ב-9 ביולי 1988, בפוליש באר בשיקגו. על הבמה הופיעו באותה עת רק קורגן ואיהא, ועשו שימוש במכונת תופים. הלהקה ניגנה לראשונה כשלישייה ב-10 באוגוסט 1988, במועדון אבאלון. לאחר מופע זה, בעל האולם קברט מטרו, ג'ו שאנאהן, הסכים להחתים את הלהקה על חוזה הקלטות, בתנאי שימצאו מתופף אנושי במקום מכונת התופים. חבר של קורגן המליץ בפניו על מתופף הג'אז ג'ימי צ'מברלין, והוא צורף ללהקה. בתחילה נדמה היה שצ'מברלין לא היה בחירה נבונה, משום שלא היה לו כל רקע בסגנון הנגינה האלטרנטיבי דאז. עם זאת, בהמשך התבררה תרומתו הרבה של צ'מברלין ללהקה. ציטוט של קורגן עשוי להעביר את רוח התקופה: "התעסקנו ברוק-העצוב, בסגנון הדומה לזה של Cure. נדרשו לי שתיים או שלוש חזרות להבין שהעוצמה בנגינה שלו (צ'מברלין) אפשרה לנו לנגן רוק חזק יותר מכפי שהיינו יכולים להעלות בדמיוננו."[5] הלהקה הופיעה לראשונה במתכונתה המלאה ב-5 באוקטובר 1988, בקברט מטרו. אמנם צ'מברלין לא הוכרז רשמית כחבר בלהקה, אך סופח לשורותיה עד מהרה, להרכב שלא השתנה במשך שבע השנים הבאות.
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
בשנת 1989 הקליטה הלהקה מבחר הקלטות דמו, שנכללו בהמשך בהפצת הבוטלג "Early 1989 Demos". שירי הלהקה ראו אור לראשונה באותה השנה בתקליט וניל בשם "Light Into Dark". היה זה תקליט אוסף, שכלל שירים של כמה מלהקות הרוק האלטרנטיבי בשיקגו. אלבומה הראשון של הלהקה, "I Am One" יצא בשנת 1990. היה זה סינגל שהוקלט במסגרת חברת התקליטים מקומית בשם Limited Potential ונמכר בהפצה מוגבלת. הדיסקים אזלו מהמדפים והלהקה הוציאה סינגל נוסף, "Tristessa", הפעם במסגרת חברת Sub Pop. לאחר מכן, חתמו הסמאשינג פאמפקינס על חוזה הקלטות בחברת Caroline Records.
את אלבום הבכורה Gish הקליטו חברי הלהקה באולפני Smart Studios של המפיק בוטש ויג, איתו עבדו. עלות הפקת האלבום עמדה על 20,000 דולרים. שמועות גרסו שקורגן ניגן במו ידיו בכל כלי הנגינה לצורך הקלטת האלבום, למעט בתופים, על מנת להשיג את התיאום אותו חיפש. צלילי הלהקה היוו כור היתוך לנגינת גיטרות כבדה, רוק פסיכדלי ודרים פופ, והיו שהשוו אותם לאלה של ג'יינס אדיקשן. Gish גרף הצלחה מועטה והסינגל "Rhinoceros" הושמע במידה כזו או אחרת בתחנות הרדיו המשדרות רוק מודרני. לאחר שחרור המיני-אלבום Lull באוקטובר 1991 דרך Caroline Records, חתמה הלהקה על חוזה הקלטות בחברת וירג'ין רקורדס, שנרכשה על ידי Caroline. הפאמפקינס יצאו לסיבוב הופעות במטרה לקדם את מכירות האלבום, במהלכו שימשו כמופע החימום בהופעותיהן של להקות כמו רד הוט צ'ילי פפרז, ג'יינז אדיקשן ו-Guns N' Roses. במהלך הסיבוב, חוו איהא ורצקי פרידה קשה, צ'מברלין התמכר לסמים ואלכוהול וקורגן נכנס לדיכאון עמוק, במהלכו כתב מספר שירים לאלבום הבא, במוסך שבו התגורר באותה התקופה.
הצלחה מסחרית: 1992-1994 עריכה
בראשית שנות ה-90, זכו להקות גראנג' כמו נירוונה ופרל ג'אם לפופולריות גבוהה. הן סחפו עימן את ז'אנר הרוק האלטרנטיבי לקדמת המיינסטרים האמריקאי, ובתקופה שכזו, צפו לסמאשינג פאמפקינס הצלחה מסחרית רבה. באותו הזמן, בניגוד למחאותיהם של חברי הלהקה, נהגו להכליל את הפאמקינס בתנועת הגארנג'. בראיון בערוץ המוזיקה MTV בשנת 1993, אמר קורגן: "כבר לא מכנים אותנו "ג'יינז אדיקשן הבאים" או "נירוונה הבאים". עכשיו אנחנו "פרל ג'אם הבאים"". למרות ההצהרות, תרמה הלהקה את שירה "Drown" לפסקול הסרט "סינגלס", שעלילתו התרחשה על רקע עידן הגארנג' בסיאטל. בפסקול הסרט נכללו גם שירים של להקות אחרות מסצנת הגראנג', כגון סאונדגארדן ואליס אין צ'יינס והוענק לו פלטינה לרגל מכירותיו.
לדברי קורגן, בעקבות Nevermind, אלבומה המהפכני של נירוונה משנת 1991, "כולנו חשנו בלחץ עצום, שאם התקליט הבא שלנו לא יהיה פנומנלי, זה סופה של הדרך עבורנו. כך חשבנו על כך, פשוטו כמשמעו. הרגשנו שחיינו תלויים בזה."[5] דיכאונו של קורגן העמיק, עד כדי כך שחלפו בראש מחשבות אובדניות. כדי להתעלות על תחושת הדיכאון, עבד קורגן ללא הרף. לדבריו, הוא למעשה גר באולפן ההקלטות במהלך ההכנות לאלבום הבא.
האלבום Siamese Dream הוקלט באולפני Triclops Sound באטלנטה, ג'ורג'יה, כאשר מרב ההקלטות בוצעו בין דצמבר 1992 למרץ 1993. גם את אלבום זה הפיק בוטש ויג. בתקופת ההקלטות, התגוררו חברי הלהקה במריאטה, ג'ורג'יה. ההחלטה להקליט את האלבום כה רחוק מעיר מגוריהם נבעה בחלקה מרצונם להימנע ממפגש עם חברים מקומיים ומהסחות דעת שונות במהלך ההקלטות, אך בעיקרה מניסיון נואש לקטוע את קשריו של צ'מברלין ממקורות הסמים הידועים שלו[5]. במובן זה, נכשלה התוכנית, משום שצ'מברלין הצליח למצוא מקורות חדשים, ולעיתים קרובות נעדר, בלא שהייתה יכולת ליצור עמו קשר, לעיתים במשך מספר ימים[5].
אווירת ההקלטות לא הייתה קלה וחיכוכים רבים פרצו בין חברי הלהקה. התקשורת הציגה את קורגן כמי שהתנהג כשתלטן במהלך ההקלטות. קורגן הודה שקיים בסיס להאשמות, אך ציין שהתקשורת לא הבינה את המצב לאשורו. על-פי שמועות שנפוצו, הקליט קורגן את כל קטעי הגיטרה והבס בעצמו. למעשה, מעולם לא נחשפה בדיוק מידת תרומת כל חבר בלהקה לאלבום. מפיו של קורגן ידוע שהוא ביצע חלק נכבד מקטעי הגיטרה, אך רק משום שהיה ביכולתו להקליט אותם בזמן קצר משמעותית. בסך הכל, נשלמה הקלטת האלבום בתוך ארבעה חודשים, בתקציב שעלה על רבע מיליון דולרים. למרות כל הבעיות שנכרכו בהקלטה, Siamese Dream נכנס בעת השקתו למקום העשירי בדירוג המגזין בילבורד ונמכר בלמעלה מארבע מיליון עותקים בארצות הברית לבדה. ערוץ המוזיקה MTV שידר תכופות את הקליפים לשירים "Today" ו-"Disarm" והסמאשינג פאמפקינס זכו לתשומת לב בינלאומית.
הפאמפקינס צברו הצלחה בעולם, אך לא כך היה בקרב חסידי הז'אנר האלטרנטיבי. החברים בסצנת האינדי לעגו לחברי הלהקה, בטענתה שהם רודפי פרסום והישגים. להקת האינדי פייבמנט הזכירה את הלהקה בשירה "Range Life" משנת 1994: "I don't understand what they mean/And I could really give a fuck". רבים מפרשים את השורות כלגלוג מפורש לפאמפקינס (אף על פי שסולן הלהקה, סטיבן מלקמוס, הצהיר כי "מעולם לא לגלגתי על המוזיקה שלהם. לגלגתי על המעמד שלהם"). סולן להקת Hüsker Dü לשעבר, בוב מולד, כינה אותם "המאנקיס של הגארנג'"[5], והמוזיקאי והמפיק סטיב אלביני משיקגו השמיע ביקורת חריפה כלפי חברי הלהקה במכתב תגובה למאמר שדיבר בזכותה. במכתב נאמר, שהפאמפקינס אינם להקה אלטרנטיבית יותר מאשר REO Speedwagon. כן נטען בו שהם נוצרו "על ידי, בשביל ומתוך המיינסטרים" ו"הולמים למסיבות הקולג' העכשוויות, אך בסיכומו של דבר, חסרי חשיבות". מאידך נשמעו קולות אחרים אחרים, כמו קורטני לאב מלהקת הול (שיצאה עם קורגן לפני שנישאה לסולן נירוונה, קורט קוביין), שהיו תומכים נלהבים של הלהקה.
בשנת 1994, יצא דיסק הבי-סיידס Pisces Iscariot, שהגיע למקום הרביעי בדירוג המגזין בילבורד ובכך, התעלה על קודמו, Siamese Dream. עוד הופצה קלטת וידאו בשם Vieuphoria, שהכילה אוסף הקלטות מהופעות חיות וצילומים מאחורי הקלעים. הסמאשינג פאמפקינס יצאו למסע הופעות ארוך לקידום אלבומם, במהלכו כיכבו בפסטיבל Lollapalooza שנערך בשנת 1994 ובפסטיבל רדינג שהתקיים בשנת 1995. לאחר מכן, יצאו חברי הלהקה לפסק זמן, לכתיבת אלבומם הבא.
האלבום Mellon Collie and the Infinite Sadness: 1995-1997 עריכה
במהלך ההפסקה שנטלו חברי הלהקה, עבד קורגן במרץ ולפי הצהרות שנשמעו בראיונות שונים, כתב 56 שירים לערך, שנועדו לאלבומה הבא של הלהקה. בהמשך לשטף היצירתיות, שבו הפאמפקינס לאולפן ההקלטות עם המפיקים אלן מולדר ומארק אליס, המוכר בכינוי פלוּד, כדי לעבוד על אלבום אותו כינה קורגן "The Wall של דור ה-X" - השוואה לאלבום הקונספט הכפול והמפורסם של Pink Floyd.
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
המאמצים באולפן ההקלטות הניבו את Mellon Collie and the Infinite Sadness, אלבום כפול הכולל 28 שירים באורך כולל של מעל שעתיים. (גרסת הויניל של האלבום כללה שלושה תקליטים ושני שירים נוספים והשירים בו הופיעו בסדר שונה). השירים נועדו לעמוד יחדיו, כסמל למחזור החיים והמוות. מגזין טיים שיבח את האלבום, כשהגדיר אותו כ"עבודתם השאפתנית והמקצועית ביותר של חברי הלהקה עד כה".
Mellon Collie פרץ במקום הראשון בדירוג המגזין בילבורד לחודש אוקטובר 1995. הצלחתו במישור המסחרי עברה את זו של Siamese Dream ולזכותו נרשמו בארצות הברית תשעה אלבומי פלטינה. נכון להיום, מחזיק אלבום כפול זה בשיא מכירות העותקים של העשור.
בשנת 1997, הועמד Mellon Collie לשבעה פרסי גראמי, לרבות אלבום השנה. מבין כל המועמדויות, זכתה הלהקה רק בפרס שיר הרוק הכבד הטוב ביותר, שהוענק לסינגל הראשון מתוך האלבום, Bullet with Butterfly Wings. בסמוך ליציאת האלבום, יצאו מתוכו חמישה סינגלים: Tonight, Tonight ,Zero ,1979, Bullet with Butterfly Wings ו-Thirty-Three, מתוכם הוענק הוענק זהב לשלושה הראשונים וכולם, פרט ל-Zero, התברגו במצעד 40 השירים הפופולריים ביותר.
שירים רבים שלא נכנסו ל-Mellon Collie הגיעו בהמשך לאוזני הציבור כבי-סיידס בסינגלים ולבסוף, נאספו במארז התקליטורים The Aeroplane Flies High. חברת התקליטים האחראית, Virgin Records, התעתדה תחילה להגביל את ההפצה ל-200,000 עותקים, אך שיווקה עותקים נוספים לאחר שהמלאי אזל, עקב דרישת שוק גבוהה.
בשנת 1996, החלו הפאמפקינס במסע הופעות עולמי לקידום Mellon Collie. קורגן אימץ בתקופה זו מראה חדש, שהפך לאייקון - ראש מגולח, חולצה שחורה וארוכת שרוולים, עליה הכיתוב "Zero" והדפס של כוכב, ומכנסים צבועים כסף. באותה השנה, נתנה הלהקה הופעת אורח בפרק של תוכנית הטלוויזיה משפחת סימפסון, אשר נקרא "Homerpalooza". קליפים של הפאמפקינס הופיעו תדירות בלוח השידורים של MTV, בתעשיית המוזיקה נזקפו לזכותם שבחים ופרסים רבים וחולצות "Zero" רבות נמכרות בקניונים. לאור כל אלו, הפכו הסמאשינג פאמפקינס לאחת הלהקות הפופולריות ביותר באותה התקופה.
למרות כל התהילה וההישגים, לא הייתה שנה זו חיובית לגמרי עבור הלהקה. במאי, ניגנו הפאמפקינס באולם The Point Theatre בדבלין, אירלנד. המקום היה מלא עד אפס מקום ולמרות בקשותיהם החוזרות ונשנות של חברי הלהקה מהקהל לחדול מריקודיהם הפרועים, נמחצה למוות ברנדט אובריין בת ה-17. בעקבות תקרית מצערת זו, הסתיים המופע והופעה שנועדה להתקיים בלילה שלאחר מכן בבלפסט בוטלה, מתוך כבור לברנדט.
בליל ה-11 ביולי 1996, קרתה טרגדיה לחברי הלהקה. צ'מברלין וג'ונתן מלוויין, הקלידן שהצטרף לסיבוב ההופעות של הלהקה, לקחו מנת יתר של הרואין בחדר מלון בניו-יורק. בעקבות זאת, נגרם מותו של מלוויין בעוד שצ'מברלין נותר בחיים ונעצר בגין החזקת סמים. מספר ימים לאחר מכן, יצאה הלהקה בהודעה רשמית, לפיה פוטר צ'מברלין בעקבות התקרית. הפאמפקינס בחרו להמשיך את סיבוב ההופעות עם קלידן ומתופף אחרים. מאוחר יותר, אמר קורגן שזו הייתה ההחלטה הגרוע ביותר שעשתה הלהקה מעודה, משום שפגעה במוזיקה ובמוניטין שלהם כאחד.
בראיונות שנערכו לאחר יציאת Mellon Collie הצהירו החברים, שיהיה זה האלבום הקונבנציונלי האחרון של הסמאשינג פאמפקינס, ושמוזיקת הרוק הופכת שבלונית. בסוף 1996 אמר ג'יימס איהא: "העתיד הוא במוזיקה האלקטרונית. באמת נראה משעמם להמשיך רק לנגן רוק".
האלבומים Machina ,Adore ופירוק הלהקה: 1998-2000 עריכה
אחרי יציאתו של Mellon Collie, תרמו הפאמפקינס שירים לכמה מפעלים. בשנת 1997 נכלל השיר Eye בפס-הקול של הסרט "כביש אבוד" בבימויו של דייוויד לינץ'. השיר נוצר כמעט כולו באמצעים אלקטרוניים ואותת על שינוי מהותי, בהשוואה לסגנון המוזיקלי הקודם של הפאמפקינס. בשעתו, אמר קורגן שמטרתו הייתה "לשנות את מוקד העניינים ולהניח לפורמט הרוק הקלאסי, של גיטרות-בס-תופים." מאוחר יותר באותה השנה, תרמה הלהקה את שירה The End is the Beginning is the End לפס-הקול של הסרט "באטמן ורובין". השיר הכיל צליל כבד, הדומה לזה של Bullet With Butterfly Wings, לצד מרכיבים אלקטרוניים רבים ותיפוף של מאט וולקר. בטקסי פרס גראמי לשנת 1998, זכה השיר בתואר "הופעת הרוק הכבד הטובה ביותר". למרות דבריו של קורגן, לפיהם השיר מייצג את הצליל העתידי של הלהקה, אלבומה הבא הכיל מעט שירים דומים, בהם מובילה הגיטרה.
בשנת 1998, זמן קצר לאחר גירושיו של קורגן ומותה של אמו, הוקלט האלבום Adore. האלבום סימל שינוי ניכר מהסגנון הקודם של הפאמפקינס, בו בלטו הגיטרות, ושינה את כיוונו אל עבר האלקטרוניקה. האלבום הוקלט בעזרת מתופפי אולפן ומכונות תופים והיה אפוף בחזות אפלה, זאת לעומת עבודת הלהקה שקדמה לו. הלהקה גם שינתה בתקופה זו את המראה הזרוק שאפיין אותה ואימצה הופעה יותר מאופקת. אף על פי ש-Adore זכה לביקורות טובות והיה מועמד לפרס גראמי בקטגוריה "ההופעה האלטרנטיבית הטובה ביותר", מספר העותקים שלו שנמכרו בארצות הברית עד סוף השנה עמד על כ-830,000 בלבד ותעשיית המוזיקה חשבה אותו לכישלון. לעומת זאת, מחוץ לארצות הברית נמכרה כמות עותקים גדולה פי שלושה[5].
ב-30 ביוני 1998, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות בן 17 ימים, שהתפרש על פני 15 ערים בצפון אמריקה. הסיבוב נועד למטרות צדקה וקידום האלבום החדש ובכל תחנה בו, תרמה הלהקה את מלוא הסכום שנתקבל ממכירות הכרטיסים לארגון צדקה מקומי. הוצאות סיבוב ההופעות מומנו כולן מכיסם של חברי הלהקה. בסך הכל, תרמה הלהקה מעל 2.8 מיליון דולרים במסגרת יוזמה זו.
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
בשנת 1999, הפתיעה הלהקה את המעריצים כאשר התאחדה מחדש עם ג'ימי צ'מברלין, שהשתחרר מגמילה. הלהקה המאוחדת יצאה לסיבוב הופעות קצר, שנקרא "The Arising", בו נוגנו שירים ישנים כמו גם חדשים. האיחוד היה קצר ימים, שכן בספטמבר של אותה שנה, לאחר השלמת האלבום Machina/The Machines of God, הודיעה הלהקה על עזיבתה של דרסי רצקי. במקומה, גויסה הבסיסטית הקודמת של להקת Hole, מליסה אוף דר מאוור, אשר הצטרפה לסיבוב ההופעות "Sacred and Profane" ולקידום האלבום ואף הופיעה בקליפים שליוו אותו.
Machina יצא בשנת 2000 ובמסגרתו שבו הפאמפקינס לסגנון הרוק המסורתי יותר, לאחר הסגנון הגותי והאלקטרוני שאימצו ב-Adore. האלבום נכנס הישר למקום השלישי בדירוג המגזין בילבורד, אך נעלם מעייניי הקהל במהרה והוענק לו, בשנת 2007, אלבום זהב בלבד. עיתונאי המוזיקה, ג'ים דרוגטיס, תיאר את האלבום כ"אחד החזקים בקריירה שלהם". ג'ים התייחס למכירות הפושרות של Machina, לעומת העלייה המקבילה במכירות אלבומי הפופ ששווקו בעיקר לצעירים, ואמר שזוהי "הוכחה חותכת שגל מעריצי פופ צעירים הפנו את גבם לרוק האלטרנטיבי."
ב-23 במאי 2000, בראיון בשידור חי בתחנת הרדיו KROQ-FM, הודיע בילי קורגן על החלטת הלהקה להתפרק בסוף אותה השנה, לאחר שתצא לסיבוב הופעות ותבצע מספר הקלטות נוספות. האלבום האחרון של הלהקה לפני הפירוק, Machina II/The Friends & Enemies of Modern Music, יצא בספטמבר 2000 בהפצה מוגבלת, על גבי תקליטי ויניל, עם הרשאה והנחיות להפצה חינמית באינטרנט בעזרת קהל המעריצים. 25 עותקים בלבד הופצו, כל אחד מהם מוספר בכתב יד והם נמסרו לחברי הלהקה ולחבריהם הקרובים. בתחילה, ביקשה הלהקה מחברת Virgin להציע את Machina II להורדה חופשית לכל מי שרכש את Machina. כש-Virgin סירבה, החליט קורגן להוציא את האלבום באופן עצמאי. האלבום הוקלט במסגרת חברת התקליטים Constantinople Records שייסד קורגן, והוא כלל שני LP ושלושה EP (עשרה אינץ'). היה זה האלבום הראשון של הסמאשינג פאמפקינס שלא הופץ תחת חברת תקליטים שבידי קבוצת EMI.
ב-2 בדצמבר 2000 התקיים מופע הפרידה של הסמאשינג פאמפקינס במטרו - המועדון בשיקגו שבו החלו את הקריירה שלהם 12 שנים לפני כן. ההופעה נמשכה ארבע שעות, במהלכן ניגנה הלהקה 35 שירים מתקופותיה השונות ובסופה, העניקה לנוכחים הקלטה של ההופעה הראשונה של הלהקה במטרו, Live at Cabaret Metro 10-5-88. במקביל למופעי הפרידה, יצא לאור הסינגל Untitled.
השנים שלאחר הפירוק: 2001-2004 עריכה
בשנת 2001 הפיצה הלהקה את אלבום האוסף Rotten Apples. האלבום יצא לאור במתכונת מצומצמת גם בגרסה כפולה, שכללה דיסק בי-סיידס בשם Judas Ø. במקביל יצא לאור Greatest Hits Video Collection - אוסף קליפים על גבי DVD שהקיף את כל שנות פעילותה של הלהקה, מ-Gish ועד Machina, לצד חומרים שנחשפו לראשונה במסגרתו. בשנת 2000 יצאו לאור DVD בשם Vieuphoria וכן הפסקול Earphoria, שהופץ תחילה לתחנות רדיו בלבד, ב-1994.
בילי קורגן וג'ימי צ'מברלין שיתפו פעולה ב-2001 במסגרת הפרויקט הבא של קורגן, הסופרגרופ קצרת ימים בשם Zwan. האלבום היחיד שהוציאו, Mary Star of the Sea, זכה לביקורות חיוביות. על אף זאת, לאחר מספר פעמים בהם ביטלה הלהקה הופעות, הודיע קורגן ב-2003 על פירוקה, בנסיבות שנותרו מעורפלות. במהלך 2001, יצא קורגן לסיבוב הופעות עם הלהקה New Order, ותרם את קולו לאלבום הראשון שלהם מזה 8 שנים - Get Ready. באוקטובר 2004, פרסם קורגן את ספרו הראשון - Blinking with Fists, אשר הכיל אוסף של שירים. ביוני 2005, הוא הוציא אלבום סולו, TheFutureEmbrace, אותו תיאר כהמשך עבודתה של הסמאשינג פאמפקינס. הביקורות לאלבום היו מעורבות ורק סינגל אחד ממנו יצא לאור- "Walking Shade".
בנוסף להשתתפותו ב-Zwan, ייסד ג'ימי צ'מברלין פרויקט רוק אלטרנטיבי - פיוז'ן בשם The Jimmy Chamberlin Complex. במסגרת הפרויקט, יצא ב-2005 האלבום Life Begins Again, בו התארח קורגן כסולן בשיר "Lokicat". ג'יימס איהא הצטרף כגיטריסט ללהקה A Perfect Circle וניגן עמה בסיבוב ההופעות לאלבום Thirteenth Step ובאלבום eMOTIVe משנת 2004. איהא לקח חלק בפרויקטים נוספים כמו Team Sleep של צ'ינו מורנו, חבר הלהקה Deftones, ו-Vanessa and the O's, שאלבומם זכה לביקורות נלהבות. כמו כן, הוא המשיך לעבוד עם חברת התקליטים שפתח במשותף עם מוזיקאים נוספים, שנקראה Scratchie Records. דרסי רצקי לא הופיעה בציבור או התראיינה מאז עזיבתה את הלהקה בשנת 1999. ב-25 בינואר 2000, היא נעצרה בעקבות רכישה לכאורה של שלוש מנות של קראק. האשמות בוטלו בהמשך, לאחר שהשלימה בהצלחה תוכנית לגמילה מסמים, בהתאם לצו בית משפט.
במהלך תקופה זו, התנגד קורגן לאיחוד הפאמפקינס. עם זאת, לאחר פירוק Zwan אמר בראיון כי "אני חושב שהלב שלי נשאר עם הסמאשינג פאמפקינס... אני חושב שהיה נאיבי מצידי לחשוב שאוכל למצוא דבר שיחליף זאת". ב-17 בפברואר 2004, פרסם קורגן הודעה בבלוג הפרטי שלו, בה כינה את רצקי "מסוממת מנוולת" והאשים את איהא בפירוק הסמאשינג פאמפקינס. ב-3 ביוני 2004, שינה קורגן את ההשמצות להבעת חיבה, כשכתב כי "עומק הפגיעה שספגתי (מאיהא) זהה לשיעור ההערכה שאני רוחש לו". איהא הגיב לטענות שהעלה קורגן ב-2005, באומרו: "לא, אני לא אחראי לפירוק הלהקה. היחיד שעשוי היה לגרום לכך הוא בילי".
האיחוד: 2005-היום עריכה
ב-21 ביוני 2005, ביום השקת האלבום שלו TheFutureEmbrace, פרסם קורגן מודעות בגודל של עמוד שלם בעיתונים שיקגו טריביון ושיקגו סאן טיימס, בהן הכריז על כוונתו לאחד את הסמאשינג פאמפקינס. "במשך שנה", כך כתב, "נשאתי עמי סוד, סוד שבחרתי לשמור. אבל עכשיו אני רוצה שתהיו הראשונים לדעת שאני מתכנן לחדש ולהשיב לחיים את הסמאשינג פאמפקינס. אני רוצה את הלהקה שלי בחזרה, את השירים שלי ואת החלומות שלי". בעת הופעותיו במועדוני תופים שונים ברחבי אירופה במהלך ספטמבר 2005, אישר ג'ימי צ'מברלין כי סיבוב הופעות לאות האיחוד נקבע לפברואר הבא, וכי ייתכן שהלהקה עתידה להוציא אלבום חדש. בפברואר 2006 דיווח האתר של ערוץ המוזיקה MTV כי קורגן וצ'מברלין חתמו על חוזה עם Front Line Management לניהולם המקצועי, ומליסה אוף דר מאוור ציינה שהשניים עובדים על אלבום חדש.
ב-20 באפריל 2006, אישר האתר הרשמי של הלהקה את דבר האיחוד. בהודעה נכתב: "זה רשמי. הסמאשינג פאמפקינס כותבים בימים אלה חומר לאלבומם הבא, הראשון מאז 1999". האתר דיווח מאוחר יותר שאת האלבום החדש יפיק רוי תומאס בייקר, שהפיק רבים מאלבומיה של Queen, לרבות A Night at the Opera. לפי רשומה בבלוג שפרסם ג'ימי צ'מברלין ב-20 באוקטובר 2006, הסתיימה העבודה עם בייקר וגויסה גם עזרתו של המפיק טרי דייט, שעבד בעבר עם פנטרה, Deftones ו-Soundgarden. בהמשך, אושר כי קורגן וצ'מברלין ייקחו חלק באיחוד, אך עדיין נותרה השאלה בדבר השתתפותם יתר החברים. באפריל 2007, הודיעו איהא ואוף דר מאוור, כל אחד מהם לחוד, שלא ייקחו חלק באיחוד. צ'מברלין ציין מאוחר יותר, שאיהא ורצקי לא רצו להשתתף באיחוד. על-פי שמועה, קורגן העדיף שאוף דר מאוור תתמקד בקריירת הסולו שלה.
במאי 2007 הופיעו הסמאשינג פאמפקינס בפריז, צרפת, הופעתם הראשונה מאז שנת 2000. בהופעה זו, חשפה הלהקה את שלושת חבריה החדשים, ג'ף שרודר - גיטריסט המשנה, וג'ינג'ר רייס - גיטריסטית הבס, וליסה האריטון - נגנית הקלידים. תחילה, לא היה ברור אם ישמשו השלושה כחברים מן המניין בלהקה, או כאמנים מופיעים בלבד, אולם, כאמור, מאוחר יותר אושרה חברותם בלהקה. באותו החודש, יצא לאור הסינגל Tarantula, הסינגל הראשון מהאלבום החדש. ב-7 ביולי, השתתפה הלהקה במופע Live Earth בניו ג'רזי. באותו החודש, יצא לאור אלבומה החדש של הלהקה, Zeitgeist, תחת Reprise Records, ונכנס הישר למקום השני בדירוג המגזין בילבורד. צ'מברלין הכריז, שהלהקה תחל בהקלטת אלבומה הבא עם תום סיבוב ההופעות הנוכחי.
סגנון מוזיקלי והשפעות עריכה
|
|
| |
| לעזרה בהפעלת הקבצים | ||
סגנונה המוזיקלי של הסמאשינג פאמפקינס מוכתב על ידי בילי קורגן, המשמש בה כגיטריסט ראשי, סולן ומחבר השירים העיקרי. מבקר הרוק, גרג קות, כתב: "המוזיקה (של הסמאשינג פאמפקינס) לא הייתה כפי שהיא אלמלא השאפתנות והחזון שלו, וקשריו הידועים כשבריריים עם משפחתו, חבריו ועמיתיו ללהקה"[5]. לאור הידיעות על איחוד הלהקה, צוטטה מליסה אוף דר מאוור באומרה: "הכל יודעים שבילי אינו זקוק לאנשים רבים כדי ליצור אלבום חדש של הפאמפקינס, מלבד ג'ימי (צ'מברלין) - אשר כבר הצטרף אליו". רבים מן המילים שכתב קורגן הן ביטויים צלולים לרגש, מלאות בהרהורים אינטימיים והאשמות כלפי עצמו והסובבים אותו[5]. מבקרי מוזיקה לא נהגו להתייחס בחיוב לשיריו, המלאים בחרדה. ג'ים דרוגטיס כתב ב-1993 במאמרו ב"שיקגו סן-טיימס", כי שיריו של קורגן "נשמעים לא אחת כאילו נכתבו בידי סטודנט בשנה ב'". עם זאת, ראה דרוגטיס מידה של שיפור בהמשך, במילות השירים של האלבומים Adore ו-Machina.
עד ליציאתו של Adore, כלל הסגנון המיוחד של הפאמפקינס צירוף רצועות גיטרה רבות, אשר הוערמו בשכבות לכדי שיר אחד. הצירוף התבצע במהלך ההקלטות באולפן, בתהליך שנקרא "אובר-דאבינג". פלוּד, אחד השותפים בהפקת Mellon Collie, כינה את הטכניקה "צבא הגיטרות של הפאמפקינס". הטכניקה יושמה בכמה רצועות ב-Gish, אבל לדברי קורגן, הוא עשה בה שימוש של ממש ב-Siamese Dream. הוא ציין כי השיר "Soma" לבדו מכיל יותר מ-40 שכבות חופפות של רצועות גיטרה. קורגן היה מודע לכך שביצוע חי של רבים מן השירים יהיה בלתי אפשרי (למעשה, גרסת הבמה של שירים אחדים שונה דרסטית מגרסת האלבום שלהם), והסביר את השימוש באובר-דאבינג באומרו: "כשאתה עומד להקליט שיר, הקלטה סופית שתופיע באלבום ושלא ניתן לשנותה, מדוע לא להעניק לה את מידת החזון הגדולה ביותר?". מקור ההשראה לכתיבת הצלילים רבי שכבות אלה באהבתו של קורגן לרוק האצטדיונים שניגנו להקות כמו Queen, Boston ו-Electric Light Orchestra, כמו גם בשוגייז, סגנון רוק אלטרנטיבי שהופיע בבריטניה בשנות ה-80 המאוחרות וראשית שנות ה-90, וביסודו שכבות גיטרה מעורבלות. קורגן אהד את עבודתו של אלן מולדר בהפקת להקות שוגייז כמו My Bloody Valentine, Ride ו-Slowdive. מסיבה זו, נשכרו שירותיו של מולדר להפקת Siamese Dream. מאוחר יותר, היה מולדר לאחד משלושת השותפים בהפקת Mellon Collie.
כמו להקות אלטרנטיביות אחרות, עשו הסמאשינג פאמפקינס שימוש בשינויי דינמיקה בשירים, מצלילים שקטים לרמים וההפך. Zen Arcade, האלבום המשפיע של Hüsker Dü, היווה דוגמה ללהקה באשר לאופן בו יש להציג חומר מתון אל מול חומר יותר עוצמתי[5]. קורגן יצר שינויים כאלה בדינמיקה כדי להגשים את שאיפותיו המוזיקליות. לדבריו, נשא חן בעיניו הרעיון לפיו הוא יוצר עולם אלטרנטיבי משלו באמצעות הצלילים, שבעצם אומר למאזין: "ברוך הבא לפאמפקינלנד ("ארץ הפאמפקינס"), כך נשמעים הדברים בכוכב פאמפקין". דגש על האווירה הושם גם באלבום Adore (אשר תוארה בידי קורגן כ"צלילי לילה כמוסים", בראיון שנערך לפני צאת האלבום) ובאלבומי Machina (שני אלבומי קונספט המגוללים את סיפורה של להקת רוק דמיונית)[5].
הפאמפקינס שאבו השראה ממבחר ז'אנרים אחרים, שבחלקם לא היו פופולריים בקרב מבקרי המוזיקה בשנות ה-80. בייחוד נודע קורגן בפתיחותו לרוק כבד, כאשר דיבר בשבחו של דיימבאג דארל מלהקת פנטרה, וכינה אותו הגיטרסט המודרני האהוב עליו מכל. באחד מהראיונות עם קורגן ואיהא, ציין המראיין ש"הסמאשינג פאמפקינס היא אחת מהלהקות שמשיבות את הלגיטימציה לרוק הכבד" ושהם "בין הרוקרים האלטרנטיביים הראשונים אוזי אוסבורן וBlack Sabbath בלא שמץ של בוז". קורגן הילל את האלבומים Master of Reality של Black Sabbath ו-Unleashed in the East של Judas Priest. השיר "Zero", שהזכיר לאיהא את שיריהם של Judas Priest, הוא דוגמה למה שכונה בפי הלהקה "סייברמטאל". להקות הנמנו עם ז'אנר הפוסט-פאנק והרוק הגותי, כמו Joy Division ,The Cure, Bauhaus, New Order ו-Depeche Mode השפיעו על הלהקה עוד מראשית דרכה, שאף נהגה לבצע גרסאות כיסוי לשיריהן בהופעות ובאלבומים. לדבריי קורגן, "איש לא אהב בתקופה זו צלילי גיטרות רועשים או מוזיקה פסיכדלית. אז, כפי שאופייני לפאמפקינס, כמובן שאלה הם בדיוק הדברים שהיה עלינו לעשות." קורגן אישר שאקורד אותו נהג לכנות בתור בדיחה "אקורד הפאמפקין" (אקורד #G בשריג מס' 11, בשילוב עם מיתר E), עליו התבססו "Cherub Rock", "Drown" ושירים אחרים, נוגן למעשה עוד קודם לכן, על ידי ג'ימי הנדריקס. ברבות השנים, הזכיר קורגן להקות נוספות שהשפיעו על הפאמפקינס בראשיתה, בהן Cream, The Stooges ו-Blue Cheer.
בהתייחס להשפעת הפאמפקינס על להקות אחרות, כתב גרג קוט ב-2001: "בעוד ש-Nirvana הביאו להולדתם של אינספור מיני-Nirvana (להקות המחקות אותה), הפאמפקינס נותרו אי כלשעצמם"[5]. עם זאת, מעט אמנים ולהקות ציינו את הפאמפקינס כמקור השראה, כגון נלי פורטדו וחברי הלהקה My Chemical Romance. סולן My Chemical Romance, ג'ררד ווי, אמר שהם התוו את הקריירה שלהם בהתאם לקריירה של הפאמפקינס, לרבות תשומת הלב הרבה שהשקיעו ביצירת הקליפים לשיריהם. חבריי הלהקה Kill Hannah, שנוסדה גם היא בשיקגו, מיודדים עם קורגן, וסולנה, מט דווין, תיאר קווי דמיון בין הרכבם לפאמפקינס. צ'ינו מורנו, סולן להקת Deftones, העיד בראיון כי הוא מעריץ של האלבום Adore, נוהג להאזין לו לעיתים תכופות בעת סיבובי הופעות וכי השיר "Once Upon a Time" "מאוד מרגש" אותו. מבקרי מוזיקה אף מצאו נוכחות של צליל הפאמפקינס באלבומים של Deftones.
וידאו קליפים עריכה
ערך מורחב – דיסקוגרפיה של הסמאשינג פאמפקינס
במהלך שנות פעילותם, לא נחסכו שבחים מהסמאשינג פאמפקינס על היותם "אחראים לכמה מהקליפים הבולטים והמרשימים ביותר של שנות התשעים" וכן על כך ש"ניגשו להפקת קליפים מנקודת מבט אמנותית, ולא ממניעים שיווקיים ותו לא". בשנת 2001, בשידור מיוחד של ערוץ MTV לרגל 20 שנים להיווסדו, צוינו לשבח הפאמפקינס וכן ה-Nine Inch Nails, בגין כך שהתייחסו במהלך שנות ה-90 לקליפים מוזיקליים כאל צורה של אמנות. קורגן אמר, כי "באופן כללי התנגדנו למסורת הקליפים השבלוניים בערוץ, שבבסיסם מצולמים הרבה אנשים קופצים מסביב ודברים בסגנון הזה". הלהקה עבדה בשיתוף פעולה עם במאי קליפים ידועים, ביניהם קווין קרסלייק ("Cherub Rock"), סמאול בייר ("Bullet with Butterfly Wings"), ועל-פי רוב, יחד עם הצוות של ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס ("Rocket", "1979", "Tonight, Tonight", "The End is the Beginning is the End", "Perfect"). קורגן, שנהג לעיתים קרובות להשתתף בתהליך יצירת הקליפים, ציין בנוגע לדייטון ופאריס כי "הרעיונות הראשונים שאני מעלה על הכתב נוטים תמיד לכיוונים אפלים יותר, והם תמיד לוקחים אותי לכיוון עדין וחביב יותר". קליפים דוגמת "Today", "Rocket" ו-"1979" שואבים השראתם מתרבות הבורגנות האמריקאית, על אף ההגזמה שניכרת בהם. הקליפים של הלהקה נוטים לרוב להימנע מעיסוק בפירושים המילוליים המשתמעים מהטקסטים. חריג בהקשר זה הוא הקליפ לשיר "Thirty-Three", שהסצינות המופיעות בו קשורות קשר הדוק למילות השיר.
במהלך שנות ה-90 הייתה הלהקה מועמדת מספר פעמים לפרסי MTV בקטגוריית הקליפ הטוב ביותר, על כל תתי-הקטגוריות שלהם. בשנת 1996, זיכו הקליפים ל-"1979" ו-"Tonight, Tonight" את הלהקה בשבעה פרסים, ביניהם הפרס המוערך מכולם - "קליפ השנה", שהוענק ל-"Tonight, Tonight". קליפ זה היה מועמד גם לפרס גראמי בשנת 1997. קורגן ציין לגביו, כי "לא זכור לי שעוררנו תגובות דומות בעבר... כנראה שהצלחנו לגעת בנקודה רגישה".
דיסקוגרפיה עריכה
| שם האלבום | תאריך יציאה | חברת תקליטים |
|---|---|---|
| Gish | 28 במאי 1991 | Caroline Records |
| Siamese Dream | 27 ביולי 1993 | וירג'ין רקורדס |
| Pisces Iscariot | 4 באוקטובר 1994 | וירג'ין רקורדס |
| Mellon Collie and the Infinite Sadness | 24 באוקטובר 1995 | וירג'ין רקורדס |
| Adore | 2 ביוני 1998 | וירג'ין רקורדס |
| Machina/The Machines of God | 29 בפברואר 2000 | וירג'ין רקורדס |
| Machina II/The Friends & Enemies of Modern Music | 5 בספטמבר 2000 | Constantinople Records |
| Zeitgeist | 10 ביולי 2007 | Reprise Records |
| Oceania | 19 ביוני 2012 | Martha's Music |
| Monuments to an Elegy | 9 בדצמבר 2014 | Martha's Music |
| Shiny and Oh So Bright, Vol. 1 / LP: No Past. No Future. No Sun. | 16 בנובמבר 2018 | Napalm Records |
| Cyr | 27 בנובמבר 2020 | Sumerian Records |
| Atum: A Rock Opera in Three Acts | 2023 |
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של הסמאשינג פאמפקינס (באנגלית)
הסמאשינג פאמפקינס, ברשת החברתית פייסבוק
הסמאשינג פאמפקינס, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
הסמאשינג פאמפקינס, ברשת החברתית אינסטגרם
הסמאשינג פאמפקינס, ברשת החברתית טיקטוק
הסמאשינג פאמפקינס, סרטונים בערוץ היוטיוב
הסמאשינג פאמפקינס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הסמאשינג פאמפקינס, באתר אייטונס (באנגלית)
הסמאשינג פאמפקינס, באתר ספוטיפיי
הסמאשינג פאמפקינס, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
הסמאשינג פאמפקינס, באתר Last.fm (באנגלית)
הסמאשינג פאמפקינס, באתר AllMusic (באנגלית)
הסמאשינג פאמפקינס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
הסמאשינג פאמפקינס, באתר דיזר
הסמאשינג פאמפקינס, באתר Yandex.Music (ברוסית)
הסמאשינג פאמפקינס, באתר Discogs (באנגלית)
הסמאשינג פאמפקינס, באתר Songkick (באנגלית)- הסמאשינג פאמפקינס, באתר Genius
- הסמאשינג פאמפקינס, באתר SecondHandSongs
- הסמאשינג פאמפקינס, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
הסמאשינג פאמפקינס, באתר בילבורד (באנגלית)
הסמאשינג פאמפקינס, באתר טיידל (באנגלית)
הסמאשינג פאמפקינס, באתר אמזון מיוזיק- עידן בן סימון, לא יעלה על הדלעת: סמאשינג פאמפקינס מצליחים לצאת מהניינטיז, באתר nrg, 2 ביולי 2012
- הסמאשינג פאמפקינס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=icon}
.svg){kind=logo}
הערות שוליים עריכה
- ^ לעיתים, מושמטת ה"א הידיעה והלהקה מכונה בפשטות "סמאשינג פאמפקינס" ("Smashing Pumpkins"). שם זה מוטבע אף על גבי עטיפות האלבומים Siamese Dream ,Gish ו-Zeitgeist (וכן על גבי סינגלים מאלבומים אלה). עם זאת, הלהקה נקראת לרוב בשם "הסמאשינג פאמפקינס". כך נקראה עוד בקלטת הדמו הראשונה שלה, וכן בכל אלבומיה שפורסמו בטווח שבין (Mellon Collie (1995 ל-(Earphoria (2002.
- ^ רוג'רס, ריי, "סמאשינג פאמפקינס" (ראיון), פברואר 1996.
- ^ ההתאחדות האמריקאית של יצרני התקליטים (RIAA.com), "האמנים הנמכרים ביותר".
- ^ נחלקות הסברות הנוגעות למכירות הסמאשינג פאמפקינס ברחבי העולם עד עת התפרקות הלהקה: ג'ים דירוגטיס דיווח בדצמבר 2000, כי מניין המכירות עומד על "22 מיליון עותקים". דויד פריקה כתב באותו החודש שהלהקה מכרה יותר "מ-22 מיליון עותקים ברחבי העולם". ראו: דירוגטיס, ג'ים, Milk It!: Collected Musings on the Alternative Music Explosion of the 90's. Cambridge: Da Capo, עמ' 89, 2003 ;פריקה, דויד, Smashing Pumpkins Look Back in Wonder.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 קוט, גרג, "Guitar World, "Pumpkin Seeds, ינואר 2002.
- ^ "From Fighting to Smashing", וושינגטון פוסט, 19.11.1993