ויקיפדיה

War (אלבום)

אלבום מאת U2

War (בעברית: מלחמה) הוא אלבום האולפן השלישי של להקת הרוק האירית U2. הוא הופק על ידי סטיב ליליווייט ויצא ב-28 באוקטובר 1983 באיילנד רקורדס. האלבום נחשב לאלבום הפוליטי בצורה גלויה הראשון של U2, בחלקו בגלל שירים כמו "Sunday Bloody Sunday" ו-"New Year's Day", כמו גם בגלל שם האלבום, אשר נובע מתפיסת הלהקה את העולם באותה התקופה. בונו, הסולן, אמר ש-"נראה היה שמלחמה הייתה המוטיב של 19"83.[1]

War
אלבום אולפן מאת U2
יצא לאור 28 בפברואר 1983
הוקלט ספטמבר - נובמבר 1982
מקום הקלטה Windmill Lane Studios עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רוק, פוסט פאנק
שפה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
אורך 42:03
חברת תקליטים איילנד רקורדס
הפקה סטיב ליליווייט
כרונולוגיית אלבומים של U2
October
(1981) 		War
(1983) 		Under a Blood Red Sky
(1983)
סינגלים מ-War
  1. "New Year's Day"
    תאריך יציאה: 1 בינואר 1983
  2. "Two Hearts Beat as One"
    תאריך יציאה: 11 במרץ 1983
  3. "Sunday Bloody Sunday"
    תאריך יציאה: 11 במרץ 1983
  4. "40"
    תאריך יציאה: אוגוסט 1983
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

U2 הקליטו את האלבום בין ספטמבר לנובמבר 1982 באולפני וינדמיל ליין שבדבלין בהפקתו של סטיב ליליווייט, כמו שני האלבומים הקודמים שלהם Boy ו-October. בעוד שהנושאים המרכזיים באלבומים הקודמים עסקו בגיל ההתבגרות (Boy) וברוחניות (October),[2] האלבום War התמקד בהיבטים הפיזיים של הלוחמה ובהיבטים הרגשיים של מה שבא אחריה. מבחינה מוזיקלית, האלבום הרבה יותר קודר מהאלבומים הקודמים של הלהקה. האלבום תואר כאלבום שבו הלהקה "הפכה את הפציפיזם עצמו למסע צלב".[3]

War זכה להצלחה מסחרית, הוריד את Thriller של מייקל ג'קסון מהמקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, והפך לאלבום הראשון של U2 שהגיע למקום הראשון במצעד. במצעד האלבומים האמריקאי War הגיע למקום ה-12 והפך לאלבום הזהב הראשון של הלהקה. אף על פי שבזמן יציאתו האלבום קיבל ביקורות רעות מהמבקרים הבריטים, הוא זכה מאז לשבחים. ב-2012, האלבום דורג במקום ה-223 ברשימת 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים של מגזין רולינג סטון.[4] ב-1983, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בשם War Tour.

הקלטות עריכה

באוגוסט 1982, בונו ואשתו אלי יצאו לירח דבש בג'מייקה. בעודם בירח הדבש, בונו עבד על מילות האלבום. השיר "New Year's Day" היה במקור שיר אהבה של בונו לאשתו,[5] אך השיר הושפע מתנועת הסולידריות הפולנית ושינה צורתו.[6] הלהקה החלה להקליט את האלבום בספטמבר 1982 באולפני וינדמיל ליין שבדבלין ובהפקתו של סטיב ליליווייט, אשר הפיק גם את שני האלבומים הקודמים שלהם.[7]

השיר הפותח את האלבום, "Sunday Bloody Sunday", הוא שיר מחאה נלהב. הוא התפתח מריף גיטרה ומילים אשר נכתבו על ידי דה אדג', הגיטריסט, ב-1982. לאחר ויכוח עם בת זוגו, ובתקופה בה הטיל ספק ביכולותיו ככותב שירים, דה אדג' תיעל את תחושות הפחד, התסכול והתיעוב העצמי שהרגיש אל תוך יצירה מוזיקלית.[8] לאחר שבונו עיבד מחדש את המילים, הלהקה הקליטה את השיר. תבנית התיפוף בפתיחת השיר התפתחה לכדי המקצב המרכזי של השיר. כנר מקומי בשם סטיב ויקאם פנה אל דה אדג' בוקר אחד בתחנת אוטובוס ושאל אותו אם U2 מעוניינת בצלילי כינור באלבום הבא שלה. ויקאם עבד באולפן כחצי יום ונגינתו על כינור חשמלי הייתה התרומה האינסטרומנטלית האחרונה לשיר.[9]

במהלך ההקלטות של "Sunday Bloody Sunday", ליליווייט עודד את לארי מולן ג'וניור, המתופף, להשתמש בטכניקת רצועת קליק (click track), אך מולן סירב נחרצות. לאחר פגישה מקרית עם אנדי ניומארק (מלהקת סליי אנד דה פמילי סטון), אשר השתמש בטכניקה הזו, מולן שינה את דעתו. מולן השתמש בטכניקה כדי להישאר בקצב גם בשירים אחרים באלבום.[10] מולן אמר על האלבום בראיון ב-1983: "אני חושב שהתיפוף תמיד היה די פשוט, אני לא חושב שהוא צריך להיות נוצץ. בשביל War אני משתמש ברצועת קליק, שזה משהו שלא השתמשתי בו בעבר. זו דרך לשמור על הקצב באוזניות. כשהקשבתי למוזיקה בקצב הנכון עם רצועת הקליק ידעתי שאני צריך לחזור למקורות. בתקווה התקליט הבא יהיה יותר מורכב ואני אתקדם הלאה. אני חושב על כך בתור התקדמות מוזיקלית מכיוון שלמדתי הרבה במהלך ההקלטות של האלבום הזה, למדתי הרבה על הסגנון שלי, וזה מה שרציתי לעשות. אני חושב שלאלבום War יש סגנון מובהק, דבר שלא היה באלבומים הקודמים."[10]

שלושה משירי האלבום כוללים קולות רקע מחברי להקת Kid Creole and the Coconuts. על פי סטיב ליליווייט, "האם היו במקרה בסיבוב הופעות בדבלין, אז בילינו איתם והם באו לשיר קולות רקע ב-"Surrender". זה היה די רנדומלי. להקת רוק רצינית מכניסה קולות רקע של The Coconuts לאלבום שלה".[11]

גריסת האולפן של השיר "40" הוקלטה במהלך השעות האחרונות של סשן ההקלטות בנובמבר 1982. אדם קלייטון, הבסיסט, כבר עזב את האולפן, ושלושת חברי הלהקה הנותרים החליטו שאין להם שיר טוב לסגור איתו את האלבום. בונו, דה אדג' ומולן הקליטו את השיר במהרה, כאשר דה אדג' מנגן גם את חלקי הגיטרה וגם את חלקי הבס. בונו קרא לשיר "40" מכיוון שהוא ביסס את המילים על פרק מ' (40) של ספר תהילים. בהופעות חיות של השיר,דה אדג' מנגן על הבס וקלייטון מנגן על הגיטרה.

יצירה עריכה

הסאונד של War נחשב קשוח יותר מזה של שאר האלבומים של U2. סיבה עיקרית לכך היא שדה אדג' השתמש בו פחות בדיליי ובהד.[12]

האלבום War נפתח עם שיר המחאה "Sunday Bloody Sunday". השיר מתאר את הזוועה המרגיש אדם הצופה בסכסוך בצפון אירלנד, ובייחוד ביום ראשון העקוב מדם (1972). כבר מתחילת האלבום ניתן לראות הבדל משני האלבומים הקודמים, אשר עסקו בתמימות וברוחניות. "Sunday Bloody Sunday" פותח את האלבום עם נגינת תופים בסגנון צבאי, סולו גיטרה זועם, העובר להתפרצויות סטקטו המזכירות מכונות ירייה ומילים חדות על מלחמה כמו: "And today the millions cry / We eat and drink while tomorrow they die." האלבום בכלליות יותר ישיר מאשר October האווירתי. ב-1983 בונו אמר:

הרבה מהשירים באלבום הקודם שלנו היו די מופשטים, אבל War יותר ישיר ויותר ספציפי במכוון. אבל עדיין אפשר להבין את שם האלבום בכמה רמות שונות. אנחנו לא מתעניינים רק בהיבטים הפיזיים של מלחמה. ההשפעות הרגשיות חשובות באותה המידה, "התעלות שנחפרו בלבנו". אנשים הפכו קהים לאלימות. כשצופים בטלוויזיה, קשה להבדיל בין עובדה לבדיון. רגע אחד אתה רואה מישהו נורה ב-"המקצוענים", וברגע הבא אתה רואה בחדשות מישהו נופל מחלון לאחר שנורה. האחד הוא בדיוני והאחר הוא החיים האמיתיים, אבל אנחנו הופכים כל-כך רגילים לבדיה שאנחנו נהיים אדישים לדבר האמיתי. War יכול להיות הסיפור של בית שבור, של משפחה במלחמה

— NME, 26 בפברואר 1983

"Sunday Bloody Sunday" נחשב לאחד משירי המחאה הפוליטיים הגדולים ביותר,[13] והלהקה ניגנה אותו ברבות מהופעותיה לאורך השנים.[14]

"Seconds" הוא שיר על התחמשות גרעינית, ועל האפשרות שהארמגדון יתרחש בטעות.[15] השיר מכיל דגימה מהסרט הדוקומנטרי Soldier Girls, שיצא ב-1982.[16] דה אדג' שר את שני הבתים הראשונים כזמר ראשי, מה שקורה רק לעיתים רחוקות בשירי הלהקה.[5]

בהמשך למוטיב הפוליטי של האלבום, "New Year's Day" הוא שיר על תנועת הסולידריות הפולנית.[5] ב-2004, מגזין הרולינג סטון דירג את השיר במקום ה-435 ברשימת השירים הטובים ביותר בכל הזמנים.[17] "New Year's Day" הוא אחד השירים המבוצעים ביותר בהופעות של U2.[18]

"Like a Song..." נועד להעביר מסר לאלו שחשבו שהלהקה היא יותר מידי מכובדת וכנה, ולא מספיק פאנקיסטית.[5] בונו סבר שהגישה הפאנקיסטית של השיר הייתה הגיונית יותר בשנות ה-50 וה-60, בניגוד לז'אנר ה-"מחופש" של תחילת שנות ה-80.[5]

הסאונד של "Drowning Man" שונה משאר הרצועות באלבום, מכיוון שהוא שיר שקט ואטמוספירי אשר הושפעה רבות משיריה של להקת הפוסט-פאנק האנגלית The Comsat Angels.[19]

שירים אחרים באלבום מתעסקים בנושאים כמו זנות ("Red Light") ואהבה ("Two Hearts Beat as One").

הפצה עריכה

האלבום יצא לראשונה ב-28 בפברואר 1983. הקסטה המקורית כוללת את האלבום במלואו בכל צד.

אריזה ושם האלבום עריכה

האלבום נקרא War מכמה סיבות. ב-1982, בונו אמר ש-"נראה היה שמלחמה הייתה המוטיב של 1982". והוסיף ש-"בכל מקום עליו לא הסתכלת, מאיי פוקלנד למזרח התיכון לדרום אפריקה, הייתה מלחמה. בכך שקראנו לאלבום War נתנו לאנשים סטירה בפנים ובאותו הזמן התרחקנו מהתדמית הנעימה שהרבה אנשים חשו כשהם חשבו על U2".[1] דה אדג' אמר ש-"זו כותרת כבדה. היא חדה. זה לא משהו בטוח, אז זה היה יכול להביא לתוצאה הפוכה ממה שרצינו. זה נושא שאנשים יכולים לסלוד ממנו. אבל רצינו לעלות על דרך מסוכנת יותר, לעוף קצת קרוב יותר לשמש, אז אני חושב ששם האלבום מתאים".[1] הילד שעל עטיפת התקליט הוא פיטר רוואן (אחיו של גוגי, חבר טוב של בונו). הוא מופיע גם על העטיפות של האלבומים Boy, Three, The Best of 1980-1990 וגם על כמה סינגלים. בונו תיאר את ההיגיון שמאחורי העטיפה: "במקום לשים טנקים ורובים על העטיפה, שמנו פנים של ילד. מלחמה יכולה להיות גם דבר נפשי, דבר רגשי, בין אוהבים. היא לא חייבת להיות דבר פיזי".[1]

סינגלים עריכה

בינואר 1983, "New Year's Day" שוחרר כסינגל המוביל של האלבום. הסינגל הגיע לעשירייה הראשונה של מצעד המוזיקה בבריטניה, והיה הסינגל הראשון של הלהקה שנכנס למצעד הבילבורד הוט 100. במרץ 1983, "Two Hearts Beat as One" ו-"Sunday Bloody Sunday" יצאו כסינגלים באזורים שונים. "Two Hearts Beat as One" יצא בארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה והגיע למקום ה-18 במצעד הסינגלים של בריטניה. "Sunday Bloody Sunday" יצא בגרמניה ובדנמרק והגיע למקום השלישי במצעדים של דנמרק. "40" יצא בגרמניה לא כסינגל מסחרי, אלא כסינגל שיווקי.

קבלה עריכה

עם שחרורו של האלבום, כמה ביקורות בבריטניה היו שליליות. גאווין מרטין ממגזין ה-NME השווה בין האלבום לבין האלבום הראשון של U2. הוא טען ש-"בעוד ש-Boy זרח וזרם, War הוא אלבום משמעם וסטטי, ובעוד ש-Boy היה מלא באש ובדמיון, War שופע במודעות ליברלית ריקה". הוא הרגיש שאחרי הסינגל "New Years Day", אשר לדעתו היה "הסינגל הטוב ביותר שלהם מאז "I Will Follow", האלבום "מתדרדר בצורה דרמטית", ובסופו של דבר קורא לאלבום "עוד דוגמה לאימפוטנציה והריקבון של מוזיקת הרוק".[20] למגזין Sounds הייתה נקודת מבט דומה. בו נטען ששני הסינגלים שיצאו מהאלבום הם שני השירים החדקים ביותר ממנו, אבל ש-"שאר האלבום הוא תערובת מדכאת של שירים לא גמורים וניסיוניים (במובן הפשוט ביותר של המילה), והם תת-רמה".[21]

לעומת זאת, בארצות הברית, מגזין הרולינג סטון פרסם ביקורת חיובית על האלבום: "באופן כללי, הנקודות המוזיקליות החזקות של האלבום הן בעיקר תוצר של עיבודים מטופלים היטב ודינמיקות מאוזנות טוב. אפילו בזמן שדה אדג' פורט על הגיטרה שלו מנגינות שהופכות יותר ויותר מתוחכמות, הוא עדיין מצליח לשמור על הקהות המינימליסטית אשר הוסיפה ניצוץ ל-Boy."[22]

War היה הצלחה מסחרית, והפך לאלבום הראשון של U2 שהגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי. הוא הוריד מהמקום הראשון את Thriller של מייקל ג'קסון. האלבום דורג במקום ה-6 בסקר המבקרים של 1983 של וילג' ווייס.[23] ב-1989, War דורג במקום ה-40 במצעד "100 האלבומים הטובים ביותר של שנות ה-80", של מגזין רולינג סטון.[24] ב-2012, האלבום דורג במקום 223 ברשימת "500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים" של מגזין רולינג סטון,[4] וגם דורג במקום ה94 ברשימת "האלבומים הטובים ביותר של שנות ה-80" של Slant Magazine.[25]

סיבוב ההופעות War עריכה

 
U2 מופיעים ב-US Festival במאי 1983

כדי לקדם את האלבום, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות ב-1 בדצמבר 1982. סיבוב ההופעות החל חודש לפני שהאלבום יצא וכונה "קדם-סיבוב ההופעות War". דבר זה נועד להציג ולבדוק את השירים בהופעה חיה.[26][27] הסיבוב עצמו החל ב-26 בפברואר 1983 ונמשך עד 30 בנובמבר באותה שנה. בסך הכול, הלהקה עשתה 110 הופעות ברחבי אירופה, ארצות הברית ויפן כדי לקדם את War.[28] במהלך הסיבוב, הלהקה החלה לנגן בהדרגה במקומות גדולים יותר. היא עברה ממועדונים לאולמות ולארנות.[29] בונו ניסה לשלהב את הקהל הגודל עם תעלולים תיאטרליים, לעיתים קרובות מסוכנים. הוא טיפס על פיגומים ועמודי תאורה וקפץ אל תוך הקהל.[30] מראהו של בונו מנופף בדגל לבן בעת הביצועים של "Sunday Bloody Sunday" הפך לתמונה אייקונית של סיבוב ההופעות.[31] הלהקה ניגנה בכמה פסטיבלים גדולים באירופה ובארצות הברית,[32] אשר כללו את US Festival בסוף השבוע של יום הזיכרון של ארצות הברית מול קהל של 125,000 אנשים.[33] ההופעה של הלהקה ב-5 ביוני 1983 ב-Red Rocks Amphitheater תוארה על ידי מגזין רולינג סטון כאחד מ-"50 הרגעים ששינו את ההיסטוריה של הרוקנרול".[34] ההופעה הוקלטה לווידאו בשם Live at Red Rocks, והייתה אחת מכמה הופעות שנכללו באלבום החי Under a Blood Red Sky.[35] שתי ההוצאות הושמעו הרבה ברדיו וב-MTV, מה שגרם להרחבת הקהל של הלהקה והצגתם כלהקת הופעות טובה. במהלך סיבוב ההופעות, הלהקה החלה מסורת חדשה בה הם מסיימים הופעות עם השיר "40", כאשר במהלכו דה אדג' וקלייטון מחליפים בניהם את הכלים וחברי הלהקה עוזבים את הבמה אחד אחד בעוד שהקהל ממשיך לשיר את הפזמון החוזר, "How long to sing this song?"[36][37] סיבוב ההופעות War היה סיבוב ההופעות הרווחי הראשון של U2, הוא הכניס כ-2 מיליון דולר.[38]

רשימת השירים עריכה

כל השירים נכתבו והולחנו על ידי U2. 

צד א'
מס' שם משך
1. Sunday Bloody Sunday 4:38
2. Seconds 3:09
3. New Year's Day 5:38
4. Like a Song… 4:48
5. Drowning Man 4:12
6. The Refugee (הופק על ידי ביל ווילאן) 3:40
7. Two Hearts Beat as One 4:00
8. Red Light 3:46
9. Surrender 5:34
10. 40 2:36
משך כולל:
 42:03

בשנת 1993, חברת התקליטים Mobile Fidelity Sound Lab הוציאה מהדורה מחודשת של האלבום.

המהדורה המחודשת של 2008 עריכה

בעקבות ההוצאה המחודשת של The Joshua Tree ב-2007, צפו שמועות שהלהקה תוציא מחדש גם את Boy, October ו-War. הלהקה אישרה זאת ב-9 באפריל 2008 באתר הרשמי שלה. המהדורה המחודשת יצאה ב-21 ביולי 2008 בבריטניה ובארצות הברית ביום למחרת. האלבום יצא בשלושה פורמטים שונים:[39]

  1. פורמט רגיל: דיסק אחד אשר עבר שחזור אודיו ועטיפה. כולל ספרון של 16 עמודים עם תמונות שמעולם לא נראו קודם לכן, מילות האלבום והערות חדשות שנוספו לאלבום על ידי ניל סטוקס. עשרת השירים שנמצאים בגרסה זו זהים לאלו שבקודמת.
  2. פורמט מהודר:  דיסק אחד אשר עבר שחזור אודיו ועטיפה ודיסק בונוס. דיסק הבונוס כולל בי-סיידס, הופעות חיות ושירים נדירים. הפורמט הזה כולל גם חוברת בת 32 דפים עם תמונות שלא נראו עד כה, מילים לשירים, הערות מניל סטוקס, והערות מבארות על חומרי הבונוס מדה אדג'.
  3. פורמט ויניל: אלבום אחד בהוצאה מחודשת על תקליט 180 גרם עם עטיפה משוחזרת.

דיסק בונוס עריכה

כל השירים נכתבו והולחנו על ידי U2. 

מס' שםהוצאה מקורית משך
1. Endless Deep חלק מהסינגלים של Sunday Bloody Sunday" ו-"Two Hearts Beat as One" 2:58
2. Angels Too Tied to the Ground שיר מההקלטות של War שלא יצא קודם לכן 3:34
3. New Year's Day (סינגל 7 אינץ') חלק מהסינגל של "New Year's Day" 3:56
4. New Year's Day (רמיקס ארצות הברית) חלק מהסינגל של "New Year's Day" 4:31
5. New Year's Day (מיקס וואקלי מוארך של פרי קורסטן) לא יצא לפני כן 9:42
6. New Year's Day (מיקס רדיו וואקלי של פרי קוסטן) לא יצא לפני כן 4:37
7. Two Hearts Beat as One (מיקס ארוך) חלק מסינגל שיווקי של "Two Hearts Beat as One" 5:56
8. Two Hearts Beat as One (רמיקס ארצות הברית)   4:24
9. Two Hearts Beat as One (גרסת מועדון)   5:43
10. Treasure (Whatever Happened to Pete the Chop) חלק מהסינגל של "New Year's Day" 3:24
11. I Threw a Brick Through a Window / A Day Without Me (הופעה חיה מוורכטר - 4 ביולי 1982) חלק מהסינגל של "New Year's Day" 6:58
12. Fire (הופעה חיה מוורכטר - 4 ביולי 1982) חלק מהסינגל של "New Year's Day" 3:46
משך כולל:
 59:28

משתתפי האלבום עריכה

U2

משתתפים נוספים

  • קני פרדליי - חצוצרה ב-"Red Light"
  • סטיב ויקאם - כינור חשמלי ב-"Sunday Bloody Sunday" וב-"Drowning Man"
  • The Coconuts: שריל פורר, אדריאנה קאגי, טארין האגי, ג'סיקה פלטון - קולות רקע ב-"Like a Song…", "Red Light" וב-"Surrender"

מצעדים ותעודות עריכה

מדינה מיקום שיא תעודה מכירות
ברזיל זהב[40] 100,000+[41]
בלגיה פלטינה[42]
קנדה 4[43] פלטינה כפולה[44] 300,000+[44]
צרפת פלטינה[45]
גרמניה זהב[46]
הולנד זהב[47]
שווייץ' זהב[48]
בריטניה 1[49] פלטינה משולשת[50] 600,000+[50]
ארצות הברית 12[51] פלטינה מרובעת[52] 4,000,000+[53]

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 Thrills, Adrian (26 בפברואר 1983). "War & Peace". NME. אורכב מ-המקור ב-17 ביולי 2011. נבדק ב-7 בנובמבר 2007. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ ג'יי.די. קונסידיין, War, Rolling Stone, 392, ‏30 בדצמבר 2010
  3. ^ Reynolds (2005), p. 367
  4. ^ 1 2 ג'אן ס. וונר (ע'), The 500 Greatest Albums of All Time, רולינג סטון, ‏31 במאי 2012
  5. ^ 1 2 3 4 5 (Stokes (2005
  6. ^ רוברט הילברן, Where Craft Ends and Spirit Begins (עמ' E1), לוס אנג'לס טיימס, Calendar, ‏8 באוגוסט 2004
  7. ^ ג'ף פרקין, The Producer: Steve Lillywhite, U2 Magazine 14, מרץ 1985
  8. ^ McCormick (2006), pp. 135–139
  9. ^ McCormick (2006), pp. 135–139
  10. ^ 1 2 לוסי וויט, Larry Mullen Interview, atu2, ‏1 באפריל 1983
  11. ^ מארק סאבג', U2's producer reveals studio secrets, BBC News, ‏18 ביולי 2008
  12. ^ ג'ון האצ'ינסון, U2's Leading Edge, Musician, ספטמבר 1986, עמ' 33
  13. ^ VH1 Editors (2004). VH1's 25 Greatest Political Protest Songs (Television series). VH1 television.
  14. ^ U2 on Tour - played songs: Sunday Bloody Sunday, U2gigs.com, ‏5 ביוני 2017
  15. ^ Stokes (2005)
  16. ^ Seconds by U2, Songfacts.com
  17. ^ 500 Greatest Songs of All Time: U2, 'New Year's Day', רולינג סטון, ‏7 באפריל 2011
  18. ^ U2 on Tour - played songs: Sunday Bloody Sunday, U2gigs.com
  19. ^ U2 | War (באנגלית אמריקאית), נבדק ב-2017-06-05
  20. ^ מרטין גאווין, RUN AGROUND ON ROCK, NME, 26 בפברואר 1983
  21. ^ "Battle-Fatigued". Sounds. 26 בפברואר 1983. {{cite journal}}: (עזרה)
  22. ^ Smith, Philip (23 במאי 1983). "Review: War". The New Zealand Herald. נבדק ב-14 בפברואר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ "The 1983 Pazz & Jop Critics Poll". The Village Voice. 28 בפברואר 1984. נבדק ב-11 במרץ 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ "100 Greatest Albums of the 80's". Rolling Stone (565). 16 בנובמבר 1989. {{cite journal}}: (עזרה)
  25. ^ The 100 Best Albums of the 1980s, Slant Magazine, ‏5 במרץ 2012
  26. ^ "U2 tour details". U2Tours. 1 בינואר 2000. נבדק ב-29 בפברואר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ "@U2 Podcast, Edition 4-2 "The @U2 Warcast". atU2. 29 בפברואר 2008. אורכב מ-המקור ב-2008-04-23. נבדק ב-29 בפברואר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ McGee (2008), pp. 63–64, 66, 72
  29. ^ de la Parra (2003), p. 42
  30. ^ Lambert, Paul, "U2: Keeping the Faith with Unforgettable Fire", The Wall Street Journal, 2 April 1985.
  31. ^ אדם בלוק, Bono Bites Back, Mother Jones, 1 מאי 1989
  32. ^ Snow (2014), p. 56
  33. ^ Jobling (2014), p. 107
  34. ^ U2's Gamble at Red Rocks, קייב, דמיאן, רולינג סטון 951, 24 ביוני 2004, עמ' 146
  35. ^ Jobling (2014), pp. 108–111
  36. ^ Graham (2004), pp. 20–21
  37. ^ McCormick (2006), p. 142
  38. ^ Jobling (2014), p. 112
  39. ^ U2 > Discography > Albums > War (Remastered), www.u2.com
  40. ^ "Certificações de U2", ABPD (בפורטוגזית)
  41. ^ Certificações de U2, ABPD (בפורטוגזית)
  42. ^ האנג מיידן, LES DISQUES D'OR/DE PLATINE - ALBUMS - 2009., Ultratop, ‏24 בינואר 2010 (בצרפתית)
  43. ^ RPM100 Albums, RPM, ‏28 במאי 1983 (ארכיון)
  44. ^ 1 2 Gold/Platinum, Music Canada
  45. ^ MJD, France Album Sales: U2, Chart Masters, ‏27 ביוני 2016
  46. ^ Gold-/Platin-Datenbank (U2; 'War'), Bundesverband Musikindustrie (בגרמנית)
  47. ^ Goud/Platina, NVPI, ‏18 בינואר 2010 (בהולנדית)
  48. ^ הנג מיידן, Certifications – Search for: Wer, The Official Swiss Charts
  49. ^ Everyhit.com, Everyhit.com, יש לחפש את U2 באופן ידני תחת קטגורית האלבום
  50. ^ 1 2 Certified Awards Search, British Phonographic Industry, יש לחפש את U2 בצורה ידנית, ‏24 בספטמבר 2009
  51. ^ U2: Charts and Awards, Allmusic, ‏21 בנובמבר 2009
  52. ^ "Gold & Platinum - RIAA". RIAA (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-06-05. יש לחפש את U2 באופן ידני.
  53. ^ "Certification Criteria - RIAA". RIAA (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-06-05.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=War_(אלבום)&oldid=36221078"