מיוליקה

כלי קרמיקה בעלי גלזורה לבנה אטומה על בסיס בדיל, ועליה עיטורים צבעוניים.

מיוליקהאיטלקית: Maiolica) הם כלי קרמיקה המתאפיינים בשכבת זיגוג לבנה, אטומה, על בסיס בדיל, ועליה ציורים בצבעים שונים. כלים אלה רווחו באיטליה בתקופת הרנסאנס. מקור השם, ככל הנראה, בשמו של האי מיורקה. באי זה היה הנמל ממנו יצאו לאיטליה, במאה ה-13, כלים בסגנון הקרמיקה המורית (אנ') אשר זכו לפופולריות רבה.[1] הקרמיקה המורית אומצה על ידי האמנים האיטלקים, אשר הכניסו בה שינויים והפכה למוצר יצוא מבוקש, מאיטליה לכל רחבי אירופה. באנגליה, במאה ה-17, נוספה לא-ב האנגלי האות J, והשם האנגלי הפך ל majolica.

צלחת מיוליקה (המאה ה-16)

היסטוריה והתפתחותעריכה

האדם הקדמון עסק בקדרות כאחת מהאומנויות הראשונות. חומר הגלם, החימר, היה מצוי בשפע בסביבה הקרובה והוא ייצר כלים לשימוש יום- יומי, וגם פריטי פולחן, שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות במקומות שונים בעולם. הפריט העתיק ביותר עשוי חימר נקרא ונוס מדולני וייסטוניצה והתגלה ביישוב פרהיסטורי קטן, ליד ברנו, בצ'כיה.זו צלמית אשה ותוארך ל-28000 שנה לפני הספירה. בראשית העבודה עם חימר, הכלים יובשו בשמש והיו מתפרקים במגע עם מים. בשלב מתקדם יותר בהיסטוריה האנושית, הפריטים עברו שריפה, אשר גרמה לשינוי כימי בלתי הפיך, בו החימר הפך לחרס. בעקבות שינוי זה, הכלים כבר לא התפרקו במגע עם מים, אך לא ניתן היה לאחסן בהם נוזלים, בגלל נקבוביותם. הפתרון הומצא במאה ה-6, על ידי עמי ערב, שם גילו שתחמוצות של מתכות מסוימות, מומסות במים, נספגות היטב בחרס בשלב הביסקוויט, ואחרי שריפה נוספת הכלי הפך לאטום לנוזלים. במאה ה-8, האשורים פיתחו טכניקה לייצור פריטים בציפוי לבן ומעליהם עיטור צבעוני. משם הידע עבר לפרס ומצרים והיה בשימוש נרחב במאה ה-9 באגן הים התיכון. כלי קרמיקה צופו בגלזורה לבנה, על בסיס בדיל ועופרת, ונוצרו פני שטח קשים וחלקים, דומים לחרסינה סינית (אנ') המבוקשת. כאשר המורים נעו מערבה, תוך כיבוש צפון אפריקה, ספרד וסיציליה, הביאו איתם את הטכניקה של ציור על גלזורה לבנה[2]. פריטים כאלה יוצאו לאיטליה, שם קיבלו את השם מיוליקה, לפי נמל המוצא.[3]

גלגול ראשוןעריכה

במאה ה-13 קמו באיטליה מספר מרכזים ידועים של יצור מיוליקה בפירנצה, פיזה ואורבייטו.[4] . בערים אלו היו נמלים, בהם פורקו מטעני הקרמיקה המורית שהובאו מספרד והשפיעו על אמני המקום. תהליך יצור המיוליקה כלל מספר שלבים, בדומה לטכניקה שהובאה על ידי המורים: יצירת גוף החימר, שריפה לקבלת שלב הביסקוויט, טבילה באמבט של תמיסת עופרת ובדיל, צביעה במכחול בתחמוצות של מתכות, שריפה. האזכור הראשון של שימוש בטכניקה זו באיטליה הוא משנת 1330.[5]

באורבייטו יוצרו פריטי קרמיקה בצבעי חום וירוק, אשר היו מוערכים ביותר ונסחרו בכל מזרח הים התיכון[3]. במאות ה-14 וה-15, פרטי מיוליקה איטלקיים עוטרו בדוגמאות גיאומטריות, כמסורת הפריטים המורים, שהיוו השראה, ואלה היו בעיקר מוצרים לשימוש יום-יומי. לקראת סוף המאה ה-15 האמנים התחילו לצייר דמויות על צלחות וקערות, כהקדשת אוהבים. צלחות גדולות מאד, מצוירות, יוצרו לציון הישג אישי, או לכבוד אישיות חשובה. יצור מיוליקה דרש שימוש בבדיל, אשר היה יקר מאוד בתקופת הרנסאנס, ולכן רק משפחות עשירות יכלו לרכוש פריטי קרמיקה אלה. משפחת מדיצ'י, העשירה מאד, הקימה בית יוצר משלה בווילה מדיצ'י בקפאג'ולו.[4] במאה ה-16 התפתחה מיוליקה אשר צרפה בין אמנותי לשימושי, במערכות כלי שולחן ,עם סמלי האצולה של השפחה, וכללו צלחות אישיות. עד אז, אפילו במשפחות עשירות, האוכל הוגש לשולחן בקערות עץ גדולות, משותפות לכל הסועדים.[3] המרכזים שהתמחו ביצור כלים אלה היו ב פאיינזה (אנ'), דרוטה (אנ') וקאסטלי (אנ')

בקאסטלי יצרו קרמיקת מיוליקה מוערכים כבר בראשית המאה ה-15. בסוף המאה ה-15, לוקה דלה רוביה העלה את המיוליקה לרמת אמנות זהה לציור ופיסול. כאשר הביקוש עלה, אומצה שיטת הציור בעזרת ניקוב שבלונות ופיזור אבק פחם, וכך הציור עבר לכלי תוך קיצור זמן העבודה. שיטה זו, הנקראת spolvere (איבוק, ניעור), איפשרה גם לקדרים פחות מוכשרים להוציא יצירות נאות מתחת ידם, תוך שימוש בשבלונה שנוצרה על ידי ציירים מפורסמים.[6] במאה ה-15, אמני מיוליקה איטלקים עברו לעבוד בהולנד, ופיתחו שם את הקרמיקה הכחולה של דלפט, גם היא בעלת גלזורה לבנה של בדיל. במאה ה-16, אמן מיוליקה איטלקי מהעיר פיזה, פרסיסקו פיזנו, הקים בית יוצר בסביליה, והוביל את יצור אריחי האזולחוס בטכניקה של מיוליקה. כלי מיוליקה מאיטליה הגיעו לרחבי אירופה, ועבורם נוצר השם " פאיינס (אנ') ", על שם העיר פאיינזה. יצרנים אירופיים החלו לייצר פריטי פאיינס.

במאה ה-17, קרמיקת מיוליקה הגיעה לאנגליה ועברה פיתוחים נוספים.

גלגול שניעריכה

ב-1851, הרברט מינטון (אנ'), מגדולי יצרני הקרמיקה של אנגליה, הציג מוצרי מיוליקה בטכניקה המקוריתב תערוכה הגדולה בלונדון, וזכה לקבלת פנים נלהבת. בעקבות הצלחה זו, מינטון ואמניו חידשו דוגמאות מתקופת הרנסאנס. אולם, למען היצור ההמוני והוזלת המוצרים, טכניקת היצור של רוב הפריטים השתנתה. היא כללה צביעה בצבעים על בסיס סיליקטים של עופרת על פריטי חימר בטרם שריפה, ואחר כך שריפה אחת בתנור. בעקבות הביקוש, הרבה יצרני חרסינה באנגליה ובארצות הברית עברו לייצר גם מיוליקה בטכנולוגיה החדשה. באנגליה, תור הזהב של המיוליקה הסתיים ב-1901, בשל מחלת העופרת של העובדים[1]. רעילות העופרת היא הסיבה שהיום יש אסור על עבודה בחומרים המקוריים, ומשתמשים בתחליפים מודרניים.[2]

לקריאה נוספתעריכה

Catherine Hess, Maiolica in the Making- The Gentili/Barnabei Archive, The Getty Research Institute for the History of Art and Humanities, 1999

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מיוליקה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 Marilyn G. Karmason, Majolica On Both Sides Of the Atlantic, Majolica International Society, ‏מרץ 2000
  2. ^ 1 2 Beth Peterson, Majolica Pottery Description and History, The Spruce Crafts, ‏ינואר 2018
  3. ^ 1 2 3 Gianfranco Savio, History of Italian Majolica Ceramics, Biordi-Art Imports
  4. ^ 1 2 Rau Staff, The History of Majolica Pottery, M.S. Rau- antiques, ‏אוגוסט 2021
  5. ^ C. W. Parmelee, Ceramic Glazes, Chicago: Industrial Publications, 1948
  6. ^ Carmen Bambach Capell, The Tradition of Pouncing Drawings in the Italian Renaissance Workshop, Ann Arbor: University Microfilms, 1990